^ 1.. לכתחילה מכשירים כתשמיש החמור, ובשעת הצורך כרוב תשמישו (לעיל י, ז). ההכשר כרוב תשמישם של השיש והכיור הוא בניקוי ובשטיפה במים צוננים. אולם כיוון שניתן להכשירם בדרגה גבוהה יותר כך נוהגים, לפיכך דין השיש כדין שולחן בעבר (להלן הערה 8), שלמרות שרוב תשמישו היה בצונן, כיוון שלעיתים הניחו עליו פשטידות לוהטות וכיוצא בזה, נהגו להכשירו בעירוי, ויש שהחמירו לערות את המים הרותחים על אבן מלובנת. ואם לשים על השיש בצק, אזי תשמישו החמור כדין משטח שלשו עליו בצק, שי"א שהכשרתו בהגעלה וי"א בליבון קל (להלן הערה 10). נמצא שהכשרת השיש כתשמישו החמור מצריכה עירוי רותחים על אבן מלובנת, שעל ידי האבן המלובנת מי העירוי מתלהטים ומכשירים בדרגה של הגעלה בכלי ראשון (שו"ע תנא, טז). בפועל הכשרה עם אבן או ברזל מלובנים עלולה להזיק, ולכן יש להכשיר בעירוי שמכשיר כרוב התשמישים החמורים. והמחמירים נוהגים גם לכסות את השיש בכיסוי קבוע של שעוונית או נייר כסף. והרוצים להסתפק בכיסוי קבוע של השיש - רשאים, אולם המחמירים חוששים שמא הכיסוי יזוז ממקומו. עוד חוששים המחמירים, שמא שיש שעשוי משברי אבנים דינו כחרס, אולם אין לחשש זה בסיס, שכן ידוע שהשיש אינו סופג טעמים כחרס ואפילו לא כעץ, ולכן עירוי מועיל לו לכתחילה.
כדין השיש כך דין הכיור. אמנם אם הכיור מחרסינה, יש חוששים שדינו כחרס, ולא תועיל לו הגעלה, ולכן מחייבים הנחת כיור פלסטיק או נייר כסף עבה שיחצוץ בין הכיור לכלים (חוט שני פסח י, יז; ספ"כ ח, א, והוסיף שאם הכיור מנירוסטה, הכשרתו בעירוי עם אבן מלובנת). אולם כיורי החרסינה נעשים באופן איכותי והציפוי שלהם אטום כזכוכית ולכן ניתן להכשירם (להלן הערה 11), לכתחילה בעירוי ובשעת הצורך בשטיפה (בחזו"ע פסח עמ' קנא כתב להכשיר בעירוי, ובאול"צ ח"ג י, יא, כתב שאפשר להכשיר בצונן והמנהג להכשיר בעירוי).
אפשר להכשיר את השיש והכיור בקיטורית , ובתנאי שהיא איכותית, ואז פעולתה מועילה כעירוי. אבל הבערת ספירט על השיש אינה מועילה כעירוי, והדבר ניכר מכך שאינו מחמם את השיש כעירוי.
^ 2.. משום חומרת חמץ הצריכו ליבון קל (מ"ב תנא, לד; כה"ח עד). ויש מסתפקים בהגעלה (חזו"ע פסח עמ' קלז). עטיפת החצובה בנייר כסף מועילה כליבון, מפני שהיא חוצצת לגמרי בין החצובה לסירים, שאפילו אם יגלוש שם רוטב לא ייווצר חיבור בינו לחצובה. אם בישלו על החצובה בפסח מבלי לנקותה, המאכלים כשרים.
^ 3.. לגבי דפנות התנור, כל החשש הוא מזיעה שאולי נבלעה בהן ותצא מהדפנות לאסור את מאכלי הפסח, ולשם כך פשוט שניתן להכשיר את התנור על ידי חימומו על החום הגבוה. ואף אם גלש פעם מאכל חמץ ונבלע טעמו בגוף התנור, כיוון שאין מגע בין גוף התנור למאכלי הפסח, אלא כל החשש מזיעה שאולי תצא ממנו, חימום התנור על החום הגבוה מספיק. (וכן דעת רשז"א בהליכות שלמה ג, ב. ואמנם בחזו"ע ע' קלב, וחוט שני י, ב, כתבו שגם צריך להמתין יממה כפי הנהוג לפני הגעלה, אולם למעשה אין בכך צורך, הואיל וההכשרה בליבון, כמובא בפנה"ל כשרות כה, 11). למרות שהכשרת התנור בחום הגבוה מכשירה את גוף התנור, נוהגים גם לנקותו. תנורים (פירוליטי) שמנקים את עצמם בחום של יותר מ-400 מעלות, גם לפי המנהג אינם צריכים ניקוי לפני ההכשרה.
אין מכשירים את התבניות שבהן אופים דברי חמץ, מפני שהמנהג כדעת המחמירים (לעיל י, ה) להכשירן בליבון בחום של כ-350-400 מעלות, והן יינזקו בכך. אמנם הרוצה לסמוך על דעת המקילים, שגם לגבי ליבון, ההכשרה באותו חום שבו אפו, רשאי להכשיר את התבניות בתנור, כמבואר שם (י, ה).
^ 4.. בפנה"ל כשרות כה, יא, 12, מבואר דין מיקרוגל לכל השנה. לגבי הצלחת יש שכתבו שלמנהג ספרדים צלחת הזכוכית אינה בולעת ודי לנקותה (ילקוט יוסף), ואילו למנהג אשכנזים ובא"ח, הצלחת נחשבת חלבית או בשרית או חמץ, לפי המאכל שנגע בה. ולפי המבואר להלן בהלכה יד, ובפנה"ל כשרות לב, ה, יש להחמיר כמבואר למעלה, הואיל ומדובר בדרגה שקרובה לכלי ראשון.
^ 5.. יש מחמירים ומחשיבים את המדיח ככלי ראשון שעל האש, שכדי להכשירו צריך להכניס לתוכו ברזל מלובן כדי שירתיח את המים. ויש מחמירים בכך מפני שנהגו לכתחילה להכשיר את הכל בכלי ראשון על האש. וכ"כ אג"מ או"ח ג, נח; ספ"כ ח, לב. אולם למעשה אין להחשיב את המדיח ככלי ראשון, מפני שרק המקום שבו המים מתחממים נחשב ככלי ראשון, אבל משם הם מוזרמים לחלל המדיח, ואזי בהגיעם למדיח דינם כעירוי מכלי ראשון, וכבולעו כך פולטו. ומה שכתב הרמ"א שנוהגים להכשיר הכל בכלי ראשון הוא רק לכתחילה, ואף זאת מחשש שמא השתמשו באופן חמור יותר, וכאן אין חשש כזה. וכן מקובל להורות (ס' הגעלת כלים יג, רכה-רכז; ובאול"צ ח"ג י, יא, כתב שמעיקר הדין אפשר להכשיר בניקוי). ועי' פנה"ל כשרות כה, ח, 10.
^ 6.. בשו"ע תנא, כ, כתב שנוהגים לערות מים רותחים על השולחנות, מפני שלפעמים נשפך עליהם מרק חמץ (למרות שרוב תשמישם בצונן, ומעיקר הדין אפשר להסתפק בניקוי). ולדעת מהר"י וייל קצג, צריך לערות את המים הרותחים על אבן מלובנת, מפני שלפעמים מניחים על השולחנות פשטידות חמות, ובליעתם בדרגה של כלי ראשון. וכמה אחרונים כתבו שלכתחילה יש לנהוג כמותו (א"ר, פמ"ג, מ"ב קיד). אולם על שולחנות שלנו שהם רגישים, אין מניחים ישירות סירים רותחים או מאפים לוהטים שמוציאים מהתנור. לכל היותר מניחים את הסירים על תחתית, ולעיתים נשפך מהם תבשיל חמץ על השולחן, כמו כן לעיתים מניחים על השולחן מאפים חמים אבל לא לוהטים - ואזי עירוי מועיל להכשירו מתשמישו החמור. אלא שגם עירוי עלול לקלקל אותו, ולכן נכון להניח עליו חציצה. ואם לעיתים לשים עליו בצק, חובה להניח עליו חציצה קבועה. וכל זה לפי ההוראה המקובלת (לעיל י, ז), שלכתחילה חוששים לתשמישו החמור. אבל בדיעבד בשעת הצורך, אפילו אם השתמשו בו לבצק, כל זמן שפניו חלקות ואין חשש שנתקע חמץ בסדקיו, אפשר להסתפק בניקוי בהדחה כרוב תשמישו. וכ"כ לכתחילה באול"צ ח"ג י, י.
^ 7.. בשעת הצורך אפשר להכשירה בליבון קל, כדעת הסוברים שגם לגבי חום הליבון אומרים 'כבולעו כך פולטו' בצירוף סברת 'היתרא בלע' (לעיל י, ה). בשעת הדחק אפשר להכשירה בהגעלה כדעת הסוברים שחמץ נחשב 'היתרא בלע' (לעיל י, ג).
^ 8.. מבואר בפסחים ל, ב, שכלים שהשתמשו בהם חמץ בצונן - הכשרתם בהדחה, אבל כלים ששימשו לבצק - חימוצם קשה ואין להשתמש בהם לפסח. לרוב הראשונים הכוונה שהדחה אינה מכשירה אותם, אבל בהגעלה אפשר להכשירם (הערוך, ר"י, ראבי"ה, רא"ש, רבנו ירוחם וטור. ויש אומרים שהגמרא דיברה על כלי חרס שגם הגעלה לא מועילה להם, וכ"כ רי"ף, רי"ץ גיאת, רמב"ם לפי מ"מ, ומסתבר שגם הם יסכימו שהכשרת כלי לישה מחומרים אחרים בהגעלה). ויש מחמירים וסוברים שגם הגעלה לא מועילה להם (רש"י, ר"ת ור"ש). ולכן כתב רמ"א (תנא, טז-יז) שהכשרתם בליבון קל. רבים פירשו שהגעלה לא מועילה לקערות הבצק מפני שיש בהן סדקים שאינם מתנקים כראוי (סמ"ק, ב"ח, גר"א). ויש מחמירים וסוברים שטעם החומרא מפני שחימוץ החמץ נבלע בחוזק בכלי, ולכן הגעלה לא מועילה גם לכלי לישה שאין בהם סדקים (מ"א). למעשה, דעת רוב האחרונים, שאם אין בהם סדקים, גם למחמירים הכשרתם בהגעלה (מ"ב תנא, צד).
כלי לישה מזכוכית או מברזל, כיוון שהבצק צונן והם אינם בולעים (כמבואר בפנה"ל כשרות לב, ח), בשעת הצורך אפשר להכשיר בניקוי במים עם סבון.
^ 9.. יש להסתפק אולי כיוון שאין שם רוטב והחלה מגיעה לחום שהיד סולדת בו הרי זה כבליעה באוּר, והכשרתו בליבון, וליבון רגיל יזיק למכסה. והמנהג להקל, מפני שמצרפים את דעת הסוברים שהחמץ במשך השנה נקרא 'היתרא', והגעלה מועילה במקום שצריך ליבון (כמבואר לעיל י, ג).
^ 10.. אם השתמשו בבלנדר בדברים קרים חריפים (שאינם נאכלים לבדם מרוב חריפותם) ולא נזהרו במשך השנה מחמץ, לכתחילה יש להכשירו בהגעלה, שכן חוששים שעל ידי החיכוך החזק והחריפות נבלע טעם החמץ במכשיר (שו"ע יו"ד צו, א; כה"ח א). ואם הכלים עשויים ממתכת או מזכוכית, כל שלא השתמשו בהם בחם, למרות שהשתמשו בהם בחריף, אפשר להכשירם בניקוי (מבואר בפנה"ל כשרות לב, יב, 15, שדין חריף שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים, וכיוון שכלי זכוכית ומתכת שלנו אינם בולעים ופולטים טעם, יש ללכת כשיטת המקילים, ולהחשיב דבר חריף כשאר דברים).
מכונת קפה : מנקים ומחממים את המכונה כדרכה עם מים חמים על החום הגבוה.
^ 11.. נחלקו הפוסקים לגבי כלי פורצלן, שנקראים גם כלי חרסינה או פרפורי. כתב הרדב"ז (ג, תא), שראוי להחמיר להחשיבם ככלי חרס, שכן קשה לדעת אם הציפוי שלהם אטום, ואף עשה ניסיון ובישל בכלי פורצלן ומצא שמשקל הכלי עלה במעט, משמע שבלע לתוכו. רבים חששו לדבריו, ומהם: פר"ח תנא, כו; מחב"ר תנא, י; מ"ב תנא, קסג; בא"ח צו יד; ר' חיים פלאג'י במועד לכל חי ד, ג; קול מבשר א, פ. מנגד, נהגו רבים להקל ולהחשיבו כזכוכית. וכן הורו כמה פוסקים, ומהם שכנה"ג או"ח תנא, הב"י ל' (ואף שהחמיר לעצמו, בשום אופן לא הסכים להחמיר לאחרים), ושאלת יעבץ א, סז. וכן הורה הרב גורן לצה"ל לגבי צלחות חרסינה שאין בהן סדקים שדרך שימושם בכלי שני (משיב מלחמה ב, קנ). ←
כפי הנראה עיקר טעם המחמירים, מחשש שהציפוי הזכוכיתי אינו שלם, וכפי שעולה מפר"ח וחיד"א, שאם הפורצלן היה אמיתי היה מקום להקל, אלא שרגילים לזייפו. אכן בעבר רבים היו מצפים את החרס בחומר זכוכיתי על ידי מברשת, ולפעמים הציפוי לא היה שלם והיו בו סדקים. אולם כאשר טובלים את החרס בנוזל זכוכית, הציפוי אחיד, חלק וחזק. לפיכך, למרות שלכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, בשעת הצורך אפשר להקל, הואיל וכיום כלי הפורצלן והחרסינה נעשים באופן איכותי, כלומר מצופים זכוכית שאינה בולעת. אמנם כאשר יש בכלי סדקים, חזר דינו להיות ככלי חרס.
כיום ישנן צלחות איכותיות שמיוצרות מחול (ארקופל וכיוצא בהם), ומרקמן קשה כזכוכית, וכפי שניכר בעת שהם נשברים, שהחומר הפנימי שלהם אטום וקשה כזכוכית. ואף שלשם יופי עושים את פניהם מחוספסות, דינם כדין כלי זכוכית שהכשרתם בהגעלה, כפי שיתבאר בהלכה הבאה.
^ 12.. בפנה"ל כשרות לב, ה, 3, הובאה סוגיה זו בהרחבה, וזה סיכומה: רוב רבני הספרדים מקילים להכשיר כלי זכוכית בהדחה, כדברי שו"ע תנא, כו, פר"ח, שתילי זיתים, שער המפקד. וכ"כ רבים מפוסקי זמנינו, כמובא בעלי הדס, נתיבי עם, שמ"ש ומגן, הגרע"י. ויש שהחמירו להצריכם הגעלה, ומהם: רב פעלים, הרח"ד הלוי, הרב אליהו, הרב דוד שלוש, הרב קאפח. ונראה שבעבר כלי הזכוכית לא היו חזקים ועמידים לשימוש בכלי ראשון על האש, ולכן הראשונים והשו"ע שהתירו כלי זכוכית בהדחה בלא הגעלה, התכוונו לכלים ששימושם החמור היה בדרגת עירוי או כלי שני. גם בין פוסקי אשכנז יש דעות. הרמ"א או"ח תנא, כו, החמיר שלא להכשיר לפסח כלי זכוכית בהגעלה, ובדיעבד אם ניקה אותם, אין לאסור תבשיל חם שהונח בו (דרכי משה יט, ט"ז ל). למ"א מט, אפשר להקל בדיעבד רק לאחר הכשרה בהגעלה, וכ"כ חק יעקב סח, שועה"ר עג, מקור חיים מו; מהרש"ם. ויש שהורו להגעילם שלוש פעמים, מפני שלדעת העיטור הגעלה שלוש פעמים מועילה אחר יממה אף לכלי חרס (ציץ אליעזר ט, כו, עפ"י הרב פרנק). ורבים כתבו שרק לגבי חמץ החמירו שלא להכשירם בהגעלה, אבל משאר איסורים מותר להכשירם בהגעלה. כ"כ מהר"ם בריסק, שרידי אש, בית אב"י, מנחת יצחק. ולשאלת יעבץ מהדין אפשר להכשיר כלי זכוכית בשטיפה, ורק משום חומרת חמץ נהגו שלא להשתמש בהם, וכ"כ בית לחם יהודה, חמודי דניאל ויד יהודה. וכיוון שגם בין פוסקי יוצאי ספרד ואשכנז יש חילוקי מנהגים, כתבתי לכל העדות כדעה האמצעית.
^ 13.. בתחילה הסתפקו הפוסקים בדין אמייל, מפני שהאומנים שמרו בסוד את הרכבו. לאחר שהתברר שיסודו מחול, התעורר ספק שמא דינו כדין כלי חרס. לחתם סופר (יו"ד קיג) הכשרתו בליבון קל. ורבי שלמה קלוגר החמיר שלא להכשירו אף בליבון, שעלול להזיק לו (טוטו"ד מה"ק קפג). ולערוה"ש יו"ד קכא, כז, הכשרתו בהגעלה שלוש פעמים, תוך הסתמכות על דעת בעל העיטור הסובר שהגעלה שלוש פעמים מועילה לכלי חרס שאינו בן יומו. להלכה מקובל להורות שדינם בהגעלה, שכן עיקרם מתכת וציפוי האמייל כזכוכית. וכך דעת האדר"ת, וכ"כ הרב אליהו בהל' חגים ה, לט; חזו"ע פסח עמ' קנז.
^ 14.. כתב באגרות משה (או"ח ב, צב) שאין להגעיל כלי פלסטיק ושאר כלים העשויים מחומרים כימיים שלא הוזכרו על ידי הראשונים, שמא אינם פולטים כדרך בליעתם, וכך דעת ריש"א, ולהורות נתן ו, סט. אבל רוב הפוסקים הסכימו שאפשר להכשירם בהגעלה, ומהם: חלקת יעקב ב, קסג; שרידי אש ב, קס; הרב לוי יצחק הלפרין; הרב אליהו בהל' חגים ה, פו; חזו"ע פסח עמ' קנא; אול"צ ח"ג י, יג.