ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
בסוגיא זו נשתדל לגעת בקצרה על אחד היסודות המרכזיים בתורת הקניינים והוא הדעת. נפתח בדברי הגמרא (מז, ב):
אמר רב הונא: תליוהו וזבין - זביניה זביני; מ"ט? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני. ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני! אלא כדתניא: יקריב אותו - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה! ואלא מסיפא: וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דמצוה לשמוע דברי חכמים! אלא סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה.
עניינה של מכירה היא העברת הבעלות מהאחד לשני. אך מהי מהותה של עצם המושג בעלות? ונראה שהמהות של מושג הבעלות הוא השליטה החוקית ורצונית ברכוש. בהנטל אחד מאלו אזי הבעלות חסרה:
א. שליטה – לדוגמא, אם החפץ אינו בשליטת האדם אזי לא יכול להקדישו (קידושין נב, א).
ב. חוקית - כנ"ל אך הפוך, הגזלן לא יכול להקדיש (קידושין נב, א). 1
ג. רצונית - מי שאינו רוצה ברכושו אזי הוא הפקר (מעשה ההפקר הוא הגילוי הודאי ל'עולם' שרצונו הופקע מהחפץ, אך העיקר הפועל הוא הרצון).
סעיפים א וב מתבארים במקומות אחרים, אך בסוגייתנו נפתח פתחים לדגש העיקרי והוא מרכיב הדעת בבעלות או ליתר דיוק בקניין. הסיבה לאזכור הבעלות היא משום שאחד מסעיפי השליטה בחפץ הוא היכולת לבחור האם להוציאו מרשותי או לא.
הוצאת חפץ מבעלים נגד רצונו
אם נקרא רק את המילים הראשונות בסוגיא 'תליוהו וזבינן זביניה זביני'. אזי עולה שלקיחת חפץ בכח שלא ברצון בעליו, אינו מעשה אסור, ובתנאי שתינתן התמורה הראויה. שאם לא כן, אינה מכירה אלא מעשה גניבה. אך מהגמרא בב"ק עולה חילוק נוסף:
א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי: מה בין גזלן לחמסן? א"ל: חמסן יהיב דמי, גזלן לא יהיב דמי. א"ל: אי יהיב דמי, חמסן קרית ליה? והאמר רב הונא: תלוה וזבין זביניה זביני! לא קשיא: הא דאמר רוצה אני, הא דלא אמר רוצה אני.
כלומר מעבר למעשה הקניין של נתינת המעות והגבהה, לצורך הענין, מחדשת הגמ' שיש לוודא שהבעלים הנוכחי מעוניין בפעולה זו.
כיון שכך נוכל להבין דברי הרשב"ם על תחילת סוגייתנו – תליוהו וזבין – מה המקרה? הרשב"ם מבאר כך (ד"ה תליוהו):
מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים ואומר רוצה אני.
באופן פשוט המילים 'מי שתלו אותו או עשו לו יסורין' מבארות את המילה 'תליוהו'. והמשך דבריו 'עד שמכר וקיבל הדמים' מסבירות את המילה 'וזבין'. אך מהיכן הביא הרשב"ם את המילים 'ואומר רוצה אני'?
אלא לפי דברי הגמ' בב"ק שראינו הדברים מוכרחים, דאל"ה הרי הוא חמסן גמור, ולא מהני ליה מעשיו. אך א"כ קשה מרשב"ם עצמו שכתב (ד"ה דכל דמזבין) שיש הו"א בגמ' שיועיל מכר אע"ג דלא גמר ומקני. וכיצד ניתן להעלות זאת על הדעת, וכפי שמקשה הקו"ש (אות ר):
כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירשב"ם, ואפ"ה זביניה זביני, אף על גב דלא גמר ומקני וה"נ וכו', ותימה לומר כן דלא בעינן כלל גמר ומקני, והרי אסמכתא לא קניא משום דלא גמר ומקני, ומ"ד אסמכתא קניא, הוא משום דס"ל דגם באסמכתא גמר ומקני.
האם באונס צריך גמירות דעת
אמנם למסקנת הסוגיא מודה הרשב"ם שצריך גמר ומקני. אך מהו הביאור בהוא אמינא? מבאר ר' נחום (אות רסב) שגמר ומקני בעניינו אינו רצון גמור להקנות כעת, שאחרת באמת אין קנין. אלא שגמר ומקני ברשב"ם היינו מסיח דעתו לגמרי ולא מתכוון לנסות להשיג חזרה את רכושו לכשיתאפשר. ואילו לא גמר ומקני היינו על אף שמבין שכרגע עובר לזולתו, מקווה להחזיר אליו את החפץ הנמכר.
באופן זה יש הגיון בהו"א, שאע"פ שיש בדעתו עוד לנסות להשיב את רכושו אליו, בשלב זה יש מספיק רצון בכדי להחיל את הקניין. ולמסקנת הגמ', שאגב אונסיה גמר ומקני, נסביר שהגמ' חזרה בה מההו"א שבמכירה לא צריך גמירות דעת, אלא שבאונסא דנפשיה יש התרצות ונחשב לגמר ומקני. אך באונסא דאחריני אין גמר ומקני ולכן לא יועיל.
לעניין זה יש להוסיף את דברי הר"י מיגאש, הסובר שאף למסקנה, באונס דנפשיה אין צריך לגמירות דעת. אלא הבעיה באונסא דאחריני היא עצם העובדה שיש אונס, ולכן המכר לא מתקיים. אך באונס דנפשיה, אע"פ שלא גמר ומקני, לא חשיב אונס ולכן המכר חל. ונראה שכוונתו משום שהוא קיבל כסף ומעצמו מכר, אזי דברים שבלב אינם דברים – ולכן לא אכפת לן במאי דאמר לא רציתי למכור.
אמירת רוצה אני
בנוגע למה שהוסיף הרשב"ם על הגמרא וכתב שאמר המוכר 'רוצה אני' יש להביא את דברי הרמב"ם שכתב (מכירה י, א):
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה וכו'.
כלומר, הרמב"ם לא כתבו ואף השו"ע שהעתיקו (רה, א). והסביר ב"י (רה, א) שיתכן וקבלת הדמים עומדת במקום אמירת רוצה אני, שהרי הגמ' בב"ב לא כתבה שאמר כן (וראה עוד בעניין זה ברמב"ם גזילה א, ט ובמ"מ שם). ומכח סתימה זו כותב הפרישה שאף אם נראה לנו שהמכירה היתה שלא ברצון המוכר, כל עוד קיבל דמים הרי הקניין חל. ומוסיף שזה בניגוד לשיטת הרא"ש והטור, שסוברים שדווקא באם יודעים שהיה אונס ממש אזי המכירה חלה, אך אם לא היה אונס ממש ונראה שהיה העסק שלא ברצון הבעלים, אזי המכירה בטלה.
הנתיבות (ביאורים, סימן רה ס"ק א) מביא את הפרישה ומקשה קושיות רבות ומסקנתו היא:
לכן נלפענ"ד להכריע, דאם אנסו באונס הגוף או באונס ממון כדי למכור, ובהאי הנאה שנפטר מהאונס במכירה זו אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה, וכיון דאמרי חז"ל דאומדנא דמוכח הוא דגמר ומקני שוב א"צ לאמירתו, דהא אנן סהדי דגמר ומקני, דכל היכא דאיכא אומדנא דמוכח הויין דברים שבלב ג"כ דברים כמ"ש הרשב"א בקידושין דף נ' [ע"א], ואפילו להתיר אשת איש מתירין מכח אומדנא זו דאגב אונסא גמר ומגרש, ושפיר כתב הב"י דהא דקאמר בש"ס הא דאמר רוצה אני הוא לאו דוקא, דבתלוהו וזבין הוי מן הסתם כאילו אמר רוצה אני, משא"כ בחמסן שלא אנסו בשום אונס רק שחטף החפץ ונתן דמיו, שלא נפטר משום אונס במכירה זו, ולא שייך לומר אגב אונסיה גמר ומקני דהא לא נפטר משום אונס וליכא אומדנא שנתרצה, צריך שיאמר רוצה אני בפירוש. וכשאומר רוצה אני ודאי דעדיף מתלוהו וזבין, דבשעת מכירה אינו עושה שוב שום איסור, כיון דהמוכר מעצמו נתרצה בלא שום אונס אח"כ, דהא לא היה לו שום אונס לומר רוצה אני ובודאי ברצון גמור זבין.
קיצור דבריו, כאשר יש אונס של ממש, גופני או ממוני, בנוסף לתשלום הרי הוא מתרצה, אך במקום בו אין אונס אלא רק הכרח למכירה אין התרצות לקניין.
תליוהו ויהיב
שאלה נוספת שיש בהבנת גמירות הדעת היא - מדוע דווקא בתליוהו וזבין אנו מניחים שגמר בדעתו להקנות ואכן מועיל הקניין, אך בתליוהו ויהיב אינו מועיל? גם כאן לכאורה ניתן לומר אגב אונסי גמר ויהיב?
ואולי אפשר לומר שבזבין, הוא סוף סוף מקבל תמורה אזי בין התמורה לבין הפסקת הסבל הוא מסכים למכירה, אך ביהיב בו אינו מקבל מאומה בתמורה, אזי הוא 'מסכים' להפסיק לסבול, ומקווה להשיב את רכושו בחזרה כשיוכל.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
