בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • תורה והלכות ציבור
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
5 דק' קריאה
המושג "ממלכתיות" בולט מאוד במערכת הבחירות הזו. לאחרונה גוף פוליטי הוגדר "המחנה הממלכתי". זאת כדי להתבדל מה"לא ממלכתיים", שכלפיהם נרמז או אפילו נאמר כי הם מאיימים על הממלכתיות, ואולי על המדינה עצמה.
בשורות הבאות אין בכוונתי לעסוק בצד הפוליטי, אלא בשאלה ממלכתיות מהי.
הממלכתיות היא מושג שבו השתמש בן־גוריון, בתמיכת מפא"י ומפלגות נוספות, שצידדו בהעברת מרכז הכובד של ההחלטות בדבר התנהלותה של המדינה ממוסדות המפלגות וההסתדרות אל מוסדות המדינה. משמעות נוספת שנגזרת מכך היא סגנון התנהגות מכובד וייצוגי.
במחוזות הדתיים־לאומיים, המושג "ממלכתיות" (במלעיל...) מבטא תפיסה הנסמכת על הראי"ה, שלפיה יש לנקוט כבוד כלפי המדינה, "ראשית צמיחת גאולתנו", לעיתים אף בהקצנה, עד כדי מתן ערך קדושתי לשולטים במדינה ולהחלטותיהם.
אלא שבפועל המציאות שונה. אם נשתמש במשל הלווייתן של תומס הובס, הרי שבמקום שהלווייתן – המדינה כולה – תהא מורכבת מהרצון של כלל אזרחיה, שבא לידי ביטוי בהידברות ובהסכמה הדדית, בנדון דידן זהו פוחלץ של לווייתן, שבתוכו מסתתרת קבוצה המתיימרת לשלוט בשם רצון הכלל. לאחרונה נראה שהיא אפילו לא מנסה להסתתר, אלא משתמשת בכוח האדיר של מוסדות השלטון, כדי לרדות בקבוצות אחרות. בשורות הבאות אסקור קצת מתולדות החינוך ה"ממלכתי".
השקפת העולם שעליה התבסס ה"חדר", בכל תפוצות ישראל, הייתה שהמלמד הוא ידו הארוכה של האב, שעליו מוטלת מצוות חינוך ילדיו. אלא שהחל מסוף המאה ה־18 שאפה תנועת ה"נאורות" לנתק את הדור הצעיר ממורשת העבר ולשנות את מערכת ערכיו. האבות הורחקו מהאחריות על החינוך, מחשש ש"יקלקלו" את יצירת דור הבנים בהרגלי המסורת הישנה. המורים במוסדות 'אליאנס' ברחבי העולם היהודי, ובמושבות העלייה הראשונה, טענו כי "אין לנו כל חפץ וצורך בדעות ובהסכמות האבות... אנחנו בתור אנשים מנוסים בענייני החינוך ותרבות הילדים בכלל. ואם יימצאון בני אדם אשר העניין זר להם ויערערו על סידורינו אלה, לא נוכל לשים לב אליהם ולשיחותיהם" ('מפגשים בין־תרבותיים בחצר בית הספר במושבה', נירית רייכל וטלי תדמור־שמעוני, עמ' 152-150). המושבות נשלטו בידי פקידי הברון, וההורים ראו בעיניים כלות כיצד מקלקלים את ילדיהם. אחת המטרות הראשיות של מסע הרבנים בראשות הראי"ה הייתה למצוא דרכים להצלת החינוך של הדור הצעיר.

"אינקוויזיציה נגד דת ישראל"
בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה התחולל "ציד נפשות" של ילדי העולים החדשים – כמעט 700,000 עולים הגיעו אז – תוך הפעלת פיתויים ולחץ כלכלי על ההורים: שלילת מקור פרנסה ושירותי בריאות ואף מניעת אפשרות להשגת אוכל! רוב עמדות הכוח היו בידי מפלגות השמאל, וכך הפנו פקידי הרישום שני שלישים מילדי העולים למוסדות החינוך של זרם הפועלים. זרם הפועלים שילש את ממדיו והפך – בתוך שלוש שנים – לגדול ביותר, אף שרובם הגדול של תלמידיו הגיע מבתים דתיים או מסורתיים.
בדיווח רשמי של משרד החינוך נכתב: "חיזיון טראגי הוא לראות מה עלתה להם לתלמידי חכמים ובני תורה, מסולתה ומשמנה של יהדות המזרח, אשר אינם משכילים ללכת עם רוח הזמן, ומר שבעתיים הוא גורל בניהם ונכדיהם שנמצאו קירחים מכאן ומכאן, שנעקרו מתרבות העבר ולא נשתלו בשום חדש" (ציטוט זה והבאים אחריו מתוך הספר 'עלי גשר צר', צבי צמרת).
הנהגת המדינה פעלה בכל הכוח כדי ליצור עם חדש, המבוסס על יסוד לאומי בלבד. בן־גוריון הגן בלהט על תפיסתם ואמר שהם אדוקים ב"ואהבת לרעך כמוך" ותו לא, וזו התורה החדשה.
בעליית הנוער, אשר קלטה ילדים שעלו ארצה ללא הוריהם, הוקצו לתנועת המזרחי רק 25% מהילדים, וזאת למרות שרובם באו מבתים דתיים. עולי מרבד הקסמים, שעלו מתימן, ביקשו חינוך דתי, אך בפועל רובם קיבלו חינוך חילוני, שגרר משבר רוחני וחברתי עמוק. במחנות העולים התרחש מהלך אגרסיבי במיוחד, כשמדריכים הכריחו את החניכים לפרוק עול מצוות, לא אפשרו להם להניח תפילין או להתפלל ואף גזזו את פאותיהם.
העולים עוררו דעת קהל בארץ ובחו"ל. חבר הכנסת דוד צבי פנקס, איש המזרחי, העלה בכנסת שאילתא בשם כל המפלגות הדתיות: "איני יכול לציין את המצב במחנות אחרת מאשר כפייה מצפונית ואינקוויזיציה נגד דת ישראל. איני יכול לראות במה שנעשה במחנות אלה אלא רצח תרבותי ודתי של שבטים בישראל".
ועדה ממשלתית בראשות השופט גד פרומקין קבעה כי גזיזת פאות ילדי העולם הייתה שיטה ולא מקרה, וכמוה גם הפרעת לימוד התורה, חילול השבת וההפרעה לתפילות.
הוועדה המליצה להפסיק את החינוך האחיד ולהנהיג חינוך רב־גוני לפי השקפת הורי התלמידים. למעשה, היא דרשה לבטל את כור ההיתוך החינוכי, והורתה גם לפטר את האחראים על הפעילות הזו. בפועל, אלה המשיכו בתפקידם עוד חדשים רבים, אשר במהלכם נחרץ גורלם של ילדים רבים מאוד לפרוק עול מצוות.
חבר הכנסת זרח ורהפטיג אמר: "מצד חבר העובדים יש רצון ומאמצים רבים לעקור את היהודים האלה משורשיותם הדתית". המשבר גרם להפלת הממשלה, כשנתיים בלבד לאחר הקמת המדינה, בידי המפלגות הדתיות.
לקראת הבחירות השניות בקיץ תשי"א (1951) הוביל בן־גוריון את חקיקת חוק החינוך הממלכתי, שבו נעשה שימוש במסגרת התעמולה. את הסיבה העיקרית לכך ניסח כך:
"הכול יהיה זרם העובדים. איזה צורך יש לנו בזרם מיוחד כשבידינו הכלי כולו? השר שלנו, אנשי המרכז לחינוך (של זרם הפועלים) יעברו למשרד החינוך. כל המסגרת תהיה זרם העובדים... אני מאמין שיש ביכולתנו להשליט ערכי היסוד שאנו מאמינים בהם בכל בתי הספר... ואני בטוח שנשליט אותם גם במדינה".

היכן נמצא הפלורליזם?
אנשי הפועל המזרחי והמזרחי זיהו את הסכנה, ודרשו זרם ממלכתי עצמאי. לבסוף הסכימה מפא"י להקים גם מערכת ממלכתית־דתית. תיאורטית, מערכת זו הייתה אמורה לקבל עצמאות ושוויון בתקציב לפי הערך היחסי, אך בפועל, כבר מן הרגע הראשון ועד היום היא מקופחת בתקציבים, ואף נשלטת במידה לא מבוטלת בידי גורמים חילוניים (אך זהו נושא לפירוט במאמר אחר). ראוי לציין כי למרות שאגודת ישראל הייתה יריבה מרה להפועל המזרחי – דווקא האחרונים דרשו שיישמר לאגודת ישראל זרם חינוכי נפרד.
לאחר חקיקת חוק החינוך הממלכתי (1953), דעך והלך אופי החינוך התרבותי־מסורתי אשר שרר עד אז ברוב בתי הספר החילוניים, בגלל שיטתם האנטי־דתית של נציגי הפועלים ששלטו במשרד. לימודי התנ"ך והיהדות הלכו ופחתו, והילדים לומדים מעט מן המעט אודות מורשת עמם. רובם אינו מתמצא בסידור התפילה, וחלקם מתקשה אפילו לנקוב בשמותיהן של ארבע האימהות. על משנה ותלמוד אין מה לדבר. על בעיה זו כבר הצביעה ועדת שנהר (1994), שהמליצה להכין תוכנית לימודים שתאפשר לתלמיד בחטיבת הביניים להתוודע אל דף הגמרא והחשיבה התלמודית, מה שלא בוצע.
בשנים האחרונות הפכה מערכת החינוך ה"ממלכתית" למעוז של קבוצה קיצונית, הדוגלת באיבוד זהותה היהודית של המדינה ובהפיכתה למדינת כל אזרחיה. זו מונעת מהקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה - המסורתית והחילונית שאינה אנטי־דתית - מענה חינוכי התואם את תפיסותיה והשקפותיה.
הראי"ה עסק באתגרי החינוך מהרגע שבו הגיע ליפו, כשמיד נתבקש לפרוש חסותו על תלמוד תורה שערי תורה, ובהמשך פרש חסותו על נצח ישראל בפתח תקווה, תחכמוני ועוד. לא יהיה זה מופרז לומר כי החינוך הדתי־לאומי (מטבע לשון של הראי"ה) נולד על ברכיו בעזרת מקורביו ותלמידיו. את הפלורליזם הנדרש ניסח בקצרה כך:
"אותה המחשבה שחושבים אחרים להשריש, שהיישוב צריך להיות מחונך בחינוך בעל גוון אחד, עליה מוכרחים אנו להילחם. שונים הם המעמדים הרוחניים והחומריים, שונים הם הכישרונות, ושונה מוכרח להיות החינוך" (איגרות הראי"ה, תרמד).
כלומר, יש להכיר בשונות, ולא לכפות על הכול סגנון אחד. אם חפצי חיים אנחנו, יש לאמץ את מסקנות ועדת פרומקין, התואמים למסורת החינוך בעם ישראל, ולהשיב את החינוך לידי ההורים, אשר יבחרו בזרם חינוכי ההולם את דרכם - כפי שכבר נעשה בכמה מדינות חופשיות ומפותחות בעולם.

מעובד מתוך ספר על הראי"ה ואתגרי החינוך העתיד לצאת בקרוב

מתוך העיתון 'בשבע'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il