ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- דרך עץ חיים
- שבת ומועדים
- חגים וזמנים
- חודשי השנה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שלמה בן יעקב
ההתכחשות לכך שה' הוא מקור השפע היוותה את הבסיס לשלב הבא של דברי הנחש – המהווים התכחשות לכך שה' הוא מקור עצם החיים, ושבירת אמון מוחלטת בה':
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
נשים לב שהנחש מנסח את דבריו בניסוח מנוגד לדבר ה'. במקום דבר ה' לאדם שביום האכילה מהעץ " מוֹת תָּמוּת " טוען הנחש " לֹא מוֹת תְּמֻתוּן", ובמקום " כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" טוען הנחש " כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם". כלומר, ה' אומר לאדם שאכילת העץ תביא למוות, והנחש טוען שלא זו בלבד שהאדם לא ימות, אלא האכילה תביא לפקיחת עיני האדם והיותו כאלהים. השאלה שהאשה ניצבת בפניה היא אפוא שאלה הרת גורל, במי לתת אמון? בה', אשר מבקש את טובת האדם, או בנחש אשר טוען שה' משקר ופועל מתוך אינטרס אישי?
מה שמאפשר לאשה להכריע בשאלת האמון אינו שיקול דעת ענייני אלא התעוררות חושית: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל". מובן כי גם לפני דברי הנחש יכלה האשה לראות מבחינה פיזית כי העץ תאווה הוא לעיניים, אך האמון המוחלט בדבר ה' שלל אפשרות זו מעיקרה. לעומת זאת, הסדק שיצר הנחש באמון בה' פתח את הפתח להתעוררות החושים ולחטא בפועל.
בראש השנה מתוקן האמון שנשבר. כידוע, היום נקרא בתורה על שם התרועה – "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" בפרשת אמור ו"יוֹם תְּרוּעָה" בפרשת פינחס – והתרועה מבטאת את קבלת ה' למלך. הקשר בין תרועה להמלכה הינו מפורסם ומפורש בתיאורי המלכה שונים בתנ"ך, כמו בהמלכת שלמה ובהמלכת יהוא, וכן ביחס להמלכת ה', כדוגמת הפסוק "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' " (תהלים צח ו), וכדוגמת המזמור הנאמר לפני התקיעות "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה, כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ" (תהלים מז ב-ג). משמעות המלכת ה' היא האמון המחודש בה' כבורא העולם ומנהיגו, אמון שמביא גם לבחירה לשמוע בקול ה'.
זיכרון וחיים
נעמיק עוד בדבר. הנושא בו טען הנחש שה' אינו דובר אמת הוא בשאלת החיים והמוות. ה' אמר שאם האדם יאכל מהעץ הוא ימות, ואילו הנחש טען " לֹא מוֹת תְּמֻתוּן". והנה כל עניינו של הזיכרון הא-להי המתרחש בראש השנה הוא השפעת חיים על רקע של אפשרות למוות. נרחיב מעט בדבר.
פשטו של הביטוי "זִכְרוֹן תְּרוּעָה", כפי שפירשוהו הרבה ראשונים במקום, הוא יום שבו ה' זוכר אותנו על ידי התרועה שאנו מריעים 1 . כעת נותר לברר מהי משמעות פעולת הזיכרון האלוקית? כשנשים לב, ניווכח שבכל שמונת המקומות בהם מופיע הזיכרון האלוקי בתורה מדובר בהשפעת חיים לאדם, וזאת על רקע של מוות, העדר חיים או סכנת חיים. כך בזכירת ה' את נוח לאחר המבול שכילה את העולם, זכירה שהעניקה לנוח ולאנושות חיים מחודשים; בזכירת ה' כל נפש חיה באות הקשת; בזכירת אברהם והצלת לוט מחורבן סדום; בפקידת רחל לאחר שהייתה עקרה, מצב שעליו אמרה רחל "הָֽבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹֽכִי" (פרשת ויצא); בזכירת האבות במצרים שהביאה לגאולת ישראל מהשעבוד; בתפילת משה לאחר חטא העגל שה' יזכור את השבועה לאבות ויבטל את גזירת השמדת ישראל, בזכירת האבות שהביאה לגאולת ישראל מהגלות, ובזכירת ישראל והצלתם מאויביהם במלחמה 2 . ההתבוננות בכל המקומות הללו מביאה כאמור למסקנה שמשמעות הזיכרון הא-להי, הבא בעקבות התרועה, היא השפעת חיים על רקע של דין ואפשרות להעדר חיים. חז"ל ניסחו זאת באופן תמציתי, שבעקבות התרועה ה' עובר מכיסא לדין לכיסא רחמים:
יהודה ברבי נחמן פתח עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה מאי טעם עלה אלהים בתרועה. ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים דכתיב ה' בקול שופר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים, אימתי בחדש השביעי (ויקרא רבה פרשה כט, ג).
כזכור, כשהנחש הטיל ספק באמון בה' הוא עשה זאת ביחס לשאלת החיים. האדם היה נתון בגן בצומת דרכים בין חיים למוות, כך שאם ישמע בקול ה' הוא היה זוכה לאכול מעץ החיים, בעוד שאם יחטא ימות. לעומת זאת, הנחש טען שהאכילה לא תביא למוות, ושטעם ציוויו של ה' היה חשש שהאדם יהיה כא-להים; המשמעות הפשוטה של דברים אלו היא שלא ה' הוא המשפיע את החיים, וממילא אין בידו להפסיקם. פעולת הזיכרון, שבה מתגלה כי ה' הוא המשפיע את החיים, והכרתנו בכך שה' זוכר את ברואיו ומעניק להם חיים, מבטלת את הספק שעורר הנחש ביחס לכך.
לסיכום, בתרועה שבראש השנה אנו שבים אל תודעת האמון בה' והכרה בכך שה' הוא מקור החיים, וה' נענה לכך בזיכרון – השפעת חיים וכתיבה בספר החיים. לאחר שנעסוק בתפקידו של יום הכיפורים, נעמוד גם על כך שמשמעות כתיבה זו היא היקבעות של האדם בגן עדן.
לאחר תיקון הבחירה, נותר לתקן את המעשה עצמו, תיקון המתרחש ביום הכיפורים.
^ 1.זוהי גם המשמעות במקום היחיד הנוסף בתורה בו מופיע קישור בין זיכרון לתרועה: "וְכִי תָבאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעתֶם בַּחֲצצְרת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצצְרת עַל עלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (פרשת בהעלותך).
^ 2. המבול : "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (פרשת נח). אות הקשת : "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (פרשת נח). הפיכת סדום : "וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" (פרשת וירא). פקידת רחל: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (פרשת ויצא). גאולת מצרים : וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (פרשת שמות); "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (פרשת וארא). תפילת משה רבנו לאחר חטא העגל : "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" (פרשת כי תשא). וכן "זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ" (פרשת עקב). הגלות : "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (פרשת בחוקותי). מלחמות ישראל : "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם (פרשת בהעלותך).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
