^ 1. מועד קטן (ח ע"ב) לגבי נישואין ב"רגל", שו"ע (אה"ע סי' סב סע' ב). כידוע, עושים סעודות שבע ברכות בשבת (וכידוע נאמר בזה דין מיוחד שא"צ ב"פנים חדשות" בשבת). א"כ ברור שבזה אין "עירוב שמחה בשמחה". טעמו של דבר הוא או: משום שאין כלל דין "שמחה" בשבת (עיין "תשובות הגאונים - שערי תשובה" סי' ל: "דבשבת כיון דעונג כתיב ביה שמחה לא כתיב ביה..."; רי"צ אבן גיאת -הלכות אבל עמוד ס'; תוס' במועד קטן כג ע"ב סוף ד"ה מ"ד; תוס' ר"י החסיד ברכות מט ע"א ד"ה ולא ידענא; תוס' הרא"ש שם ד"ה אי; שיטה מקובצת כתובות ז ע"א ד"ה וכתב הרמב"ם; "בכור שור" בחידושיו לתענית ל' ע"א ועוד. מאידך עי' "שדי חמד" מערכת א אות פח שחקר אם שייך בשבת "אין מערבין שמחה בשמחה" וציין לתוס' כתובות מז ע"א ד"ה "דמסר לה" ולספרי פרשת בהעלותך ועוד. עיין עוד בדיון על פי דברים אלה ב"יחווה דעת" חלק א סי' צ ובשו"ת "בצל החכמה" חלק א סימן סח ועוד). או: משום שאף לגבי רגלים, שוודאי יש בהם דין "אין מערבין" - האיסור הוא רק לעשות את הנישואין עצמם בתוך זמן שמחת הרגל, אבל לאחר שנעשו הנישואין מותר לעשות "שבע ברכות" ברגל - כפי שמפורש בשו"ע (או"ח סי' תקמו סע' ג, ועיין שם במפרשים). סעודת ברית מילה, גם היא כידוע נעשית אף בשבת ואף ביו"ט שלגביו נאמר עיקר הדין של "אין מערבין שמחה בשמחה". גם דין זה מפורש בשו"ע (או"ח סי' תקמו סע' ד), ומקורו בתוס' (מועד קטן ח ע"ב) שנימקו: א- אין בסעודה זו שמחה גדולה כמו בנישואין; ב- לסעודה זו זמן קבוע. בנדון דידן: עירוב סעודת שבע ברכות עם סעודת ברית (בנוסף לעירוב של שתיהן עם סעודת שבת) שייכים ג"כ הטעמים הנ"ל (מחד הסעודה אינה עיקר הנישואין אלא שבע ברכות, מאידך הברית אינה שמחה שיש בעיה לערבה בשמחות אחרות, וגם זמנה קבוע ואינו ניתן לשינוי). לזה יש להוסיף שעיקר האיסור של עירוב שמחה בשמחה הוא כאשר על אותו אדם מוטל חיוב בשתי השמחות, היינו חתן המחוייב בשמחת אשתו מחד ובשמחת הרגל מאידך, ואילו בנדון דידן עיקר חובת שמחת המילה היא על אבי הבן ועיקר שמחת השבע ברכות - על החתן והכלה. באופן זה לא שייך איסור זה (עיין "לבוש" או"ח בסופו - מנהגים סע' לא, "משנה ברורה" סי' תקמו סק"א ועוד). ^ 2. סוטה (ח ע"א), בטעם הדבר שאין כאן חשש זה עיין שו"ת מהרש"ם (ו סוף סי' ז) מה שביאר בטעם ההתר לצי"ח סעודת סיום מסכת בסעודת יו"ט, "קול מבשר" (ב סי' כח אות ד) שאיסור זה שייך רק בשתי פעולות נפרדות במהותן הנעשות יחד ולא בפעולה אחת שיוצאים בה י"ח שתי מצוות (טעם זה הוא גם אחד מנימוקי המהרש"ם הנ"ל), וכעין זה ב"אגרות משה" (או"ח א סי' קפט), ועוד. דברים אלה נצרכים (וממילא מוכחים) גם מהמנהג הפשוט של שילוב סעודת מילה או שבע ברכות בלבד עם סעודת שבת ללא שילוב של שלשתן. גם מדברי "שבט הלוי" שיובאו בהערה הבאה, לא עלתה כלל שאלה זו של "אין מערבין שמחה בשמחה" ומשמע מכך שהיה פשוט לו שאין בכך בעיה. ^ 3. עיין "שבט הלוי" (ג סימן צד) שנשאל בסעודת ברית מילה ביחד עם שבע ברכות אם יאמרו קודם דוי הסר או נודה לשמך וכתב: "...לענ"ד שניהם לא נתקנו במיוחד לנישואין או למילה... אלא שרבותינו מיסדי המנהגים לקחו פיוט של דוי הסר לנשואין ... ופיוט נודה לשמך שייך גם לנישואין ... ומה"ט אינני יודע באמת אם צריכים להגיד שניהם כמו בנ"ד, מ"מ לו יהא שאומרים שניהם מ"מ נראה דיקדימו דוי הסר ואח"כ נודה לשמך...". עי' עוד "אוצר הפוסקים" (סי' סב ס"ק סח אות ב) וב"נטעי גבריאל" (הלכות נישואין פרק צז סע' ב) שהביאו מקורות ומנהגים שונים לגבי צירוף "דוי הסר" ו"נודה לשמך" בסעודת "שבע ברכות" וברית מילה יחד - אם יש לומר את שניהם (ואם כן - מה יאמרו תחילה) או רק "נודה לשמך". לאור דברים אלה, נראה שבנדון דידן דהיינו בשבת ודאי יש להסתפק באמירת "נודה לשמך" בלבד, כיוון שבלאו הכי רבים נוהגים שלא לומר "דווי הסר" בשבת (עי' "אוצר הפוסקים" (שם) וב"נטעי גבריאל" (הלכות נישואין פרק מג סע' יא ובהערה כו שם וכן בפרק צג סע' ג ובהערה ט. לאחר שציין בהערות הנ"ל את מקורות המנהג סיים "וכן עמא דבר"). ^ 4. עיין "ציץ אליעזר" (כב סימן לו ד"ה אך בדברנו) שהביא מדברי המאירי (סוכה כה ע"ב ד"ה חתן ושושביניו) לגבי השאלה אם יש לברך שהשמחה במעונו בסעודת מילה "שהחתן קרוי לשם" ותחילה כתב: "הא כל שלא נעשית בשבילו כגון סעודת מילה שהחתן קרוי לשם אין אומרין שם אפילו שהשמחה במעונו" ("אפילו" - כלומר וכ"ש שבע ברכות). אך אח"כ כתב: "ויש נוהגין שמאחר שאף בסעודת מילה היה ראוי לאמרו אי לא משום צערא דינוקא, כל שהחתן לשם מחזירין אותה לדינה...". עכ"פ גם לפי הסברא הראשונה שכתב המאירי אין דבריו אמורים אלא בחתן שהגיע לסעודה שאינה כלל לכבודו אלא לכבוד המילה, משא"כ בסעודה שנעשית מעיקרה גם לכבוד ה"שבע ברכות". עי' עוד ב"מנחת שלמה" (ח"ב סי' צז אות יד, ח"ג סי' קג אות כ) שגם הוא כתב בפשטות שאם נוכחים חתן וכלה בסעודת הברית אומרים "שהשמחה במעונו" ואין חוששים ל"צערא דינוקא", וציין לדברי המאירי. (יש להעיר כי בתשובה שבח"ג ציין, בניגוד למשמעות דבריו בתשובה שבח"ב, שהדברים אמורים רק אם יש ריבוי בשמחה לכבוד החתן והכלה "אע"פ שבלעדיהם ג"כ היו עושים סעודה". ההבדל בין התשובות הוא אותו הבדל שבין שתי הסברות שבמאירי). גם בשו"ת "בצל החכמה" (ה סי' י) כתב בפשטות שלא רק באופן שהסעודה נעשית לכבוד שני הדברים יחד אלא אפילו אם עיקרה נעשה לכבוד הברית (או בנידון שבדבריו - לכבוד בר מצווה) אלא שהוסיפו והזמינו את החתן והכלה עם קרובים נוספים - לכבודם, יש לברך "שבע ברכות" ו"שהשמחה במעונו", ודברי המאירי (בסברא הראשונה- שאין לומר "שהשמחה במעונו" באופן זה) לא נאמרו אלא כשהחתן לבדו הגיע לסעודת מילה שלא נעשה בה כלום לכבודו. אגב, בהמשך דבריו של "בצל החכמה" מבואר עוד הסבר לכך שלא שייך לאסור משום "אין מערבין שמחה בשמחה" - "מאחר שאין חובה לעשות סעודה בז' ימי המשתה". ^ 5. אין כל סיבה שלא לנהוג בעניין זה כרגיל בסעודה זו, ואף שכתב ב"עזר מקודש" (סי' סב סע' ח) שאין להפסיק בין ברכת המזון ל"שבע ברכות" מ"מ אין בקשות אלה שונות משאר "הרחמן" והפסוקים הנאמרים בסוף ברכת המזון שאינם חלק מגוף הברכה ואעפ"כ אינם נחשבים הפסק, כמו שכתב שם. ^ 6. כנ"ל לגבי "שהשמחה במעונו", כמבואר בהערה 4.