^ 1 תיקון המלכות.
^ 2 ברכות דף ה ע"א: "אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". וכן מצינו באחי יוסף, כאשר באה עליהם צרה, אע"פ שהיה אפשר לנמקה בסיבות טכניות, חיפשו את הפגם הרוחני שגרם לזה (בראשית מב, כא): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" – הגורם לצרה הוא הפגם הרוחני, ואם לא תופיע הצרה בדרך טכנית אחת, תופיע היא בדרכים אחרות, עד שיתוקן הפגם.
^ 3 וכאן המקום לחשבון נפש לכל אותם שהאדירו את הממלכתיות עד כדי כך שכבר קיבלה ערך בפני עצמה. ואע"פ שהם עצמם ודאי לא התכוונו לכך, מ"מ נמשך הדבר מהם.
^ 4 הפסוק (ישעיהו מט, יז): "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ", נתפרש בשני פירושים פשטיים:
הרד"ק פי' את הפסוק באורנטציה חיובית - המהרסים יעזבו את עם ישראל ויצאו ממנו. ואילו המצודות פי' את הפס' באורנטציה שלילית - דוקא מתוכנו יוצאים וצומחים המהרסים.
על פניו נראים פי' אלו הופכיים, אמנם נראה שהם שני צדדים של אותה מטבע. כאשר ישנה מחלה המפוזרת בגוף: מחד – אין היא ניכרת, אך מאידך היא נמצאת בכל הגוף בצורה מושרשת מאד.
בשלב הרפואה מהמחלה, כאשר הגוף מרכז ומקיא את הזיהום החוצה, ניצבים אנו בפני מצב מוגלתי ודוחה – מחד, אך מאידך הרי זה מעיד על התנקות הגוף מהמחלה, וניקוז המחלה החוצה.
על דרך זה, במחלות לאומיות, לעיתים יש נגע המחלחל עמוק באומה, ולרוב דקותו קשה לשים עליו אצבע ישירה. במצב זה, מקים הקב"ה מתוכנו אנשים המנקזים אליהם את כל אותה הזוהמה. הציבור בראותו לאן הגיע מי שהלך בדרכם של אנשים אלו – מתנער מהם, ובכך נטהר.
נמצא שמחד דוקא מתוכנו קמים המהרסים והמחריבים, ומאידך בדבר זה עצמו עוזבת הטומאה את הקדושה.
^ 5 אין הכוונה שלא ללמוד את דברי האחרונים, אלא לקשור את הדברים כמה שיותר לשורשם, כך שימתח קו ברור, עד כמה שאפשר, מדברי ה' בסיני ועד למישור המעשי. ככל שיזוהה כיצד יצאו הדברים מתוך שורשם, כן יכנסו ברובד עמוק יותר בנפש.
^ 6 וכפי שמצינו קושית הש"ס פעמים רבות: "פשיטא" – הרי שמה שהוא פשוט, לא טרחו חז"ל לכתוב.
^ 7 רמח"ל במאמר על ההגדות: "והנה כבר ידעת שמה שהביא לחז"ל לכתוב דברי התורה שבעל פה אחר היות המקובל אצלם שדברים שבעל פה אסור ללמדם בכתב, היה מה שראו שהיו הדעות הולכות ומתחלשות באורך הגלות וחליפות הזמנים, והזיכרון מתמעט והסברא מתקצרת, ונמצאת התורה משתכחת. על כן בחרו משום עת לעשות לה', לחקוק בספר פירוש המצות כלו, למען ישאר קיים כל הימים, והוא כלל המשנה והגמרא. והנה התבוננו עוד וראו שבחששא זאת שחששו על חלק המצות ראוי היה לחוש גם כן על חלק סתרי התורה ועיקרי האלקיות, אך אין התיקון שמצאו לחלק המצות ראוי לחלק הסודות, וזה כי ביאורי המצות והדינין אין היזק כלל אם יכתבו בספר בביאור גלוי לכל קורא, אך חלק הסודות אין ראוי שימסר כך לפני כל הרוצה ליטול את השם, לא מצד יקר המושכלות, ולא מצד עמקם. אם מצד יקרם, כי אינו כבודו של הבורא ית' שימסרו סתריו ביד אנשי מדות רעות, ואפילו שיהיו חכמים מחוכמים. ואם מצד עמקם, שהרי העניינים באמת עמוקים מאד ולא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל ומלומדים בדרכי העיון היטב, ואם יפגעו בם שכלים גסים אף בלתי מלומדים בעיונים, יוציאו העניינים האמתיים היקרים לשיבושים ודעות רעות. על כן גמרו לבצוע את הדין, והיינו לכתוב אותם, למען לא יאבדו מן הדורות האחרונים, אך בדרכים נעלמים ומיני חידות".