- הלכה מחשבה ומוסר
- הנחת תפילין
- הלכה מחשבה ומוסר
- ציצית ותפילין
התפילין הם עז לישראל, פארנו החבוש עלינו, הודנו והדרנו, התפארת האלהית אשר נתגלתה בכנסת ישראל, במהות נשמתה, ביסוד חייה הכלליים, חודרת היא בכל נשמת כל יחיד ויחיד מיחידיה. האופי המקודש המיוחד, של אומה קדושה ונפלאה זו, אין לו ערך ודוגמא בכל מהות חיים ונפשיות של כל האדם אשר על פני האדמה. התוכן הפנימי של הנשמה, במהותו העצמית של מזג החיים, משונה ונפלא הוא בבני עם קדוש זה בפליאת עולם של קדושה אלהית עליונה, שעיקר הודה ופארה טמון וגנוז הוא במעמקי הפאר החבוי בסתר מהותיותו הרוחנית, וזהרורי אורים ממנו בוקעים וזוהרים בכל יפי הצדק של המדות והתכונות הקדושות, של גוי קדוש, עם נורא, עם אלהים זה, שאין דוגמא לגדולת תפארתו בכל העמים תחת כל השמים. הסגולה הגנוזה הזאת היא תוצאת שלשלת הקודש של קדושת עולם, אשר התגלתה בזוהר כבודה ע"י תולדתה האלהית בראשית יצירתה להיות לעם, בפליאת עולם של יציאת מצרים וגילוי שכינה שנתלותה עמה, וכל סדרי ההוד הנפלאים שנמשכו ממנה ועל ידה, שהם הולכים ונמשכים, כנחלים מלאי מי מרומים ונחלי עדני קודש, מאז ועד סוף כל הדורות. והטבעיות המיוחדה של ישראל, ההגיון האלהי הטהור, היושב בחדרי הלב של הכנסיה, והטוהר המדותי, היושר הנפשי, החקוק בעומק עצמותה, אורם התוכי לא יועם לעולם בפנימיות ערכו, אף אם רבו מאד המכשולים על דרך החיים, אשר יחשיכו את הדרם מהופיע בכל הבהקתם בכל ארחות המעשים, הדעות והמדות, בהתגלותם. גאות קודש זאת מורשה היא לקהלת יעקב, ואיתנה היא סגולה זו, אדירה ואמיצה היא יותר מכל חקות של כל היקום. והפאר של הטבעיות האלהית הזאת, בתכונתה המדותית הנפשית ובערכה השכלי הרוחני, הוא מתבלט בהוד קדשו ע"י מצות תפילין, הדרת תפארתנו והבלטת משגב קדושתנו העצמית, החבויה במעמקי הויתנו, שהם יוצאים אל היפעה האורית ע"י קדושת המצוה הנאדרה בעז קדשה, בתוכן הכפול: בתכונה המדותית והמזגית בהופעת הקודש אשר לתפילה של יד, ובתכונה השכלית הדעית, המוארה באור ההקשבה האלהית הנפלאה, בקדושת פאר התפילה של ראש, שהן מתאחדות שתיהן יחד להיות לאות קודש קדשים, למלאות אור פאר והדר נצח אל כל מהות החיים המיוחדים, אשר לכל אחד ואחד מבניה המסולאים של אומה קדושה ונפלאה זו, עם נורא, שאור אלהים אמת הוא משוש חייו, גאותו וישעו עדי עולמי עד.
אנחנו רואים שהרב בפסקת ההקדמה לתפילין בוחר להדגיש את עניין הסגולה. מבחינת הרב, התפילין קשורות ביותר לסגולה.
בין תפילין לציצית
כדי להבין מדוע, נתחיל בהשוואה בין התפילין לציצית. הרב מסביר באופן כללי את הציצית כביטוי לשפע האלוקי שמגיע ממדרגות גבוהות, והולך ומשתלשל עד שמגיע למצוות מעשיות ולכלל המציאות. ישנו משל מפורסם – משל הכיסא. כשרוצים לבנות כיסא, בתחילה צריך להגדיר מהי תכלית הכיסא. לאחר מכן קוראים לאומנים שונים, שעל פי תכלית הכיסא יחשבו כיצד ראוי לבנות את הכיסא. ייתכן שהם ישתמשו בכלים מדעיים שונים, וייתכן שייעזרו באמצעי מדידה או חישוב שאינם מצויים אצל ההדיוט. בנוסף, יגיעו מעצבים מומחים שישקלו כיצד לעצב את הכיסא ואיך הוא אמור להיראות. לאחר מכן מגיעים אנשי המעשה ומשתתפים ביצירה בפועל של הכיסא, שגם בה שייכת חכמה ומיומנות, והיא נעזרת במכונות משוכללות שניבנו על ידי אנשים חכמים אחרים. אחרי כל ההתעסקות והמחשבה הזו, יוצא גוש חומר מגושם מאוד שמשמש כל אדם, ולא צריך להיות חכם גדול כדי להשתמש בכיסא.
רואים במשל הזה את ההשתלשלות ההדרגתית מהמחשבה עד המעשה המגושם, עד שמגיע בסוף הדבר שאותו ייעדנו, והוא הכי מגושם. מצד אחד, ביחס לכל האמצעים העומדים לרשות בוני הכיסא, הכיסא עצמו הוא חפץ נחות. מצד שני, בסופו של דבר הוא המטרה של הכול, ואם הוא לא יצא לפועל, אין לנו צורך בכל כלי העזר שבדרך.
מצוות ציצית היא תיאור של מגמת העולם. מגמת העולם היא שהאור האלוקי המופשט והנסתר יצליח בסוף לשרות בעולם. אנחנו רואים את זה בצורה ברורה במצוות, שהן נעשות בתיווך של אמצעים חומריים, ומי שהוא חד עין רואה זאת גם בשאר המציאות. כל חומר העולם הוא חלק מהמגמה של גילוי שם ה' בעולם. אנחנו רואים שהנביא אומר שלגויים יש אחיזה במצוות ציצית: "והחזיקו בכנף איש יהודי" , והגמרא אומרת שהכוונה למצוות ציצית. בעומק העניין אפשר לראות את הקשר של הגויים אלינו בעתיד, ולתיקון העולם בכלל, דווקא דרך מצוות ציצית. מצוות ציצית היא מצווה שלא צריך להיות בעל דרגה כדי לאחוז בה. זו מצווה שמדגישה את הלבוש הפשוט, היומיומי כחפץ של מצווה. מבחינה הלכתית הציצית היא לא חפצא של קודש, אלא חפצא של חול. לכן גם לגויים, שאינם בעלי דרגה רוחנית כעם ישראל, ישנה האפשרות לאחוז בכנפות הציצית ולהתחבר לערך של המצווה הזו. בפסקאות על ציצית הרב אמנם תיאר את ישראל ככאלה שמקבלים את השפע האלוקי בצורה יותר ניכרת מהגויים, אבל מכל מקום מצוות ציצית באופן כללי מתארת את התכלית הזאת, שבה שייכים גם הגויים.
לעומת זאת, מצוות תפילין לא מתארת את המגמה, אלא איך מגיעים למגמה. כמו שראינו במשל הכיסא, כדי שנגיע למטרה המגושמת עוברים דרך חכמות שהן מעל הכיסא, ודרך אומנים גדולים שהם בדרגה גבוהה מהאדם הפשוט שעתיד לשבת על הכיסא. דרך כל הגודל המופשט מגיעים למטרה המגושמת יותר. תפילין הם ביטוי לכוח הרוחני של ישראל, כמו שהרב אומר כאן התפילין הם עז לישראל. כך הגמרא דורשת: "ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש".
התפילין הן הדרך להגיע אל המגמה, ולכן הרב מדגיש כאן את עניין הסגולה. הסגולה היא הכוח הרוחני של עם ישראל, שהתפילין מבטאות אותו, והכוח הרוחני הזה הוא זה שיביא אותנו למגמת העולם. שתי התפילין הן שני כוחות שונים שכלולים בכוח הרוחני הכללי של עם ישראל.
פארנו החבוש עלינו, כמו שכתוב ביחזקאל "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ ", והגמרא אומרת שאלו תפילין (בסמוך הרב יסביר את המילה 'פאר'). הודנו והדרנו, הם היופי. התפילין הם גם העוז וגם היופי; היופי הרוחני שלנו.
התפארת האלוקית והתגלותה
התפארת האלהית אשר נתגלתה בכנסת ישראל, במהות נשמתה, ביסוד חייה הכלליים, חודרת היא בכל נשמת כל יחיד ויחיד מיחידיה.
כשהרב אומר כאן התפארת האלהית, הוא מפרש את המילה 'פאר' לא רק כיופי שקשור לעולם הזה, אלא כיופי אלוהי. באופן כללי, כשהרב משתמש במילה 'תפארת' הוא מתכוון ליופי שכלול מהרבה גוונים, יופי הרמוני. כשאנחנו מייחסים את היופי רב-הגוונים הזה לקב"ה, פירוש הדבר שהוא מנהיג את העולם בהופעות שונות. "שנגלה על הים כגיבור איש מלחמה ובסיני נגלה כזקן מלא רחמים" . יש הרבה התגלויות שונות לקב"ה, אבל בסופו של דבר את כל ההתגלויות האלה מאחד כלל אחד, והוא התפארת. זהו היופי השלם – לראות את כלל ההנהגה. אפילו אם אנחנו מסתכלים על דבר גדול פרטי, זו עדיין לא ההתגלות השלמה. ההתגלות השלמה היא גילוי כל הכוחות, וזו התפארת. הקב"ה שהוא אינסופי, חייב להופיע בצורות שונות בעולם המוגבל שלנו, וכאשר ההופעות מופיעות בהרמוניה זו הופעה של יופי.
בדרך כלל, הביטוי הבסיסי ביותר לתפארת האלוקית הוא התורה, שמכונה 'תפארת', כמו שכתוב בברכות נ"ח. "והתפארת זו מתן תורה". בתורה יש את הופעת כל הגוונים – יש בה שכר ועונש, יש בה דין ורחמים. יש בה הרבה סוגים של מצוות, וכל מצווה מדגישה פן אחר בהופעה האלוקית. אבל בסופו של דבר התורה היא אחת. אדם צריך שלא להיתפס למצווה אחת, אלא לראות את המכלול בתורה. יש גם תפארת אלוקית שמתגלה בעולם, בהנהגה האלוקית, ולא רק בתורה. התפארת האלוקית הזאת מתגלית בכנסת ישראל. התפארת האלוקית, כשאנחנו מייחסים אותה לקב"ה, מדברת על הנהגות אלוקיות, כפי שהן ביחס לקב"ה ולא כפי שהן ביחס לעולם. המידות האלוקיות שמאוחדות בשורשן מופיעות בעולם בצורות שונות. עם ישראל הם אלו שמאחדים את כלל ההופעות השונות בעולם ומופיעים את העולם באחדות. עם ישראל לומדים את דבר ה' ומקיימים את מצוותיו, והם מגלים את התפארת האלוקית בעולם במעשים.
אבל עוד לפני המעשים, הרב אומר שהתפארת האלוקית מתגלה בכנסת ישראל במהות נשמתה. כנסת ישראל כולה היא כעין נשמה אחת גבוהה, שתפקידה לגלות את התפארת האלוקית בעולם. הרב מוסיף כאן שהתפארת הזאת מתגלה לא רק בנשמה הכללית של ישראל, אלא חודרת בכל נשמת כל יחיד ויחיד מיחידיה. כל אחד מישראל מניח תפילין, ולכן כל אחד מופיע חלק מהתפארת האלוקית בעצמו.
האופי הישראלי המיוחד ומקורו
האופי המקודש המיוחד, של אומה קדושה ונפלאה זו, אין לו ערך ודוגמא בכל מהות חיים ונפשיות של כל האדם אשר על פני האדמה. התוכן הפנימי של הנשמה, במהותו העצמית של מזג החיים, "מזג החיים" זה האופי. תכונות האופי עשויות להתגלות כלפי חוץ, בביטויים גשמיים, כאשר החיצוניות הזאת מתארת את הפנימיות. האופי המקודש המיוחד הוא לא התכונות האנושיות שאנחנו מכנים 'אופי', אלא הוא ה'מהות העצמית' שהרב מזכיר כאן. מזג החיים הוא מעין לבוש לנשמה. הנשמה היא הרעיון הפנימי של היהודי, והיא מתלבשת בכל המידות של הנפש, כמו אדם שמתלבש כדי להופיע בחוץ. לכן עוד לפני הלבושים האלה, ישנו אופי ישראלי מיוחד, פנימי, והוא: משונה ונפלא הוא בבני עם קדוש זה בפליאת עולם של קדושה אלהית עליונה. בנשמה עצמה אין לנו תפיסה, אבל אנחנו יודעים להגיד שהנשמה שלנו קדוֹשה. חקוקות בה המידות האלוקיות, וזה הבדל מהותי בין ישראל לבין כל העמים. ב'פליאת עולם' הרב מדגיש את היות המהות הפנימית הזו נצחית ('עולם'). 'פליאה' היא דבר פנימי ונסתר – כמו: "לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ" , שהכוונה היא לא מכוסה היא ממך. והפליאה הזאת היא נצחית. שעיקר הודה ופארה טמון וגנוז הוא במעמקי הפאר החבוי בסתר מהותיותו הרוחנית. כלומר, באמת עיקר הקדושה של עם ישראל היא דבר מסותר. עיקר הקדושה היא בנשמה, ואנחנו עצמנו לא מסוגלים להבין את הנשמה שלנו, אלא רק את מה שמתגלה אלינו ממנה.
וזהרורי אורים ממנו בוקעים וזוהרים בכל יפי הצדק של המדות והתכונות הקדושות, של גוי קדוש, עם נורא, עם אלהים זה, שאין דוגמא לגדולת תפארתו בכל העמים תחת כל השמים. אנחנו לומדים מתוך הגילויים החיצוניים על המהות הפנימית. אנחנו רואים תכונות מיוחדות בעם ישראל, גם בצורת החשיבה המיוחדת לישראל, וגם במידות הנפש של ישראל, ואנחנו יודעים שהן נובעים מהנשמה הפנימית. ומתגלים זהרורים, נקודות קטנות של אור מתוך הנשמה הזאת, ומשפיעים על האופי.
הרב משתמש בביטוי 'יפי הצדק'. 'צדק' הוא תיאור של פעילות נכונה בעולם. יש מושג של צדק שאנחנו משתמשים בו בעיקר כצדק חברתי, מה צודק ולא צודק ביחסי הכוחות בעולם. אבל יש צדק עליון יותר, של מה שראוי להופיע בעולם, והוא לא רק תיקון חברתי אלא הופעת שם ה' בעולם באופן כללי. התיקון החברתי הוא חלק מהצדק הכללי, אך לא מגדיר אותו. המידות והתכונות שלנו מתאימות לאותו צדק, כך שהן מסוגלות להוציא אותו אל הפועל. לגבי הביטוי עם נורא' – עם ישראל מכונה 'עם נורא' בפסוק בישעיה י"ח, ב', והרב נוקט כינוי זה כאן כדי לרמוז לפסוק שהגמרא מביאה לגבי תפילין: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" . זוהי יראה מסוג יראת הרוממות, ולא מדובר כאן על פחד ממשי של הגויים מעם ישראל. הגויים לא יכולים לתפוס את המדרגה בשלמות, אבל הם מסתכלים על עם ישראל ורואים שיש בהם משהו עמוק.
הופעת זוהר הכבוד של הסגולה הישראלית
הסגולה הגנוזה הזאת היא תוצאת שלשלת הקודש של קדושת עולם, אשר התגלתה בזוהר כבודה ע"י תולדתה האלהית בראשית יצירתה להיות לעם, בפליאת עולם של יציאת מצרים וגילוי שכינה שנתלותה עמה
אנחנו רואים את הסגולה של היהודי בכל דור ודור, אבל ההתחלה היא כבר מיציאת מצרים. היה אפשר גם להתחיל מהאבות, ואולי הרב רומז לזה במילים 'שלשלת הקודש', אבל הרב בכל מקרה מזכיר את תחילת ההופעה ביציאת מצרים. בזמן האבות הסגולה ודאי התחילה להופיע, אבל בצורה של הופעה לכלל העולם הסגולה עדין לא התגלתה. האבות חיו בתורה אנשים פרטיים, והקב"ה לא הופיע בהקשר של עם.
ביחס ליציאת מצרים שייך לדבר על 'זוהר הכבוד'. ישנם שני פנים לכבוד. בדרך כלל אנחנו משתמשים במילה 'כבוד' בתור הפעולה הגשמית שאנחנו רוחשים לדבר בעל ערך. לדוגמה, אנחנו קמים לכבוד רב. אבל זו רק הפעולה הגשמית, והפעולה הזו היא סימן למשהו פנימי. הכבוד הפנימי הוא לא רק פעולת רחישת הכבוד, אלא התוכן הפנימי שמתוכו אנחנו באים לכבד. אנחנו מכבדים ספר תורה, לדוגמה, בזכות התוכן הפנימי שלו. מה שאנחנו מכנים 'כבוד' בהקשר של הפעולה הפיזית הוא רק החלק הנגלה של הכבוד. אנחנו יכולים לראות את זה בפסוק: "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם" – הנשמה מכונה 'כבוד' מפני שהיא נושאת את התוכן הפנימי של האדם, והיא מזמרת לה'.
כשהרב אומר כאן שהסגולה התגלתה בזוהר כבודה ביציאת מצרים, הוא לא מדבר על הכבוד החיצוני, אלא על הכבוד הפנימי של עם ישראל, שבא לידי ביטוי בכך שהקב"ה עשה ניסים לעם ישראל.
וכל סדרי ההוד הנפלאים שנמשכו ממנה ועל ידה, ה-'הוד' הוא הופעה במציאות של דבר מאוד גבוה, וכשאנחנו נפגשים עם ההופעה מתקבלת אצלנו תחושה שעומד מאחורי ההופעה הנגלית דבר גדול הרבה יותר. משל לתהלוכה צבאית, שכאשר אדם מסתכל עליה הוא רואה את ההוד של המלכות. ההסתכלות על התהלוכה מצד עצמה לא גורמת לריגוש כל כך גדול. מה שמרגש במיוחד הוא ההבנה שהעוצמה שרואים היא ביטוי לערך עליון ורחב יותר, שהוא המלכות או המדינה בעלת הצבא הזה. הוד המלכות נסוך על התהלוכה הצבאית.
לאורך כל הדורות ישנם גילויים של הסגולה הזו (כמו למשל ניסים) והם מבטאים את הערך המרכזי הפנימי, הסגולה עצמה. יציאת מצרים גם היא סדרים של הוד. קריעת ים סוף, למשל, היא דבר מעניין וייחודי התופס את העין; אך המסתכל על קריעת הים מבין שהים לא נבקע מעצמו, אלא שיש כאן גילוי אלוקות וגילוי כבוד עמ"י. אדם מבין שיש כאן תוכן גדול מאוד המתגלה כאן, ויש פנימיות למה שניבט לעיניים. כל נס וכל סדר על-טבעי שמתרחש בעולם באיזה דור, הוא חלק מסדרי ההוד.
שנמשכו ממנה ועל ידה, הביטוי הזה קצת קשה, כיוון שלא מובן כיצד כל הנסים שלאורך כל הדורות התרחשו באמצעות ועל ידי יציאת מצרים. נראה לומר שהכוונה כאן היא שיציאת מצרים הייתה התחלת גילוי השכינה בעולם, וגם לאחר מכן כשיש גילויים פחותים בדרגתם, הגילויים הם המשך המגמה שהתחילה ביציאת מצרים. כלומר גילויי ההוד בכל הדורות נמשכים מיציאת מצרים בתור המשך של תהליך שיציאת מצרים פתחה.
שהם הולכים ונמשכים, כנחלים מלאי מי מרומים השפעה עליונה אלוקית ממרום, ונחלי עדני קודש. לקודש אין הגדרה, אלא הקודש הוא מה שמתגלה בקדושה . לקדושה, לעומת הקודש, יש הגדרה. הקדושה היא הופעה של אלוקות בתוך העולם. היא יכולה להיות למשל חפץ של מצווה, או כוונה טובה של אדם. בתוך הדבר הזה יש קודש. הרב מתאר כאן את הקודש כנחלים הזורמים אל העולם. ל-'עדן' ישנה משמעות כפולה: משמעות אחת היא לשון עידון ועונג, כאשר הכוונה לעונג רוחני. משמעות נוספת היא קרבת אלוקים עמוקה ופנימית, כמו: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" , כאשר העדן משמש כמקור של הנהר. הנהר הוא השפע ששופע אלינו מאת הקב"ה. מן העדן, מקור הנהר, נמשכים נחלים המגיעים אלינו, ומתגלים בתור נס או כל דבר אחר המבטא אלוקות, מאז ועד סוף כל הדורות.
התכונות האופייניות לישראל ונצחיותן
והטבעיות המיוחדה של ישראל התכונות הטבעיות המיוחדות לעם ישראל, כגון מה שאמרו חז"ל: "שלושה סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים וגומלי חסדים" , וכן תכונות נוספות המתאימות לקיום מצוות, מכינות את עם ישראל מבחינה גופנית לקבלת הקדושה. הגוף הנברא בצורה המתאימה לנשמה הוא חלק מהסגולה.
יחד עם ההגיון האלהי הטהור ה-'היגיון' הוא מחשבת הלב, כפי שכתוב: "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" , כאשר יש מן הפרשנים המסבירים שהכוונה למחשבה מופשטת. חלק מהסגולה שלנו הוא צורת חשיבה המתאימה להיגיון האלוקי, תפיסת האלוקות המיוחדת רק לנו. הרב אומר שההגיון האלהי הוא טהור, וכוונתו לחשיבה מופשטת שאיננה קשורה לגוף או לנפש, כיוון שטהרה משמעה הזדככות מן החומר ומושגיו, כפי שמוסבר במסילת ישרים במידת הטהרה. היושב בחדרי הלב של הכנסיה, כלומר של כנסת ישראל, והטוהר המדותי מידות המתאימות לעם ישראל.
היושר הנפשי במילה 'יושר' הרב מתכוון למה שטמון בעצם היצירה, כמו שנאמר על האבות שהיו 'ישרים' , כלומר שבעצם הטבע שלהם היתה שאיפה לקרבת אלוקים ולקיום תורה ומצוות. השאיפה הזו באה מעומק נפשם של אבותינו, באופן כזה שלא היו צריכים ללמוד את הדברים מבחוץ. הרב מתכוון לומר שלעם ישראל יש תכונות המתאימות לקשר עם הקב"ה בעצם טבעם, ועיקר העבודה היא לא ליצור תכונות כאלה יש מאין, אלא לגלות את התכונות הללו שקיימות בנו, כלפי חוץ. החקוק בעומק עצמותה, כתיבה רגילה היא חיצונית לדבר שעליו כותבים, כי הכתב עצמו והחומר עליו כותבים הם שני דברים שונים. לעומת זאת, החקיקה מבטאת קשר עצמי בין הדבר הכתוב לדבר עליו הוא כתוב, שכן בחקיקה מתוך הדבר שבו חוקקים מתגלה הכתב. הרב מתכוון לומר בזה, שהתכונות המיוחדות לעם ישראל הן חלק מעצמיותם של עם ישראל ולא דבר הנרכש באופן חיצוני.
אורם התוכי של כל אלה לא יועם, לא יכבה ולא יתמעט לעולם. זוהי נצחיות הסגולה שאיננה משתנית, כיוון שהסגולה הישראלית היא היכולת שלנו להופיע את שם ה' בארץ. הקב"ה לא משתנה, "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" . הקב"ה כל הזמן קיים וכל הזמן מופיע, ומה שיכול להיות זה קשיים בגילוי הסגולה כלפי חוץ, בחיים, אך בפנימיות הנשמה תמיד ישנה הסגולה. זהו הדבר העיקרי שעליו הרב מדבר כאן.
האור התוכי לעולם לא יועם בפנימיות ערכו, הכוונה היא להופעת האור בפנימיות הנשמה, אף אם רבו מאד המכשולים על דרך החיים, 'דרך החיים' זה האופן שבו היינו רוצים לראות את ההופעה של הסגולה בתוך החיים, בענייני קודש המקשרים את החיים שלנו עם ה', אשר יחשיכו (המכשולים) את הדרם (של הטבעיות הישראלית, ההיגיון האלוקי ושאר הפרטים שנזכרו לעיל) מהופיע בכל הבהקתם כלומר בכל הארתם, בכל ארחות המעשים, הדעות והמדות, בהתגלותם. ישנו הבדל גדול בין טבעיות ישראל הפנימית לבין מה שמופיע כלפי חוץ, כיוון שעלולים להיות הרבה מכשולים בהופעת התכונות הישראליות. ועם זאת, בפנימיות הסגולה לא משתנה.
גאות קודש, כמו שנאמר על המלך יהושפט: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" . אין הכוונה שהוא התגאה, אלא שמצא בעצמו את היכולות ואת המעלות המאפשרות לו לפעול במציאות ולתקנה. גאוות הקודש הזאת מורשה היא לקהלת יעקב, הסגולה עוברת בירושה ואינה משתנה, ואיתנה היא סגולה זו, אדירה ואמיצה היא יותר מכל חקות של כל היקום, ישנם חוקי טבע שאינם משתנים, וההופעה האלוקית בעולם היא יותר יציבה ואיתנה מכל חוקי הטבע.
הופעת הסגולה על ידי התפילין
והפאר של הטבעיות האלהית הזאת הסברנו לעיל שהתפארת היא ההשקפה על המכלול של ההנהגה האלוקית, בתכונתה המדותית הנפשית, מה שמופיע כחלק מהחיים, ובערכה השכלי הרוחני מה שמופיע בצורה מופשטת במחשבה, הוא מתבלט בהוד קדשו ביטוי קטן לדבר גדול העומד מאחורי הגילוי (כפי שהסברנו לעיל את המושג 'הוד') ע"י מצות תפילין, הדרת תפארתנו והבלטת משגב חוזק קדושתנו העצמית, החבויה במעמקי הויתנו, התפילין הם ביטוי לסגולה הזו, לכוחות הרוחניים הנמצאים בעם ישראל, שהם יוצאים אל היפעה לשון יופי (על פי הפסוק ביחזקאל כ"ח, ז') ההופעה האורית דבר ששפוך עליו אור, שניתן לראותו ע"י קדושת המצוה הנאדרה בעז קדשה, בתוכן הכפול: בתכונה המדותית והמזגית כנגד הלב בהופעת הקודש אשר לתפילה של יד, ובתכונה השכלית הדעית כנגד השכל, המוארה באור ההקשבה האלהית הנפלאה התפילה של יד מבטאת תכונה אלוקית טבעית – היהודי נולד עם תכונות מסוימות, עם אופי מסוים, כאשר האופי מיוחס ללב. והתפילה של ראש, שהיא כנגד המוח, מבטאת את היכולות המיוחדות לעם ישראל בעיון באלוקות. אך ההארה השכלית, התכונה השכלית הדעית, במידה מסוימת היא רק פוטנציאל. איננו נולדים עם ההשכלה התורנית ועם כללי ופרטי התורה. לכן הרב אומר שהתכונה השכלית הדעית מוארת באור ההקשבה – הקשבה לדבר ה' במציאות ולימוד מכך, וכן הקשבה לדברי התורה שמסר לנו ושאנו לומדים, והיא מתבטאת בקדושת פאר התפילה של ראש, שהן מתאחדות שתיהן יחד להיות לאות קודש קדשים 'אות', כמו שכתוב: "וקשרתם לאות" .
התפילין מעידות על ערכים פנימיים, על הסגולה הישראלית, למלאות אור פאר והדר נצח אל כל מהות החיים המיוחדים, אשר לכל אחד ואחד מבניה המסולאים המוערכים של אומה קדושה ונפלאה זו, עם נורא שאור אלהים אמת האמת מבטאת את הנצח. בצורה זמנית אולי נראה שהשקר תופס את המקום העיקרי, אך האמת לעולם תעמוד. אור אלוקים אמת במובן של אור נצחי, סגולת נצח. בדור מן הדורות עלול להיראות לנו שהסגולה לא תצא אל הפועל עוד לעולם, אך האמת הנצחית היא שהסגולה תמיד חיה בנו, אינה משתנה, והיא עתידה לצאת אל הפועל. אור אלהי האמת הוא משוש חייו, גאותו וישעו עדי עולמי עד.
סיכום פסקת ההקדמה
ראינו בפסקת ההקדמה שהרב מסביר שהתפילין באות לגלות את הכוחות המיוחדים לישראל, את הסגולה הישראלית. אמרנו שישנה מגמת העולם וישנם הפועלים המסוגלים להביא את העולם למטרתו, הרי הם עם ישראל. הסגולה הישראלית התחילה להופיע ביציאת מצרים, ומאז ועד היום היא מחוללת את 'סדרי ההוד', שהם הביטויים המיוחדים לעם ישראל בהיסטוריה שלו. הסגולה הזו היא מקור התכונות האישיות של פרטי עם ישראל. הסגולה מתחלקת לשני פנים: החלק השכלי, ההבנה הנכונה של התגלות ה' בארץ ושל הנהגת ה', והחלק המידותי-נפשי, הוא המידות והאופי המתאימים לקידום העולם למטרתו. החלק השכלי מיוצג ע"י תפילין של ראש, שהם כנגד המוח, והחלק המידותי-נפשי מיוצג ע"י תפילין של יד, שהם כנגד הלב.
באתר של הרב יהודה רוט תוכלו למצוא תוכן נוסף מאת הרב
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
מה המשמעות הנחת תפילין?
מי יושב במקום שלי?
התשובות לשאלות הגדולות שבחיים
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
חידוש כוחות העולם
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
איך עושים קידוש?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
חנוכה הכשרת כלי הזוגיות
"אלוקי", "נשמה שנתת בי"
עולת ראיה – המשך השכמת הבוקר
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"ז כסליו תשפ"ה
"אתה בראתה", "אתה יצרתה", אתה נפחתה בי", "ואתה משמרה בקרבי"
עולת ראיה – המשך השכמת הבוקר
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"ח כסליו תשפ"ה
מופתים ותלמידי חכמים
הרב אליעזר מלמד | שבט תשפ"ה
