"מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים! אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף, אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן! - אמר להם: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים. שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך."

"וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:"
בסעודה שהגיש אברהם למלאכים היו כמה שלבים. שלב ראשון שבו עמל המלאכה נעשה ע"י אבותינו בעצמם; אברהם רץ בעצמו אל הבקר ושרה לשה בעצמה עוגות עגולות. בשלב השני אברהם נותן לנער לעשות את המלאכה. ובשלב השלישי אברהם מגיש את בן הבקר, אולם אינו מביא את העוגות העגולות ששרה לשה בעצמה אלא תמורתם הוא מביא חמאה וחלב.

נראה שהקשר בין העגול לבין שרה אינו קשר מקרי, אלא הוא קשר שבין העגול לבין הנשים. וכן מצאנו שמשה נצטווה לעשות בצורה מרובעת את המזבחות ואת השולחן ואת החושן; אולם את הכיור שהיה עגול נצטווה משה לעשות דווקא ממראות הנשים הצובאות על פתח המשכן. קשר זה בין העגול לבין הנשים מופיע גם בנבואת גאולת ישראל בירמיהו (לא, כ-כה):
"הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה: עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר: כֹּה אָמַר ה' צְבָא-וֹת אלוקי יִשְׂרָאֵל עוֹד יֹאמְרוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ: וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל עָרָיו יַחְדָּו אִכָּרִים וְנָסְעוּ בַּעֵדֶר: כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְכָל נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מִלֵּאתִי: עַל זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי:"
מה מרמזת הנבואה על החידוש שבו נקבה תסובב (בעגול) סביבות הגבר? ומה הקשר שבין ה"איכרים" לבין "הר הקדש"? ומהי השינה המוזכרת בסיום הנבואה?

לחוני המעגל הייתה דעה מגובשת בדבר נבואת סבובי גאולה. בתורה נאמר "אם בחוקותי תלכו ... ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא כו, ג-ד). וביארו חכמינו ז"ל שאם נהיה עמלים בתורה ירדו גשמינו בעתם. מדברי חז"ל ניתן להסיק שמי שמשפיע על מאורעות העולם הוא העָמֵל בתורה, והוא נחשב לזכר המשפיע את הגשמים; ואלו האיכר עובד האדמה נחשב לנקבה המקבלת את השפע והגשמים 1 . אולם מנבואת ירמיה משמע, שה' יברא חידוש, ואת הגאולה העתידית יביאו האיכרים הנחשבים לנקבה; ומתוך סיבוביהם תגיע גאולת ישראל המשולה לגשם המרווה והמשמח "כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְכָל נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מִלֵּאתִי". ולפיכך חוני עג עוגה סביב עצמו, ועוגתו מביאה את גאולתם של ישראל, שהיא משולה לגשמים.

לדעת חוני עמל המלאכות, שבו לשה שרה בעצמה את העוגות העגולות, יסובב ויוליד את הגאולה; וכדי לשוב מן הגלות אין להתחמק מעמל הכפיים; וכן מתאר הנביא ירמיה "וישבו בה יהודה וכל עריו יחדו איכרים". ורק אחר שלב זה הנקרא בפי ירמיה: "הר הקדש", יגיע השלב שבו המלאכות נעשות ע"י הנער, ואברהם אינו עמל אלא נמצא יחד עם המלאכים והוגה בתורה. אותו שלב שמתואר בישעיהו (סא, ה-ו): "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם: וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אלוקינוּ יֵאָמֵר לָכֶם חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ:"

"בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר-הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל; ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש; ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני. כל אומות שוקדות ובאות לפתח ביתי, ואני משכים ומוצא כל אלו לפני."

"כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת: וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב: ... כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה':"

"וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְ-בָאוֹת : מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ:"

"שמעון בן שטח היה אומר שהקב"ה אומר לישראל "פתחי לי אחותי" והם מסתכלים, והמקום עושה להם נסים. והם רואים את המשיח עומד בראש מדבר מואב ועמו ארבע מאות איש והמקום נותן להם גאולה. לקיים מה שנאמר "ונתתי לה את כרמיה משם". והמחילה נפתחת להם משם ממדבר מואב לחורב. וישראל הולכים ונוטלים את הזיין ממדבר חורב שהשם כתוב בו. ובאים ונוטלים עמון ומואב. לקיים מה שנאמר "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם"."