ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- שביעי של פסח
על דרשותיהם של חז"ל הורה לנו הרמב"ם (בהקדמתו למשנה, זרעים, מהד' מוסד הרב קוק, עמ' יט-כ) "שאם יעויין עיון מעמיק באותם הדרשות יובן מהם הטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו ... וכשתביט בהם כפשוטם תמצא בהם נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו... וכשיראה [אדם] משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו, ראוי לו להצטער מאד על כך שלא הבין הענין עד שנעשו אצלו כל הדברים האמתיים בתכלית הריחוק".
ועוד יש לחקור מדוע נקטו כאן חז"ל במאמר שבכותרת "שפחה" ולא כל אדם אחד מישראל, כדברי המקרא "וירא ישראל את היד החזקה"?
ננסה נא לפרש מה שאפשר שהוא משבעים פנים לתורה. כאשר יתרו הגיע למדבר, ושמע על מה שאירע בקריעת ים סוף, התפעל מאד והצהיר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹוהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות יח, יא) ופירש שם רש"י בשם חז"ל מלת "זדו" - "בקדירה שבישלו, שם נתבשלו". הרחיב בזה הנצי"ב ב"העמק דבר":
"כי בדבר אשר זדו. מזה הבין כח ה' שהוא גדול מכל כחות פרטית שמכונים בשם אלהים. מזה שהוא משלם מדה כנגד מדה. הרי דכל אופן שבעולם יש בידו לעשות. וכן כתב הספורנו". 1
הנצי"ב קיצר כאן אבל התכוין לדבריו על שמות (יד, לא) "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ".
שואל שם הנצי"ב:
"'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' '. אי אפשר לפרש שראו הנס שעשה. דאם כן יותר היה ראוי לומר אשר עשה ה' לישראל. שהרי עיקר הנס היה הצלת ישראל ולא טביעת מצרים. ותו מה שייך לזה הראיה ויראה . וכי משום הצלה ונס הגיע פחד ה'? וגם מה זה נתפעלו עתה בקריעת ים סוף יותר מיציאת מצרים בפלא? אלא הענין כמו שדרשו במכילתא והגדה [=של פסח] 'היד הגדולה' שהיו חמשים מכות או מאתים מכות. והגיע לכל אחד מרודפי ישראל מיתה משונה לפי מעשיו שהרעו לישראל בהיותם בקרבם. ואנו אומרים בברכת קריאת-שמע 'את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע'. היינו חיל המלוכה נקראו 'רודפיהם' שלא משנאה עשו אלא בעבודת המלוכה. אבל שאר המון מצרים מכונים 'שונאיהם'. ומי שנתחייב על פי רשעו נטבע, וגם מת בהשגחה במיתה הראויה לעונשו . ומזה בפרט נודע להם השגחתו ית' בפרטות על כל יחיד אפילו על גוים, מכל שכן על עמו. משום הכי 'וייראו העם' [עכ"ל]:
בסגנון מבואר יותר כתב הנצי"ב בביאורו ל"הגדה של פסח" ("אמרי שפר", ד"ה ר' יוסי הגלילי אומר... ועל הים לקו חמשים מכות] "עיקר הברייתא הוא במכילתא בשלח. ומתחילה דרשו שם מדכתיב 'וירא ישראל את מצרים מת'. מיתות משונות, מיתות חמורות זו מזו. לפי שהביא עליהם כמה מיתות בים... [ומפני מה דרשו כך?] אלא על כרחך הוא פשטא דקרא. דקשה לפרש שבשביל שראו טביעת מצרים משום הכי 'וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. במה גרם להם יראת שמים זה העונש של פרעה יותר מכל המכות? ותו, הלא הצלת ישראל היה עיקר הנס שנבקע הים, ולא טביעת המצרים, שזה היה בדרך הטבע לשוב מי הים למקורם. אלא הפירוש [הוא] שראו את העונשים שנענשו בהרבה מיתות משונות והיה בא בהשגחה פרטית, מדה כנגד מדה, באופן שהרעו לישראל בהיותם תחת ידם. ואם כן התבוננו על שני דברים. הא' כמה השגחת ה' לדון מדה כנגד מדה אפילו באומות העולם, ומכל שכן בישראל עמו. משום הכי 'וייראו העם את ה''. שנית, שעד כה היה מקום לומר דמשה עשה הכל מדעת עצמו ובכישוף נפלא, שאין להם ידיעה עצומה כמוהו. אבל במה שראו העונש בא במדה לפי מדת העון, מבואר שאין זה מעשה כישוף כי אם מעשה ה', ומשה אינו אלא עבדו. זה עיקר משמעות הכתוב. והמה דרשו עוד מלשון הכתוב שנכתב 'מת' ולא כתיב 'מתים'. אלא כל אחד במיתה בפני עצמו, מיתה מיוחדת לו..." [עכ"ל].
זאת אומרת גדולת קריעת ים סוף היא במה שכל אחד מהגויים בא על עונשו באופן מפורט, כפי רשעותו, וזה לא היה כך בעשרת המכות במצרים שם באו העונשים על כולם בשוה. הכח הגדול הזה, לכוין עונש מדה כגד מדה, בהשגחה מפורטת, אין אצל שום מלאך, שרף או שרי האומות. יחזקאל והנביאים ראו בחזון פעולת מלאכי האומות, שכל אחד ממונה על תחום צר ומוגבל של עמו. אבל לראות איך אדון-כל שליט בכל, באופן מדוקדק ביותר, זאת ראו רק בעת קריעת ים סוף.
פנינה יקרה זו למדנו מהתפעלותו של יתרו באומרו "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹוהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות יח, יא). אבל הוא הגיע אחרי מעשה קריעת ים סוף. לעומתו כלל עם ישראל הכירו הכרה אמונית זו כבר אז בשעת מעשה, ולכן אמרו שירה "זה אלי ואנוהו". מה שלימד אותם משה רבינו במשך קרוב לשנה, מאז התחילו המכות, כעת ראו בהכרה שכלית, מימוש בפועל.
"ראתה שפחה על הים" יש להבין לשון "ראתה" כהכרה שכלית, כמו "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א, טז) וכן בלשון חז"ל "אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון" (כתובות קח, ב).
נשאר לנו לבאר מפני מה אמרו כאן חז"ל "שפחה"? אלא כלל בידינו שבהרבה המקומות שהתורה קוראת אותנו "העם", מדובר על הירודים של עמנו . כך מפורש במדרש (במדבר רבה כ, כג) "כל מקום שנאמר 'העם', לשון גנאי הוא. וכל מקום שנאמר 'ישראל' לשון שבח הוא". ופירש שם מהרז"ו "לא יתכן לפרש שבכל מקום כן הוא, שהרי כתיב בסוף משפטים "ויען כל העם... כל אשר דיבר ה' נעשה". אלא הכוונה שבהרבה מקומות הוא לגנאי" [עכ"ל]. ומה נענה על פסוקנו? נראה פשוט כי כיון שהמקרא התחיל וקרא אותנו "ישראל" ואח"כ באותו מקרא בסופו אמר "העם", מפני ההשוואה ביניהם יש לנו לדרוש לגנאי, ולכן אמרו אפילו שפחה.
נשאר לבאר, מי היו השפחות? הרי רובם של ישראל היו דלים ואביונים, עבדים משועבדים, כיצד היו להם שפחות? יש שתי אפשרויות. [א] חלק קטן מעם ישראל היו פקידים עשירים גם בהיותם במצרים [כמו הנוגשים. וראה עוד דברי חז"ל על קורח (פסחים קיט, א – סנהדרין קי, א – במדבר רבה יח, טו)]. ולהם היו שפחות.
אבל נראה בעיני נכון יותר שמדובר על הערב-רב שיצאו ממצרים יחד עם ישראל, וחלק גדול מהם השכירו את עצמם להיות עבדים ושפחות לישראל. וכדברי "לשם שבו ואחלמה" חלק מהם הצטרפו בתום-לב ונתקנו תיקון הגון, וחלק בתרמית ושוא. ובמאמר חז"ל "ראתה שפחה" לימדונו שאפילו השפחות הכירו אז את היסוד האמוני הנפלא הזה. שהקב"ה הוא אדון האדונים, ושליט בכל אחד מהיצורים לדונו לפי מעשיו, מדה כנגד מדה. ובהכרה עצומה זו, התבטאו בהתפעלות "זה" כמו מצביע באצבע, מה שחינוך אותנו משה.
^ 1.לשון הספורנו: "ובזה הורה גדולתו על כל האלהים כי לא חשבה שום אומה שיוכל שום אל מאלהיהם שרי מעלה לשלם מדה כנגד מדה בכל דבר, אבל חשבו שיוכל בדבר אחד מיוחד לו בלבד"
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
