בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהר
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בחוקותי
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
9 דק' קריאה 43 דק' צפיה
שותפות הארץ בחטא
סיימנו את ספר ויקרא ספר העבודה, עבודת ה', ההתקרבות לריבונו של עולם.
נביא מדברי 'הכלי יקר'. ה'כלי יקר' היה בשנים האחרונות של המהר"ל בפרג והיה רבה של פרג אחרי המהר"ל, היה דרשן גדול וכתב פרוש על התורה.
הוא מעורר שאלה על הפסוק "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו, מ"ב): "כי יש לה מקום ללון ולומר אם ישראל חטאו, הנה הארץ מה פשעה, כי מכות הארץ הם גפרית ומלח שריפה כל ארצה וכתיב "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת" (דברים כט, כג) רוצה לומר הארץ מה פשעה וחטאה" - הגויים ישאלו למה הארץ צריכה להיות גפרית ומלח למה הארץ לקתה?
"וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה שאלה על מה אבדה הארץ" - הלשון על מה אבדה הארץ, לא כתבו על מה אבדו עם ישראל, ועל השאלה הזאת לא יכלו כל הנביאים לענות ולא מלאכי השרת, עד שהקב"ה בעצמו השיב, הוא מדקדק במילה הארץ, 'והארץ אזכור'.
הכלי יקר מפנה לפירושו בפרשת נצבים, שם הוא משלים את הדברים, ומסביר שכאשר היחידים חוטאים, הקב"ה מעניש כל יחיד ויחיד, אבל כשהציבור חוטא, הארץ לוקה.
"צריך שתדע שכך מידתו של הקב"ה בזמן שיחיד חוטא אז הוא לוקה בגופו כדי רשעתו, אבל בזמן שרבים חוטאים אי אפשר לקיים בהם מה שנאמר אצל היחיד "ומחה ה' את שמו מתחת לשמיים" – שהרי את הציבור את כלל ישראל אי אפשר חס וחלילה למחוק - "כי לאבד שם ישראל אי אפשר, הן מצד שכבר נשבע הקב"ה לאבות שלא יחליפם באומה אחרת, והן מצד שי"ב השבטים הם כנגד המזלות, אי אפשר לבטל אף אחד מהם. על כן, הקב"ה מכלה חמתו בעצים ואבנים ובארץ גופרית ומלח שריפה כל ארצה. על כן בכל חטא רבים תלקה הארץ כמו בדור המבול ותישחת הארץ וכן ותקיא הארץ את יושביה, כי היא דומה לחולה המקיא", ואם הארץ לא סובלת היא תקיא. ועדיין נשאלת השאלה מדוע הארץ לוקה, מה הארץ עשתה, מה היא חטאה, מסביר הכלי יקר: "והדין נותן שתלקה הארץ, כי היא הייתה סיבה לחטא ראשון של אדם הראשון". כלומר, הארץ יש לה שותפות בחטא. מה השותפות בחטא של הארץ - זה מבאר הכלי יקר בפרשת אחרי מות על הפסוק: "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ" (ויקרא יח, כה), שגם עליו הוא שואל אם יושביה חטאו, הארץ מה פשעה שנאמר 'ואפקוד עוונה עליה', ועונה מפני שהקב"ה אמר לארץ "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ" (בראשית א, יא), והארץ חטאה ועשתה עץ עושה פרי ולא עץ פרי". עץ עושה פרי היינו שאין שימוש לעץ, ורק בפירות שהוא מוציא יש שימוש, ועץ פרי הכוונה שטעם העץ כטעם הפרי, הכול מושלם, לא שיש אמצעי לאיזו מטרה והאמצעי אין לו ערך עצמי אלא הכול יהיה בו צורך. והארץ חטאה ולא הוציאה 'עץ פרי' אלא 'עץ עושה פרי', היא לא הזדככה ונטהרה, והיא נשארה חומרנית, וזה משפיע על יושביה, ועושה אותם גם כן חומרנים, וזה גורם לכל הנטיות החומרניות. הארץ התחילה עם החטא וזה משפיע גם על ישראל, ולכן כתוב בפרשת אחרי מות "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ" (ויקרא יח, כה). בגלל שהארץ חטאה היא התקלקלה ונתגשמה וזה גורם להרהורים ובעיקר הרהורי החומרנות שהם הרהורים של עריות וזו הסיבה של הטומאה והסיבה של הגלות. זאת אומרת, הארץ היא שותפה בכל המובנים. יש בארץ ישראל עוצמות מאוד גדולות, וכשישראל עושים רצונו של מקום על ידי הארץ מופיעה עבודת ה' עליונה ונישאה ונפלאה. ואם חס וחלילה להפך, העוצמות האלה שיש בארץ ישראל הן גורמות ההפך גם בעוצמות של העם, והואיל והארץ נעשית שותפה לקלקולים, צריכים לעשות הפרדה, להפריד את עם ישראל מארץ ישראל. וזה מה שנאמר כאן "והארץ אזכור", אחרי כל הגלות וכל התיקונים אז ה' יזכור גם את האבות וגם את הארץ שתגיע לתיקונה, ותופיע הגאולה.

מדוע לא נזכר עולם הבא בתורה
הזכרנו את הכלי יקר. ובתחילת הפרשה על הפסוק: "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא כו, יב), שואל ה'כלי יקר' למה לא נזכר עולם הבא בתורה. והוא מביא הרבה תשובות בשם הראשונים:
הרמב״ם אומר שהשכר שנזכר בתורה זה לא שכר, אלא שאם ישראל עושים רצונו של מקום, הקב"ה אומר אני אצור להם תנאים טובים שיוכלו לעשות מצוות יותר בשלימות. זו הכוונה של "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ" וכו' (ויקרא כו, ב), אז תקבלו את כל התנאים הטובים כדי לעבוד עבודת ה'. כלומר, גם כשהתורה אומרת שכר, אין כוונתה שאדם יעבוד את ה' כדי לקבל שכר, עבודת ה' צריכים לעשות כי צריכים לעבוד את ה', לא כדי לקבל שכר, אבל התורה אומרת כשעובדים את ה', יש סייעתא דשמיא ויש תנאים יותר טובים כדי שעבודת ה' תוכל להיות יותר ויותר בשלמות.
האבן עזרא מסביר למה לא נאמר עולם הבא בתורה. התורה ניתנה לכולם לכלל, ומכיוון שלא כל אחד יכול להבין דברים מופשטים שיש עולמות עליונים ויש עולם הבא, אז אין התורה, שניתנה לכלל, מפרטת דברים שלא כל אחד יכול להבין.
רבינו בחיי והרמב"ן אומרים שהיעודים של השכר בתורה הם כאלו שלא בדרך הטבע. אם תלכו בחוקותיי ונתתי גשמכם בעיתם, הגשם יורד כשאדם עושה מצוות, מה הקשר בין הגשם למצוות. התורה מדברת על הנהגה האלוקית, וזה חידוש, שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום אז יורד גשם, אבל מה שהנשמה תעלה אחר כך לעולם הבא זה לא נס, זה הסדר. הסדר האלוקי הוא שהנשמה היא אלוקית ועליונה והיא חוזרת למקורה למקומה הטבעי. ואנחנו מבינים את זה מהדינים שיש כרת לחוטאים. אבל אם לא מקלקלים, אז באופן טבעי כשעם ישראל עושים רצונו של מקום, הצד הנשמתי שלהם הולך ומתעלה וחוזר לשורשו.
רבינו ניסים ויסודו מהכוזרי אומר שהתורה כתבה שכר בעולם הזה כדי לאמת את ההשגחה, ולא להוכיח מדבר שלא רואים. כלומר, אומות העולם יאמרו אתם אומרים שמי שיעשה מצוות ויעשה את רצון ה' יקבל עולם הבא, תוכיחו, הרוצה לשקר ירחיק עדותו, חז"ל אומרים דברים שאי אפשר להוכיח אותם. והתורה לא רוצה לדבר בסגנון כזה, היא אומרת אני מוכיחה לכם מה שאני מבטיחה, אם תקיימו מצוות תקבלו שכר. זו מציאות שאתם תראו אותה בפועל. להבטיח הבטחות עליוניות, שאין אפשרות להוכיח אותם, התורה לא כותבת.

כשהאומה חיה בהווה בשלמות אין צורך בהבטחות לעתיד
וספר העיקרים וכן הרמב"ן אומרים שהייעודים שבתורה הם לכללות האומה אבל העולם הבא הוא פרטי לכל אחד ואחד. חז"ל אומרים שלכל אחד חופה משלו ונכווה מחופתו של חברו, עולם הבא זה דבר פרטי לכל אחד ואחד, והתורה מדברת על הכלל, על הכללות של האומה, שזה מופיע בעולם הזה.
מרן הרב גם כן מתייחס לזה בצורה עקיפה במהלך האידאות בישראל. והרב אומר למה לא נכתב בתורה שבכתב העולם הבא ורק נתגלה העניין הזה אחר כך, אחרי החורבן, כשהתחילה הגלות, גם בית שני היה כבר חלק מהמהלך של ההכנות לגלות הגדולה. עם ישראל היה בארץ ישראל במשך כל ימי התורה שבכתב, עד עזרא. בתקופה זו, עם ישראל חי כאומה לא כפרטים. ואומה היא תמיד חיה, היחידים הם מתחלפים דור הולך ודור בא, אבל עם ישראל כעם, כציבור, הוא כל הזמן קיים. הזכרנו כמה פעמים שאפילו כל הדור חטא בגלל הוראה של בית הדין, ובדור הבא סנהדרין הגיעו למסקנה שההוראה הזאת הייתה בטעות, ובגללה הציבור נכשלו, כלל ישראל נכשל, וצריך להביא פר העלם דבר של ציבור, ולכאורה כל הציבור ההוא כבר לא נמצא, אף על פי כן מביאים פר העלם דבר של ציבור, אמנם הציבור הספציפי שחטא לא נמצא, אבל מושג הציבור נמצא, היחידים התחלפו, והכלל נשאר. הכלל כל הזמן ממשיך. יש מיתה ביחידים ואין מיתה בציבור, על כן חטאת הציבור היא לא חטאת המתה, אין דבר כזה, הציבור תמיד קיים.
זה כמו זרם מים של נהר שהוא זורם וזורם וכל הזמן המים מתחלפים, אלו לא אותם המים, אתה היית היום ליד הנהר הזה הסתכלת עליו, מחר אתה בא ורואה את אותו הנהר, האם זה אותו הנהר - אלו מים אחרים לגמרי, המים שהיו פה אתמול הם בכלל במקום אחר, אבל אתה לא מסתכל על משהו אחר, זה אותו הנהר ואותו הזרם שזורם, כלל ישראל הוא חי, כלל ישראל תמיד נמצא. ואין אחרי הכלל, אין אחרי, כי יש המשך והמשך והמשך. אבל ביחס לפרט, שהחיים שלו מוגבלים ויש להם סיום, יש משהו אחרי החיים של הפרט. אז אומר הרב, כל עוד שעם ישראל חי ככלל, חי כציבור בארץ ישראל, לא התעוררה השאלה מה קורה אחרי החיים, כי חיי ציבור נמשכים כל הזמן. אבל אחרי החורבן, עם ישראל מתפזר ולא מופיע כבר ככלל, ומתחילה להתפתח עבודת ה' של יחידים, אז מתעוררת השאלה בתור יחיד ששואף ויש לו מגמה פרטית, והרי החיים של היחיד מוגבלים, ועולה שאלה מה קורה אחר כך. והיה צריך לגלות את הסוד הזה, מה יש אחרי החיים, שהחיים לא נגמרים בעולם הזה, העולם הזה הוא רק שלב שמסיימים אותו ואחר כך יש לו המשך. פושטים את הבגדים של הגוף ויש המשכיות. השאלה הזאת נדרשה רק אחרי שעם ישראל גולה. כך מסביר הרב.

הצורך של התפרטות התורה בזמן הגלות
רעיון זה מתחבר לרעיון נוסף של הרב, שתורה שבעל פה היא תורה שמתפרטת ומתפרטת על כל ההנהגות של האדם לכל פרטיו וכל מעשיו, התורה מתרחבת ומתפשטת ומופיעה בהמון המון פרטים. מקודם כשהופיע כלל ישראל זה כמו הופעת השמש, כשהשמש זורחת אין צורך להדליק נרות כי שרגא בטיהרא מה הוא שווה. אבל כשיש חושך, החושך של הגלות, וחיים בחשכה, אז צריכים נרות, והנרות חודרים גם למקומות הצרים שהשמש לא יכולה לחדור לשם כי השמש גדולה. כך הגלות הופיעה את התורה המפורטת את התורה שבעל פה לכל פרטיה שהולכת כל הזמן ומתרחבת, ולא מסתיימת, ההתרחבות של התורה היא עוד ועוד, התורה היא בלתי גבולית, מתפשטת עוד ועוד. החיים מתפשטים וההוראות וההלכות הולכות ומתפרטות לחיים הפרטיים.
עניינה של הגאולה, אחרי שבתחילה הייתה הופעה של שמש ואחר כך אור של נרות, היא לחבר את הפרטים עם הכללים, ולהופיע את השלימות מכל הצדדים. לפעמים הפרטים לא יכולים להופיע כשיש הופעה של האור הגדול הכללי, והשלימות היא ההופעה של הכול גם הצדדים הכלליים גם הצדדים הפרטיים. זה עניינה של הגאולה העתידה שאנחנו נמצאים בה.

הברכות בתורה רומזות גם לייעודים הרוחניים
השל"ה אומר, תלוי איך לומדים את התורה. לתורה יש פשט ודרש רמז וסוד, וזה גם כתוב בתורה. בתורה יש משלים, אנחנו אומרים 'ידות הכלים', יש לכלים ידות, האם זה יד, יד זה יד של בן אדם, הכלי יש לו יד? אומרים רגל של שולחן, האם זו רגל? אנחנו משתמשים במשל כזה, זאת אומרת, יש לזה איזשהו דמיון מסוים לרגל. הרגל מחזיקה את הגוף, כך גם הרגל של השולחן מחזיקה את השולחן. הכול משתלשל ומשתלשל גם השמות משתלשלים, השמות מאבותינו אברהם יצחק ויעקב אחר כך עוד אנשים נקראים בשמות האלה, יש השתלשלות של ההופעות, זה לא אברהם המקורי, זה אברהם מהדור הזה, אבל זה השתלשל. אז כשהתורה אומרת "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" (ויקרא כו, ד) אפשר לפרש כפשוטו שזה גשם, כלומר שפע שיורד כגשם אבל בעצם גשם זו גם מילה רוחנית, זו אמירה של שפע עליון אלוקי מאוד מאוד גבוה, וכשהוא משתלשל ומופיע בתוך המציאות, אז אנחנו רואים אותו כגשם, אבל זו התפרטות והסתעפות בעצם מהשפע העליון האלוקי הרוחני, כמו שיש הסתעפות מהרגל של אדם, לרגל של שולחן ורגל של כיסא. אז אנחנו מדברים על ההופעה, ההופעה כמו שאנחנו פוגשים, אבל בעצם כשקדוש ברוך הוא מבטיח לנו אם בחוקותי תלכו וכו' הוא מבטיח לנו כאן את כל ההופעה הרוחנית, את כל העולמות הרוחניים, את כל התיקונים הרוחניים, וזה מתפשט, מתפשט ומתפשט עד שאצלנו זה מופיע בתור גשם. זאת אומרת שהכול רמוז וכתוב בתורה, גם העניינים הרוחניים והעולמות הרוחניים, העולם הבא.

חיסרון הנבואה בישראל – חיסרון מהותי
בברכות נאמר לישראל: "וְלֹא־תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, יא). ואחר כך בתוכחה כתוב: "וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, ל). אומר אור החיים הקדוש:
"צריך לדעת למה הוצרך לומר כי פשיטא שתגעל נפשו שהרי בזמן שהם צדיקים גמורים התברכו שלא תגעל נפשו, הדבר מובן שלא תהיה ברכה זו נוהגת בימי רשעם, ואם בא לומר הפכיות הברכות, היה לו לומר הפכיות כל השאר אלא ודאי שלא אמר אלא העונשים שהם לבד העדר הברכות" - וכאן זה רק כאילו שהברכה לא תהיה – "ונראה שנתכוון לומר שאפילו בערך הצדיקים שיהיו בזמן ההוא תגעל נפשי מהם בסוד "וְכָשַׁל גַּם־נָבִיא עִמְּךָ" (הושע ד, ה). גם נתכוון לומר שלא יתנבאו עוד בישראל נביאים כי לא יופיע ה' שכינתו המתייחס לה בבחינת נפש בהם, וקללה זו אין קללה למעלה ממנה" - המציאות שלא תהיה נבואה, זה דבר איום נורא, "ולזה קבעה אחרי כמה קללות, הא למדת שגדולה ממה שלפניה והיא שנתקיימה בזמן הזה, ולה כלו עינינו ודאבה מאוד נפשנו אוי נא לנו" – העובדה שאין לנו רוח הקודש, שאין לנו השגות עליונות, זה הדבר הכי נורא, שאין לנו חיבור לקב"ה, שאור ה' לא מופיע עלינו בנבואה ברוח הקודש.
באותו עניין, אומר מרן הרב באורות הקודש במוסר הקודש בעמ' שנה:
"באמת חיסרון רוח הקודש בישראל הוא לא רק חיסרון שלימות כי אם מום ומחלה. ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת והיא מוכרחה להירפא כי אני ה' רופאך".
הרב מלמד אותנו, שבעצם הטבע של ישראל, זה טבע של רוח הקודש, טבע של נבואה, טבע של דבקות שאור ה' מופיע עליהם ממש. ואם זה לא מופיע זו מחלה, זה לא טבעי. לא שרוח הקודש זו תוספת שהאדם מתעלה ועם ישראל מתעלה מעלה מעלה ואז הוא מקבל גם שפע רוחני ונהיה בעל השגות עליונות וממש רואה דברי נבואה. זו לא תוספת, זה הטבע, זה הטבע הרגיל של עם ישראל, ואם הוא חסר, אז זה ממש מום, זוהי מחלה. ארץ ישראל שהיא באמת ארץ הנבואה ואין בה נבואה, זו מחלה מכאבת ומוכרחה להירפא כי אני ה' רופאך.
אור החיים והרב, מלמדים אותנו למה אנחנו צריכים לשאוף, לדעת מה חסר לנו. אנחנו צריכים להיות עם שאיפה עמוקה גדולה מאוד להגיע לשפע הגדול והעליון של רוח הקודש, שפע של נבואה, שפע של אור ה' שמופיע עלינו ממש באופן גלוי.
ובעזרת ה' שנזכה לגאולה שלמה ולהופעת כל האורות הללו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il