ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- ספר שופטים
- שיעורים בספר שופטים
(א) בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה: (ב) וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וּלְחָקְרָהּ וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם לְכוּ חִקְרוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה וַיָּלִינוּ שָׁם: (ג) הֵמָּה עִם בֵּית מִיכָה וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה: (ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה וַיִּשְׂכְּרֵנִי וָאֱהִי לוֹ לְכֹהֵן: (ה) וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ: (ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ:
מציאת המקום והעליה לכבשו
(ז) וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם: (ח) וַיָּבֹאוּ אֶל אֲחֵיהֶם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאֹל וַיֹּאמְרוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם מָה אַתֶּם: (ט) וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כִּי רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד וְאַתֶּם מַחְשִׁים אַל תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ: (י) כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל עַם בֹּטֵחַ וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם כִּי נְתָנָהּ אֱלֹהִים בְּיֶדְכֶם מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: (יא) וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה: (יב) וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת יְעָרִים בִּיהוּדָה עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנֵה דָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה אַחֲרֵי קִרְיַת יְעָרִים: (יג) וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר אֶפְרָיִם וַיָּבֹאוּ עַד בֵּית מִיכָה: (יד) וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ לַיִשׁ וַיֹּאמְרוּ אֶל אֲחֵיהֶם הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה דְּעוּ מַה תַּעֲשׂוּ:
לקיחת הפסל לדן
(טו) וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית הַנַּעַר הַלֵּוִי בֵּית מִיכָה וַיִּשְׁאֲלוּ לוֹ לְשָׁלוֹם: (טז) וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר אֲשֶׁר מִבְּנֵי דָן: (יז) וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ בָּאוּ שָׁמָּה לָקְחוּ אֶת הַפֶּסֶל וְאֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר וְשֵׁשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה: (יח) וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים: (יט) וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל: (כ) וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם: (כא) וַיִּפְנוּ וַיֵּלֵכוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת הַטַּף וְאֶת הַמִּקְנֶה וְאֶת הַכְּבוּדָּה לִפְנֵיהֶם:
ניסיון מיכה להשיב את הפסל
(כב) הֵמָּה הִרְחִיקוּ מִבֵּית מִיכָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּבָּתִּים אֲשֶׁר עִם בֵּית מִיכָה נִזְעֲקוּ וַיַּדְבִּיקוּ אֶת בְּנֵי דָן: (כג) וַיִּקְרְאוּ אֶל בְּנֵי דָן וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ: (כד) וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה לִּי עוֹד וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה לָּךְ: (כה) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי דָן אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ: (כו) וַיֵּלְכוּ בְנֵי דָן לְדַרְכָּם וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ:
כיבוש ליש
(כז) וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ: (כח) וְאֵין מַצִּיל כִּי רְחוֹקָה הִיא מִצִּידוֹן וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם וְהִיא בָּעֵמֶק אֲשֶׁר לְבֵית רְחוֹב וַיִּבְנוּ אֶת הָעִיר וַיֵּשְׁבוּ בָהּ: (כט) וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (ל) וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ: (לא) וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹקִים בְּשִׁלֹה:
אין מלך ואין נחלה
בפתיחת הפרק חוזרת ההדגשה כי מדובר בימים שבהם לא היה שלטון בעל תוקף ואנשים נהגו כפי ראות עיניהם, "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל", ובכך יש משום הסבר למאורעות הבאים. מתוך שלא היה מלך בישראל שידאג לצרכי הכלל, כל שבט ומשפחה הוצרכו לדאוג לעצמם. כך קרה ששבט דן נאלץ לדאוג לעצמו משלא הצליח לכבוש את השטח שעלה בגורלו.
נחלת דן השתרעה בין יפו לסביבות צרעה ואשתאול הסמוכות לבית שמש של היום, ורובה הגדול של נחלת דן נשאר בידי נכרים. מה עשו? שלחו חמישה מקציניהם מצרעה ומאשתאול, מקומות המוכרים לנו כתחומו של שמשון ומשפחתו, לרגל את הארץ.
אדם יחיד שאין לו מקום, אין לו יישוב הדעת, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשבט שלם שעדיין לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. ואף זו תכונת נפש אופיינית לדור שאין לו מלך ומנהיג.
המלכות קובעת סדרים ודואגת לצרכים של בני המדינה, וכשאין מלכות יש אנרכיה, כדברי המשנה באבות 1 :
"הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו".
כשיש מלך, יש צבא מסודר והעם כולו שותף בהחלטות הביטחוניות ובהכרעה אם לצאת למלחמה וכיצד. אך בתקופת השופטים לא היה מלך ולכן נאלצו בני שבט דן להכריע בעצמם.
הכירו בקולו שאין זה מכמרי עבודה זרה
בדרכם לרגל את הארץ, לנו בביתו של מיכה, שהיה מעין פונדק דרכים פתוח לאורחים, כפי שראינו למעלה, וכששמעו את קולו של יהונתן, הנער הלוי, זיהו את הקול, כי כנראה במסגרת נדודיו חנה גם בנחלת דן זמן מה. ובספר "מנחה קטנה" 2 מבואר, ששמעו בקולו שאיש כשר הוא ולא באמת כומר לעבודה זרה, וכה דבריו:
"שהיו שומעים מה שדיבר למביאי מנחה לעבודה זרה שאין בה ממש, בזה הקול ולשון הכירו שאין זה מכמרי עבודה זרה. על כן שאלו לו, מאחר שאין ליבך שלם עם העבודה זרה, 'מי הביאך הלום', כי אתה פוסח על שתי הסעיפים, שאין ליבך לשמים בתמימות כיוון שאתה עושה בזה כומר לעבודה זרה, וגם פה אין אתה עושה מאומה כי אין ליבך לעבודה זרה מאחר שאתה מונע תקרובת עבודה זרה, ואם כן 'מה לך פה'".
שאלו אנשי החיל את יהונתן: מה לך פה? מה גרם לך להשתקע במקום זר זה שאיננו מקומך הטבעי? הלוא בקולך אנו שומעים שליבך איננו שלם עם העבודה זרה, ואדרבא, אתה מונע אנשים מתקרובת עבודה זרה 3 ?
נראה שמורכבות זו שאפיינה את הנער הלוי, מהווה שיקוף של כל תקופת השופטים. כשאין מלך בישראל, גם הקומה הרוחנית מושפעת ויש טשטוש גבולות וחוסר בהירות.
השיב יהונתן: מיכה קיבל אותי לעבודה בביתו ומינה אותי לכהן על פסלו תמורת משכורת חודשית יפה.
שאל נא באלהים
אנשי החיל משבט דן פנו בכל זאת ליהונתן ואמרו לו: אם אתה כהן, ובידך אפוד ותרפים, שאל נא באלהים, וכך נדע אם יצליח ה' דרכנו בבואנו להשלים את כיבוש תחומי נחלתנו שעדיין לא נכבשו.
הבקשה ממנו שישאל ב'אלהים' על אף שהבהיר להם כי אין ממש בעבודה זרה, והכל הוא עושה רק כדי לקבל שכרו ולהתפרנס בכבוד, מעוררת תמיהה.
ניתן להשיב על כך על פי דברי הרמב"ן 4 בפרשת ויצא, שם מבואר ש'תרפים' אינם בהכרח עבודה זרה, אלא "כלים לקבל השעות ויקסמו בהם לדעת עתידות". בהמשך דבריו מסביר הרמב"ן שם, שנבואתם של התרפים חלושה, לפי שרק על פי רוב היא מתקיימת, ולפעמים נבואתם נכזבת, כרמוז בשמם, "יקראו אותם 'תרפים' לרמוז בשמם כי דברם כמו נבואה רפה, תבוא ברוב, ותכזב לעתים רחוקות". ומבואר שם עוד, שאמנם התרפים עצמם אינם עבודה זרה, כי במהותם אינם נעשים לאלהות, אבל היו קטני אמנה שהיו עושים את התרפים לאלהות ומאמינים בדבריהם כדברי אלהים, וכדוגמא מביא הרמב"ן את השואלים בתרפים אצל מיכה, שעל אף שידעו שאיננו שואל בה' אלא בתרפים, אמרו לו 'שאל נא באלהים'.
יהונתן השיב לאנשי החיל: "לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ" 5 .
אזכור שם שמים על ידי יהונתן מוכיח שוב כי עדיין שם שמים שגור על פיו וליבו איננו עם הפסל והמסכה. וכך כתב רבי שמואל לנייאדו בספרו "כלי יקר":
"'לכו לשלום נוכח ה' דרככם' - שעם היותו כהן אמר דברים סותרים כהונתו, והם, 'לכו לשלום', רצה לומר מה לכם לבוא ולשאול, לכו לשלום מכאן כי אין לכם תועלת בשאול ממנו, כי זו אינה רואה דרכיכם, כי עיניים להם ולא יראו, ואם כן איך תגיד ענין דרכם התצליח אם לא, כיון שאינה רואה הדרך אפילו בתחילתו ומכל שכן שאינה רואה סופו, כי הנה 'דרככם נוכח ה'' ועיניו המשוטטות בכל הארץ, נכחו דרככם ולא נכחה של עבודת אלילים".
הנער הלוי הצטרף אל הלוחמים
קציני שבט דן יצאו מבית מיכה והלכו דרך ארוכה עד ליש, היא תל דן של ימינו, הנמצאת בצפון עמק החולה, ומצאו שם יישוב שקט, בוטח ומשגשג.
לאחר שראו את המקום והתרשמו ממנו לטובה, חזרו אל אחיהם שבצרעה ובאשתאול וקראו להם להצטרף למלחמה על יושבי ליש שאינם רגילים במלחמה, וארצם רחבת ידיים.
בני שבט דן השתכנעו, ויצאו מתוכם שש מאות לוחמים כדי לכבוש את ליש. בתחילה חנו בקרית יערים ומשם הגיעו להר אפרים ובאו אל בית מיכה, אל פונדק הדרכים המפורסם. חמשת הקצינים שכבר הכירו את המקום, סיפרו לאחיהם הלוחמים, כי בפונדק זה מצויים אפוד ותרפים ופסל ומסכה.
הלוחמים סרו אל בית הנער הלוי, וקציניהם נכנסו אצלו ודרשו בשלומו, ותוך שהם דורשים בשלומו שלחו חיילים לקחת את הפסל והאפוד, התרפים והמסכה.
הנער הלוי הביט בהם ושאלם: מה אתם עושים? והם השיבו: החרש! בא אתנו ותהיה האב הרוחני והכהן המלווה אותנו במלחמה. במקום להיות כהן למען איש פרטי, תעבוד בעבור שבט שלם בישראל.
הנער הלוי נענה להצעתם והצטרף אל הלוחמים. הקלות הרבה שבה ויתר על מקומו והחליט להצטרף אל בני דן מציגה שוב בפנינו את האוירה הכללית ששררה באותה תקופה - אין מלך ואין סדר וממילא אין חיבור אמיתי לשום דבר מלבד כסף.
האלהים שעשיתי והכהן שמיניתי
אל שש מאות אנשי הצבא הצטרפו גם בני משפחותיהם, בהמותיהם וכל חפצי הבית שהיה טעם לקחתם, שהרי התכוונו לעבור צפונה ולהתיישב שם.
השכנים שמו לב למהומה שמתרחשת סביבם, ונזעקו כאשר הבינו שהמרכז הרוחני שלהם התרוקן מתכולתו. הם השיגו את בני דן, כשבראשם מיכה, וזעקו חמס.
בני דן הסתובבו אחורנית וכאשר ראו את מיכה זועק, השיבו לו: מה לך כי נזעקת?
ומיכה השיב: "אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ" 6 , לקחתם את האלהים שעשיתי ואת הכהן שמיניתי, ואתם שואלים על מה אני זועק?!
הדגשת מיכה שהוא עשה את הפסל והוא מינה את הכהן, מאפיינת עבודת אלילים טיפוסית, כי זה עניינה של עבודה זרה, שעובדיה מציירים ומייצרים לעצמם מין אלהים נוח וידידותי שיתאים להשקפת עולמם ויענה להם תשובות כרצונם.
אמרו לו בני דן: אנחנו אנשים הגונים, אבל בינינו יש גם בריונים כעסנים, ואם תקים מהומה, יהרגו אותך ואת ביתך.
מיכה הבין עם מי יש לו עסק, ולא היתה לו ברירה אלא לחזור לביתו אבל וחפוי ראש. מלך לא היה, וממילא גם לא רשות שופטת ולא משטרה, ולא היה לו למי לפנות ולהתלונן.
כיבוש העיר ליש
לוחמי שבט דן היכו את יושבי ליש ושרפו את עירם באש, ומכיוון
שעירם היתה מבודדת, לא יכלו בני ליש הצידונים להזעיק את קרוביהם הצידונים מצידון לבא לעזרתם.
בני דן בנו את העיר והתיישבו בה וקראו לה על שם 'דן' ראש שבטם. את פסלו של מיכה העמידו במקומם החדש וחלקו לו כבוד. ויהונתן הלוי ובניו שמשו ככהנים לעבודה זרה במשך מאות שנים עד גלות עשרת השבטים בידי סנחריב מלך אשור.
עד מתי עמד פסל מיכה?
שני הפסוקים החותמים את הפרק נראים סותרים זה את זה, שכן גלות עשרת השבטים לא היתה בזמן חורבן שילה, אלא בזמן חורבן בית המקדש 7 , כארבע מאות ושישים שנה אחרי חורבן שילה! אם כן כיצד אומר הנביא שפסל מיכה היה 'עד יום גלות הארץ', ובסמוך, שפסל מיכה היה רק 'כל ימי היות בית האלקים בשילה'?
שאלה נוספת היא: מה קרה בחורבן משכן שילה שגרם להפסקת עבודת הפסל?
על שאלות אלו משיב הנצי"ב 8 :
"פלא, דבפסל דן [כלומר: פסל מיכה שהיה בידי שבט דן] דייק הכתוב שעמד 'כל ימי היות בית האלקים בשילה', מבואר דיוק הכתוב דחרבה שילה חרב הפסל, והוא פלא!
אבל הענין דהמון ישראל היו להוטים אחר עבודת הקרבנות, באשר היו ידועים לסגולת פרנסה. ומלבד כל הקרבנות של הציבור שנקראים 'לחמי לאִשַּי' (במדבר כח, ב), היה כל אחד מקריב בפני עצמו, ביחוד בחג הסוכות, לפני הגשם, לזה התכלית... אמנם היה הדבר קשה לכל יחיד לבוא דווקא לשילה או לבית עולמים, והבמות היו אסורות, על כן היו מבקשים עבודת אלהים אחרים. מה שאין כן בעת שהותרו הבמות [בחורבן שילה] לא הגיעו לזה הרצון כלל".
כלומר בני ישראל רצו להקריב קרבנות כדי לזכות לפרנסה טובה, וכפי שראינו למעלה עניין הפרנסה היה דבר מרכזי שהעסיק כנראה את האנשים בתקופת השופטים.
בכל השנים שבהן עמד משכן שילה ונאסרו הבמות בני דן עבדו לפסל מיכה, וכאשר חרב משכן שילה והותרו הבמות, הם הפסיקו לעבוד לפסל מיכה, והקריבו בבמות בהיתר.
הסבר זה מלמדנו, כי לא רק הנער הלוי עשה למלאכתו ולא האמין בליבו בעבודה זרה, אלא אף באי ביתו הושפעו ולא באו אלא כדי להיטיב פרנסתם, ומיד כשהותרו הבמות חדלו מלפקוד את בית מיכה והיו מקריבים בבמות בהיתר 9 .
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
