טעמי מצוות תקיעת השופר ומשמעותם | הרב אבישי נתן מייטליס | בית המדרש

שבת ומועדים
תקיעת שופר

קטגוריה משנית

9 דק' קריאה

טעמי מצוות תקיעת השופר ומשמעותם:
מחוייבים כל ישראל לקיים מצוות שופר בראש השנה, כנאמר בתורה במדבר פכ"ט פ"א: 'ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם... יום תרועה יהיה לכם'. ולמדה הגמ' בר"ה בריש דף לד. את גדר המצווה מתקיעת השופר ביובל שנאמר בה בויקרא פכ"ה פ"ט: 'והעברת שופר תרועה בחדש השבעי... תעבירו שופר בכל ארצכם'. שיש לתקוע בשופר, כשם שנאמר בתהילים פא: 'תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו'.
הגמ' בר"ה ניסתה לברר טעם הדין שתוקעין וחוזרין ותוקעין בשופר. בהוא-אמינא הבינו ששואלים ומבקשים טעם על עצם התקיעות בר"ה. אך? הגמ' השיבה, שלא צריך טעם וסיבה לכך, די לן במה שציוותה התורה ואמרה 'תקעו'. כלומר, אין לנו צורך לבאר ולהטעים את מצות תקיעת השופר, אלא לקיימה כמצוות מלך ובציווי אב לבניו. אדרבה, דוד המלך אמר בתהילים פא, ד: 'תקעו בחדש שופר... כי חק לישראל הוא'. 'חוק' הוא ציוי שאין בו טעם גלוי ומושכל, הוא מופת מחכמת ה' העליונה שאינו מתורגם ומובן לכלי ההשכלה האנושיים, וכדברי הרמב"ם במורה נבוכים ן' תיבון ג, כו: 'תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו, אם לקיצור דעותינו או לחסרון חכמתנו'. כמאמר הפסוק בתהילים קיט: 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך', 'הורני ה' דרך חקיך, ואצרנה עקב', קיום ושמירת המצוה והחוק מרוממת אותנו לפסגות רוחניים, ומזכה אותנו לשכר רב ומעלה עליונה, כדבאר האבן-עזרא שם לג.
בכל זאת, במשך הדורות הרבו רבותינו לבאר טעם המצווה. זאת, מתוך הבנה שככל שתגדל הבנתנו את מהותה של המצווה, כן נכשיר את ליבנו ואת חיינו עפ"י מגמת המצווה. כך שהמצווה תוכל להשפיע יותר ותקויים באופן מכוון יותר על פי מגמתה והרעיון הפנימי והעליון הכמוס בה.
טעמים רבים נאמרו לתקיעת השופר בראש השנה. באבודרהם בסדר תפלת ר"ה הביא משמיה דהרס"ג עשרה טעמים לתקיעת השופר בר"ה. לא כולם בבחינת טעמא דקרא (שכן הטעם להזכיר בניית ביהמ"ק וקיבוץ גליות לא שייכים בזמן המקדש, ואין בהם כדי לבאר את מצוות השופר שמדאורייתא).
המלכת השם: בראש השנה אנו ממליכים את ה' למלך עלינו בתקיעת השופר, כך באר הרס"ג בענין הראשון: 'מפני שהיום היתה תחלת הבריאה, שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו. וכן עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכ"מ התחלת מלכותם. וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה'. הרשב"א בר"ה בדף טו. כתב בטעם ציווי התקיעה בשופר: 'במה תמליכהו עליך, ובמה יעלה זכרונך לפניו – בשופר'. וכ"כ הריטב"א שם בדף טז.: 'במה ראוי להמליכי ולהזכיר זכרונכם לפני בשופר, שכן כתיב ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך. ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, והיינו דעבדינן נמי תרועה במלכיות ותרועה בשופרות'. וכ"כ האברבנאל ויקרא כג: 'שתקיעת שופר מורה על המלכת מלך, וכמו שנאמר במשיחת שלמה ויתקעו בשופר ויאמרו יחי המלך שלמה. כאלו ביום הזה בתקיעת השופר יאמרו, ה' מלכנו הוא יושיענו הושיעה המלך. וענין הממלכה הוא התיחדם להנהגתו והשגחתו'. בכתר ראש בסי' קד מובא בשם הגר"א כי היה שמח מאוד בעת תקיעת שופר ואמר כי צריך להיות ברוב שמחה וחדווה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו, כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה.
תשובה: תקיעת שופר נועדה לעורר לתשובה, ולצאת מהתרדמת, כמבואר בדברי הרס"ג בענין השני: 'כי יום ר"ה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעין בו בשופר להכריז על ראשנו כמי שמזהיר ואומר כל הרוצה לשוב ישוב, ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים מזהירין את העולם תחלה בגזירותם, וכל העובר אחר האזהרה אין שומעין לו טענה'. וכן מבואר בגמ' בר"ה בדף כו: כי בעי שופר כפוף משום: 'דכייף איניש דעתיה טפי מעלי', וכן הוא ברמב"ן בדרשתו לר"ה: 'תנא כפוף כדי שיכופו לבם בתשובה'. וכתב החיי אדם כלל קמ סק"ב: 'ומצוה בכפופין, לרמז שכל אחד יכפוף לבבו בתשובה'. וכן בפסיקתא רבתי פיסקא מ: 'שכך התקנתי לכם שתהיו תוקעים בשופר בראש השנה כדי שתהיו חרדים מתקיעת השופר להתקין עצמיכם לתשובה... והיינו שהשופר הוא כדי להחריד הלב... ועל ידי היראה והפחד באין לתשובה'. וכן הוא ברמב"ם בהלכות תשובה פ"ג ה"ד: 'אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם'. וכ"כ במצודת דוד בתהלים פרק פא: 'ובא התקיעה לזרז על התשובה לזכות במשפט'. וכן הוא בשו"ת הרא"ם מזרחי בסי' מב: 'וידוע הוא כי תקיעת ראש השנה הוא לזכרון ולמחילה וכדי שישמע אותה האדם, ויכניע את יצרו ויזדעזעו אבריו ויתעורר לשוב בתשובה. עד דאיכא מאן דמפרש בזה הוא כדי לערבב את השטן, דקיימא לן הוא שטן הוא יצר הרע. והיצר מת בשומעו קול השופר כענין שנאמר אם יתקע שופר בעיר וגומר ואז יכנע לבבם הערל ואל יתגבר יצרם עליהם ויעשו תשובה בלבב שלם'. וכן דברי האברבנאל ויקרא כג: 'להתעוררות התשובה והכנעה היצר הרע, כדי שהשם ירחם עליהם ויצילם מהזק ההוראות השמימיות. כאלו היה השופר מתרה ביצר לב האדם לומר, שופר שמעת תרועה מלחמה עליונה עתידה לבא עלינו, על כן פחדו בציון חטאים'.
מתן תורה, וקבלת תורה: הרס"ג בענין השלישי באר: 'להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו וקול שופר חזק מאד. ונקבל על עצמינו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע'. והחיי אדם כלל קנה ס"ק מא כתב: 'כי על ידי זה שאנו מעוררים בעצמנו הדין עלינו, ואומרים הרי אנו מעוררים הדין לקבל עלינו כל גזירותיך... רצה לומר דהמע"ה אמר הרי אנו עומדים לקבל משפטיך, ועל ידי זה מעורר הרחמים'. האברבנאל ויקרא כג: 'לזכור להם יום מתן תורה שהיה שם קול שופר חזק מאד. באותו מעמד נתיחדו להנהגתו יתברך, ונעשו חפשים ונקיים מהוראות השמימיות, כמו שאמר והייתם לי סגלה מכל העמים, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'.
הזכרת הנבואות: הרס"ג בענין הרביעי באר: 'להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו כתקיעת שופר שנאמר ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר, תבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה, והוא נזהר נפשו מלט'.
להזכיר החורבן: הרס"ג בענין החמישי באר: 'להזכירנו חרבן בית המקדש וקול תרועת מלחמת האויבים... וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש'.
עקידת יצחק: הרס"ג בענין הששי באר: 'להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה'. וכן מבואר בגמ' בר"ה בדף טז.: 'אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל. אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני'. וכן כתבו התוס' בסוכה בדף מג. בד"ה 'אינהו': 'דשופר שהוא לעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים, לא רצו לבטל לגמרי'. ובטורי אבן שם בדף כו. תלה בסוג השופר את סוגי הזכרון שמעלה השופר: 'נ"ל דהאי זכרון לאו זכרון דעקידת יצחק קאמר, דהא קאמר בפ"ק למה תוקעין בשופר של איל לזכור עקידת יצחק, מכלל דתקיעת שאר שופרות לאו משום ה"ט הוא. אלא משום שיעלו זכרוניכם לטובה... כדכתיב ובמועדיכם... ותקעתם בחצוצרות וגו' והיו לכם לזכרון'. המשך חכמה ויקרא כג כד כתב: 'והתקיעה מכניס זכות ישראל מה שנחלו מיצחק, למסור עצמם לחרפה ולמכה ולביזה עבור שם השם יתברך כי נקרא עליהם – זהו זכות עקידה'.
יראה: הרס"ג בענין השביעי באר: 'כשנשמע תקיעת השופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא. כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד כמו שנאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו'.
להזכיר יום הדין: הרס"ג בענין השמיני באר: 'להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו'.
להזכיר קיבוץ גליות: הרס"ג בענין התשיעי באר: 'להזכירנו קבוץ נדחי ישראל ולהתאוות אליו שנאמר בו, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור'.
תחיית המתים: הרס"ג בענין העשירי באר: 'להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה, שנאמר בה כל יושבי תבל ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו'. והרחיב בכך האברבנאל ויקרא כג: 'והיא פליאה העתידה להיות באחרית הימים, ועליהם אמר הנביא כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. כי הנה באמרו כל יושבי תבל כיון אל החיים יושבי האדמה אשר יהיו בזמן התחיה ושוכני ארץ רומז אל המתים ישני אדמת עפר, כי כן אמר הנביא אל המתים הקיצו ורננו שוכני עפר שאלו ואלו כנשא נס הרים יראו והוא נס התחיה. וכתקוע שופר ישמעו, שהמתים יראו וישמעו וישיגו בחושיהם אותה הפליאה'.

מצאנו ברבותינו טעמים נוספים.
להפוך הדין לרחמים: איתא בויקרא רבה ט, ג: 'יהודה ברבי נחמן פתח תהילים מז, ו: עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. בשעה שהקדוש ברוך הוא יושב ועולה על כסא דין, בדין הוא עולה... ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, דכתיב ה' בקול שופר, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם, והופך עליהם מדת הדין לרחמים'. ובאר החיי אדם כלל קנה ס"ק מא: 'כי על ידי תקיעת שופר מתעורר הדין למעלה, רק על ידי שאנו תוקעין בשופר יחרדו הלבבות... ומכח זה חוזרין בתשובה, ואז הדין נהפך למעלה לרחמים. כי על ידי זה שאנו מעוררים בעצמנו הדין עלינו, ואומרים הרי אנו מעוררים הדין לקבל עלינו כל גזירותיך... רצה לומר דהמע"ה אמר הרי אנו עומדים לקבל משפטיך, ועל ידי זה מעורר הרחמים'. ובציץ אליעזר ח"כ בסי' עד הביא משמיה דהנודע ביהודה: 'והנה ידוע כי אנו תוקעין תשר"ת לעורר זכות שלשת אבות, על כן קמתמה רבי יצחק 'למה תוקעין' הלא תמה זכות אבות. ומתרץ בגמ' על זה, 'רחמנא אמר תקעו, כלומר על ידי רחמים אפשר להחזיר זכות אבות כמו שהוחזר בימי חזאל'... כי אנו מבקשים שאפילו אם תמה זכות אבות מכל מקום עקידת יצחק לזרעו ברחמים תזכור, כי ע"י רחמים אפשר להחזיר זכות אבות'. וכן הוא רמוז בסתרי הרמב"ן בויקרא כג כד: 'שהתרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר אשרי העם יודעי תרועה... כי השופר רמז 'ביום' והתרועה בו, והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה... אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר, והתרועה כשמה, ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה'. וראה דברי האברבנאל ויקרא כג: 'תרופת התרועה והתשובה להנצל מהדין ההוא השמימיי נתיחדה לישראל וכמו שאמר (תהלים קמז, ט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי'.
להכניע את היצר: הרשב"א בר"ה בדף טז: והר"ן בדף ג. מדפי הרי"ף פירשו בביאור הנאמר כי התקיעות מערבבות את השטן: 'להכניע את היצר, כדכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, דשטן היינו יצר הרע'. וראה ביד המלך בהלכות יסודי התורה פ"ד שהביא מתשובת פאר הדור בקונטרס פרקי הצלחה: 'ואתה בהתקע שופר בר"ה תיקונו והכשרו, תהיה תנועתו כלה באבריך... תהיינה אזנך קשובות, ורגליך עומדות, ועיניך עצומות, ויתר חלקיך נרעדים וחרידים'. ולטעם זה שפיר אמרינן פסוקי 'קרע שטן' קודם התקיעות, ו'ערב עבדך לטוב, אל יעשקני זדים'.
כעבודת המקדש: הגמ' בר"ה בדף כו. החשיבה את מצוות השופר כעבודת פנים: 'כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי'.
מידות אלוקיות: רבינו בחיי ויקרא פרק כג פסוק כד כתב: 'כוונת המדרש הזה כי תקיעות ראש השנה רמז למדות. וכשם שמדת הפחד למעלה הרחמים מקיפין אותה, שאלמלא כן היה מחריב ושורף את העולם כלו בשלהבותיו, כן התרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ואילו היינו תוקעין תרועה לבדה היה נראה בזה קצוץ נטיעות'.
תפילה: יש משמעות לתקיעות שהינה כתפילה לפני הקב"ה: בירושלמי בר"ה פ"ג מ"ד הצריכו שיהא השופר כפוף לכתחילה, כדי שיכופו לבם לתפילה. הגמ' בר"ה בדף כו: בארה כי מחלוקת ר' יהודה וחכמים אם השופר צריך שיהא פשוט או כפוף, היא אם עדיף ש'כייף איניש דעתיה' ביום זה, או ש'כמה דפשיט טפי עדיף'. ורש"י שם באר, כי הכוונה לעת התפילה, אם להעדיף שופר כפוף, שכן 'בתפלתו, פניו כבושין לארץ', או שעדיף שופר פשוט: 'דמידי דתפלה בעי פשיטות'. הריטב"א בר"ה בדף כו. באר: 'כיון דלזכרון אתי, ולהכניס תפלתן של ישראל לפני ולפנים, כלפנים דמי'. וכן כתב עוד בדף טז. בד"ה 'כדי לערבב' כי תוקעים בשופר על סדר הברכות דומיא דתקיעות הנוהגות בעת התפילה בתעניות. כן נראה שהתוס' בפסחים בדף קטו. בד"ה 'מתקיף' השוו ביניהם: 'דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי, כמו בתפלה ותקיעה'. ואכן בשתי מצוות אלו, השוו דיניהם לגבי החיוב להאזין להם ומחוייבין להאזין לשופר ולש"ץ בתפילתו. ובהררי קדם סי' ז סק"א הקשה מהדין שהתוקע לשיר יוצא יד"ח, למרות שלא התכוון לתפילה. ובאר כי התקיעה כשלעצמה משמשת כתפילה, ואין צריך את כוונת התוקע, בכדי להעלות תפילתנו למרומים. השלט"ג בר"ה בסוף דף ט: מדפי הרי"ף כתב כי אין בל תוסיף בריבוי התקיעות, שכן אינו אלא 'כמרבה בתפלה'. וניתן להבין שרק רצה להשוותן בדימויין ולומר, כי אינו מתכוון לקיים מצווה בכל תקיעה בפנ"ע, וכשם שניתן להרבות בתפילות ולא נאמר שיעור קצוב, כן ניתן להרבות בתקיעות. ואפשר, שרצה לומר כי התקיעות הינן כתפילה, וכי ריבוי בתקיעות הינו כריבוי בתפילות גם באופן תוכני.
להעלות התפילה: הרמב"ן בדרשה לר"ה כתב: 'הציבור תוקעין בשעת תפילה כדי להעלות התפילה בתקיעה... שנינו על כל ברכה וברכה, באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו'. וכ"כ הריטב"א שם בדף לד.: 'יצאנו ידי חובת מצות שופר בתקיעות דמיושב, ואין תקיעות שעל סדר ברכות באות לחובת מצות שופר, אלא לחובת תפלה בצבור, להעלות תפלה בתרועה כענין בתעניות שתוקעין על ז' ברכות דמי שענה, כדי להעלות תפלה בשופר'.
כתורה: ישנם כמה ראיות כי יש זיקה בין התקיעות לתורה וכמעלתה. השו"ע בסי' תקפה, א כתב: 'ונוהגין לתקוע על הבימה במקום שקורין', ומורה הדבר על הקשר בין התורה לתקיעות. ברם המשנ"ב בסק"ג כתב בטעם הדין: 'כדי שזכות התורה יגן עלינו, לעלות זכרונינו לפניו לטובה'. הטור בסי' תקצא כתב בסדר התפילה: 'ואחר שיגמור התקיעות מיושב, יתחיל ש"צ אשרי העם יודעי תרועה וגומר עד תרום קרננו, ויאמר אשרי... ומחזיר ס"ת למקומו'. הרי שתוקעין בפני הס"ת, בטרם שמחזירין אותו לארון, שכן התקיעות הינן כהמשך לתורה. הב"י בסי' תקפד הביא משמיה דהרוקח, שהטעם שמלין בין הקריאה לשופר, 'לפי שהשכינה אצל התורה'. הרי שתוקעים אצל התורה ובפניה – משום השכינה שאצל התורה.
הרמ"א בסי' תקפד סעי' ב פסק בשם הכלבו: 'יש מקומות שנוהגים לקרות התוקע ממנין החמשה העולים לספר תורה', גם זה מורה על ההקשר של התקיעות לקריאה בתורה. אולם הלבוש כתב בטעם המנהג: 'אפשר שנהגו כן משום שיהא לבו שמח, כי התורה משמחת כדכתיב פקודי ד' ישרים וגו', ועל ידי כן יאושר כחו שיוכל לתקוע יפה בלא הפסק או טעות'. ולדבריו, אין כאן מעלה עצמית והקשר בין השופר לתורה.

תקיעת שופר