ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- ספר יהושע
- שיעורים בספר יהושע
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שלמה בן יעקב
"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם כִּי לָכַד יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעַי וַיַּחֲרִימָהּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ כֵּן עָשָׂה לָעַי וּלְמַלְכָּהּ וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּם: וַיִּירְאוּ מְאֹד כִּי עִיר גְּדוֹלָה גִּבְעוֹן כְּאַחַת עָרֵי הַמַּמְלָכָה וְכִי הִיא גְדוֹלָה מִן הָעַי וְכָל אֲנָשֶׁיהָ גִּבֹּרִים: וַיִּשְׁלַח אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם אֶל הוֹהָם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן וְאֶל פִּרְאָם מֶלֶךְ יַרְמוּת וְאֶל יָפִיעַ מֶלֶךְ לָכִישׁ וְאֶל דְּבִיר מֶלֶךְ עֶגְלוֹן לֵאמֹר: עֲלוּ אֵלַי וְעִזְרֻנִי וְנַכֶּה אֶת גִּבְעוֹן כִּי הִשְׁלִימָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֵּאָסְפוּ וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן מֶלֶךְ יַרְמוּת מֶלֶךְ לָכִישׁ מֶלֶךְ עֶגְלוֹן הֵם וְכָל מַחֲנֵיהֶם וַיַּחֲנוּ עַל גִּבְעוֹן וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ".
בקשת הגבעונים לעזרה מיהושע
"וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמֹר אַל תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי יֹשְׁבֵי הָהָר: וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן הַגִּלְגָּל הוּא וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ וְכֹל גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל".
מלחמת יהושע באמורי ונס אבני הברד
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מֵהֶם כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים לֹא יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיךָ: וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם כָּל הַלַּיְלָה עָלָה מִן הַגִּלְגָּל: וַיְהֻמֵּם ה' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן וַיַּכֵּם עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה: וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב".
העמדת השמש
"אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה' בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים: וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל: וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה: וַיָּנֻסוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיֵּחָבְאוּ בַמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה".
לכידת חמשת המלכים
"וַיֻּגַּד לִיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים נֶחְבְּאִים בַּמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ גֹּלּוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֶל פִּי הַמְּעָרָה וְהַפְקִידוּ עָלֶיהָ אֲנָשִׁים לְשָׁמְרָם: וְאַתֶּם אַל תַּעֲמֹדוּ רִדְפוּ אַחֲרֵי אֹיְבֵיכֶם וְזִנַּבְתֶּם אוֹתָם אַל תִּתְּנוּם לָבוֹא אֶל עָרֵיהֶם כִּי נְתָנָם ה' אֱלֹקֵיכֶם בְּיֶדְכֶם: וַיְהִי כְּכַלּוֹת יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכּוֹתָם מַכָּה גְדוֹלָה מְאֹד עַד תֻּמָּם וְהַשְּׂרִידִים שָׂרְדוּ מֵהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר: וַיָּשֻׁבוּ כָל הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל יְהוֹשֻׁעַ מַקֵּדָה בְּשָׁלוֹם לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁנוֹ: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ פִּתְחוּ אֶת פִּי הַמְּעָרָה וְהוֹצִיאוּ אֵלַי אֶת חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִן הַמְּעָרָה: וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֹּצִיאוּ אֵלָיו אֶת חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִן הַמְּעָרָה אֵת מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם אֶת מֶלֶךְ חֶבְרוֹן אֶת מֶלֶךְ יַרְמוּת אֶת מֶלֶךְ לָכִישׁ אֶת מֶלֶךְ עֶגְלוֹן: וַיְהִי כְּהוֹצִיאָם אֶת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֶל יְהוֹשֻׁעַ וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֶל קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הֶהָלְכוּא אִתּוֹ קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרְבוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת רַגְלֵיהֶם עַל צַוְּארֵיהֶם: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחָתּוּ חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם".
המתת המלכים ותליתם
"וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב: וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים וַיַּשְׁלִכֻם אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר נֶחְבְּאוּ שָׁם וַיָּשִׂמוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת עַל פִּי הַמְּעָרָה עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".
כיבוש מקדה
"וְאֶת מַקֵּדָה לָכַד יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא וַיַּכֶּהָ לְפִי חֶרֶב וְאֶת מַלְכָּהּ הֶחֱרִם אוֹתָם וְאֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד וַיַּעַשׂ לְמֶלֶךְ מַקֵּדָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ".
כיבוש לבנה
"וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִמַּקֵּדָה לִבְנָה וַיִּלָּחֶם עִם לִבְנָה: וַיִּתֵּן ה' גַּם אוֹתָהּ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְאֶת מַלְכָּהּ וַיַּכֶּהָ לְפִי חֶרֶב וְאֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לֹא הִשְׁאִיר בָּהּ שָׂרִיד וַיַּעַשׂ לְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ".
כיבוש לכיש
"וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִלִּבְנָה לָכִישָׁה וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּלָּחֶם בָּהּ: וַיִּתֵּן ה' אֶת לָכִישׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיִּלְכְּדָהּ בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּכֶּהָ לְפִי חֶרֶב וְאֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְלִבְנָה".
המלחמה בגזר ועגלון
"אָז עָלָה הֹרָם מֶלֶךְ גֶּזֶר לַעְזֹר אֶת לָכִישׁ וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד: וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִלָּכִישׁ עֶגְלֹנָה וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ: וַיִּלְכְּדוּהָ בַּיּוֹם הַהוּא וַיַּכּוּהָ לְפִי חֶרֶב וְאֵת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ בַּיּוֹם הַהוּא הֶחֱרִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְלָכִישׁ".
כיבוש חברון
"וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מֵעֶגְלוֹנָה חֶבְרוֹנָה וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ: וַיִּלְכְּדוּהָ וַיַּכּוּהָ לְפִי חֶרֶב וְאֶת מַלְכָּהּ וְאֶת כָּל עָרֶיהָ וְאֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְעֶגְלוֹן וַיַּחֲרֵם אוֹתָהּ וְאֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ".
כיבוש דביר
"וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ דְּבִרָה וַיִּלָּחֶם עָלֶיהָ: וַיִּלְכְּדָהּ וְאֶת מַלְכָּהּ וְאֶת כָּל עָרֶיהָ וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֶבְרוֹן כֵּן עָשָׂה לִדְבִרָה וּלְמַלְכָּהּ וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה לְלִבְנָה וּלְמַלְכָּה".
סיכום כיבוש דרום הארץ
"וַיַּכֶּה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה וְהָאֲשֵׁדוֹת וְאֵת כָּל מַלְכֵיהֶם לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד וְאֵת כָּל הַנְּשָׁמָה הֶחֱרִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעַד עַזָּה וְאֵת כָּל אֶרֶץ גֹּשֶׁן וְעַד גִּבְעוֹן: וְאֵת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת אַרְצָם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ פַּעַם אֶחָת כִּי ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל: וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה".
נדר שנידר ברבים אין לו התרה
המשנה בגיטין 1 מבארת מה דיניו של אדם המגרש את אשתו מסיבות שספק אם הן נכונות. דין המשנה הוא, שאסור לו להחזירה גם אם התברר שהסיבה שבגללה גרש אותה אינה נכונה. לכן המגרש את אשתו משום שנדרה נדר, ואמר שאינו רוצה אשה נדרנית, לא יחזיר אותה להיות לו לאשה, אף אם ימצא חכם פתח לנדרה.
על כך אומר רבי יהודה, שדין זה הוא משום תיקון העולם, שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בנדרים. לכן דין זה נוהג רק כאשר נדרה ברבים וגילתה פריצותה בענייני נדרים, אבל אם לא נדרה ברבים, אם ירצה יחזיר אותה לאשה.
הגמרא 2 מפרשת את שיטתו של רבי יהודה ומבארת, שדין זה שאשה שנדרה ברבים אסור להחזירה, הוא מפני שנדר שנידר ברבים אין לו התרה, כנלמד מפרשיית הגבעונים. הגבעונים היו משבעה אומות שבארץ ישראל שהצטוו בני ישראל להורגם, ובאו אל יהושע במרמה, בטענה שבאו מארץ רחוקה, ונכרתה עמם ברית שלא יהרגום, כפי שראינו בפרק הקודם. לכאורה היה בידי נשיאי ישראל להתיר שבועתם כדי להרוג את הגבעונים, אך מכיוון שנדרו ברבים, לא היה בידם להתיר הנדר. ואמנם חכמים חולקים על רבי יהודה וסוברים שאף נדר שנידר ברבים יש לו התרה, ומותר היה לנשיאי ישראל להתיר את השבועה, מה גם שהשבועה היתה בשקר מיסודה, כי הגבעונים רימו את ישראל, מכל מקום משום קידוש השם, שלא יאמרו הגויים שישראל עוברים על שבועותיהם, שמרו ישראל על הברית ולא הרגו את הגבעונים.
אם תרחיק את הרחוקים, סופך לרחק את הקרובים
חז"ל 3 אומרים, ששאול נענש על כך שהמית את הגבעונים. והיכן המיתם? אלא מתוך שבפקודתו נהרגו כהני העיר נב, וכהנים אלו היו מספקים לגבעונים מים ומזון לפרנסתם כשכר על שאיבתם מים וחטיבתם עצים למשכן, מימות יהושע בן נון, וכשחרבה העיר פסקה מהם מחיה זו, לכן מעלה עליו הכתוב כאילו הרגם. על כך דורשים חז"ל 4 :
"אמר רבי אלעזר: כתיב 'בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו'. מהו 'אשר משפטו פעלו'? שהוא עושה משפטו ופעלו כאחת. את מוצא, הקדוש ברוך הוא תובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר פעולתו של שאול לשלם לו שכר טוב.
באותה שעה אמר דוד: וכי בשביל הגרים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אם תרחיק את הרחוקים, סופך לרחק את הקרובים".
המילים "אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ" 5 כוללות בתוכן 'משפט' - עונש, וגם שכר על מעשה טוב - 'פעלו', ללמדנו שבשעה שמביא ה' עונש על מעשה רע, הוא זוכר לתת גם שכר על מעשה טוב שנעשה, כפי שאירע אצל הגבעונים, שהקב"ה תבע משפטם משאול, כאשר ניתנו שבעה מצאצאי שאול בידיהם והוקיעו אותם, ובאותה שעה גם היטיב אתו, כאשר רצפה בת איה עשתה חסד עם המתים ודאגה שיזכו לחסד אחרון עם קבירתם בקבר ישראל.
אמר דוד לפני ה': וכי בשביל הריגת הגבעונים, שהערימו ורימו את ישראל, בא הרעב על ישראל בימי דוד?!
אמר לו הקב"ה: אם תרחיק את הגרים שהתגיירו לא לשם שמים, סופך להרחיק את גרי האמת.
ממשיך המדרש:
"צא ולמד יהושע רבך, שבשעה שאמרו הגבעונים 'עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועזרנו' (יהושע י, ו), באותה שעה אמר יהושע: וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הציבור?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים".
הקב"ה מפנה את דוד המלך לספר יהושע, ומראה לו כביכול את הפסוקים שבפתח פרקנו המספרים על בהלת הגבעונים כאשר קמו מלכי האמורי למלחמה על ישראל, ובכללם על הגבעונים, ויהושע חש להושיעם על אף שכריתת הברית עמם היתה במרמה. ומדוע הטריח יהושע את הציבור למלחמה עבור אותם שבאו עליהם במרמה? כי אמר לו הקב"ה: אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים.
אמנם רחוקים הם הגבעונים, אבל אין להרחיקם עוד יותר, כי ריחוק כזה עלול ח"ו להביא ליחס דומה כלפי קרובים. לאדם אין כלים להכריע מתי לרחק ומתי לקרב, רק ה' יתברך לבדו יודע הנסתרות, ומתוך כך יודע את מי ראוי לרחק ואת מי ראוי לקרב, ומתי הוא הזמן לרחק ומתי הוא הזמן לקרב.
במיוחד אמורים הדברים לגבי יהושע, אשר הוא בעצמו צאצא של אבות שהיו רחוקים ונתקרבו. אילולא קירב יוסף את אסנת בת פוטיפרע שהיה כהן לעבודה זרה, לא היה יהושע נולד. בהתאם לזה, יש לרחם על הגבעונים, על אף שבאו בערמה ובמרמה, כי סוף סוף בעיקרם גרים הם ובאו לשם ה'.
הגבעונים - לא מבני ישראל
מה עשה דוד כששמע דברי ה' והדרכתו?
נאמר: "וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי..." 6 . וכך דרשו חז"ל בהמשך המדרש שם:
"מה שאמר הכתוב: 'והגבעונים לא מבני ישראל המה', וכי מה ענין זה לזה? אלא כך אמר הכתוב, לפי שקרא דוד לגבעונים ואמר אליהם מה שאמר, ולא קבלו ממנו, לכך 'והגבעונים לא מבני ישראל המה', שעמד דוד וריחקן שלא יבואו בקהל. וזו היא ששנינו שנתינים אסורים לבא בקהל.
באותה שעה אמר דוד: ג' מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל - רחמנין וביישנין וגומלי חסדים.
רחמנין - דכתיב: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך' (דברים יג, יח).
ביישנים - דכתיב: 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו' (שמות כ, יז). זה סימן לביישן שאינו חוטא, וכל מי שאין לו בושת פנים, דבר ברי שלא עמדו אבותיו על הר סיני וגו'.
גומלי חסדים מנין - דכתיב: 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו' וגו' (בראשית יח, יט), וכתיב: 'ושמר ה' אלקיך את הברית ואת החסד' (דברים ז, יב).
ואלו אין בהם אחד מאלה, מיד עמד וריחקן. הדה הוא דכתיב: 'והגבעונים לא מבני ישראל המה', אין ראויין אלו להתערב עמהם, אף על פי שגרים הם לא עמדו אבותיהם על הר סיני, כי על שם כנענים מתחשבים, הדה הוא דכתיב: 'כי אם מיתר האמרי' (שמואל ב' כא, ב), מה כתיב בהם: 'לא תתחתן בם' וגו' (דברים ז, ג), אף אלו כמותן אינן ראוין לידבק בישראל".
מה היתה כוונת דוד באמרו שהגבעונים אינם מבני ישראל אלא מיתר בני האמורי, והלא ידוע הדבר שאינם מבני ישראל ורק מפני השבועה החיו אותם? אלא כך היה: אמר דוד לגבעונים דברי ריצוי, שיסלחו לשאול על כך שבגללו אבדה מחייתם, ולא קיבלו, לכן הרחיקם מישראל ותיקן שלא יבואו בקהל ה', כעמון ומואב.
רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים
שלושה סימנים יש בישראל, שהם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, והנה הגבעונים לא נהגו כמידתם - לא ריחמו על בית שאול ולא התביישו לדרוש להרוג נפשות מבית שאול על כך שביטל מחייתם, ולא גמלו חסד על שעשו עמהם טובה כאשר קיבלו בריתם ולא הרגום מימי יהושע עד עתה והספיקו להם מחיה בבית ה'.
אבותיהם של הגבעונים לא עמדו על הר סיני ולכן אין להם בושת פנים, ולכן אינם ראויים להידבק בישראל.
ומוסיף המדרש:
"אף עזרא ריחקן, דכתיב: 'והנתינים יושבים בעופל' וגו' (נחמיה יא, כא), אף לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מרחקן, שנאמר: 'והעבד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל' (יחזקאל מח, יט) - יאבדוהו מכל שבטי ישראל".
לא רק דוד הרחיק את הגבעונים, אלא גם עזרא שבנה את בית המקדש השני הרחיקם, ואף בבנין הבית השלישי עתיד ה' להרחיקם.
חשש חילול השם
אדוני צדק מלך ירושלים שמע על כיבוש יריחו והעי, וכן על כריתת השלום עם הגבעונים, ומכיוון שבני ישראל חנו בגלגל, ממזרח לירושלים, והגבעונים ישבו מצפון וממערב לעיר, נתעורר אדוני צדק יותר מכולם לקום על גבעון, ומתוך חששו ופחדו קרא לארבעה ממלכי האמורי (מלכי חברון ירמות לכיש ועגלון) להצטרף אליו ונענו לבקשתו.
מעניין הדבר, שמלך ירושלים בימי יהושע בן נון נקרא 'אדוני צדק', ובימי אברהם אבינו מלך בה 'מלכי צדק'. ירושלים היא עיר הצדק, כמאמר ישעיה הנביא "יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק" 7 .
יכול היה יהושע להתבונן מן הצד ולומר: ב"ה, מן השמים גלגלו שאותם גבעונים שהערימו עלינו וגררו אותנו לכריתת ברית במרמה נאלצים לעמוד במערכה קשה, מה לנו ולהם לאחר שרימונו במצח נחושה. הנה בשמים חרצו את דינם ובוודאי נתכוון ה' בכך לבוא אתם חשבון על מעשיהם הרעים.
מצד הדין יכול היה יהושע להשתמט בטענה שהברית הושגה בערמה ולפיכך הוא פטור מלקיימה, אך יהושע חשש מחילול שם שמים שעלול לבוא אם ינהג כך, ונשמר מלעבור על הברית, ומתוך כך זכה להכריע במלחמה שלא היה כמוה ולא יהיה כמוה בכל הדורות, "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל" 8 .
יהושע מרים את דגל ה'חסד' וה'שלום'
בני ישראל נלחמו מלחמות עצומות - מצרים, סיחון, עוג מלך הבשן, יריחו והעי. אבל מלחמה כמו 'מלחמת מלכי הדרום' עוד לא היתה.
צבא ישראל חש לעזרת הגבעונים והפתיע את האויב. הבהלה יצרה מהומות והמצור נפסק. צבא מלכי הדרום נמלט דרך מורד בית חורון לעזקה ומקדה, ובמורד ניתך עליהם מטר של אבני ברד. כדי להבטיח שכל הצבא יושמד, ולא ימלט בחסות החשכה, גזר יהושע על השמש שתעמוד במקומה, וכך היה. באותות ובמופתים ובתכסיסי מלחמה הביס צבא ישראל את צבאות האויב, ולאחר שכל צבאות האויב חוסלו, התפנה צבא ישראל לכבוש את ערי המבצר שאליהם נמלטו שארית צבאות חמשת המלכים. סני ישראל כבשו את מקדה ולבנה, ולאחר מכן את לכיש, עגלון, חברון ודביר - הכל ביום אחד.
באותו היום התקדש שם שמים ברבים, ונתפרסם שמם של ישראל בעולם כעם ה' הזוכה לשמירה אלקית באותות ובמופתים, וכעם נאמן ושומר ברית.
אדוני צדק מלך ירושלים מרים את דגל ה'אמת' וה'צדק' כביכול, ומבקש להילחם בגבעונים שנהגו בערמה ובמרמה, וכנגדו בא יהושע ומרים את דגל ה'חסד' וה'שלום', ומקדש שם שמים ברבים, מתוך נאמנות לדבר ה' ולברית שכרת עם הגבעונים.
חזית משולבת - נס וטבע
צבא ישראל עלה לגבעון בחסות החשכה ויהושע עמהם, והנה - סיוע אוירי - "וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה..." 9 . אנו פוגשים כאן חזית משולבת - מצד אחד יהושע נוקט באסטרטגיית לחימה, ומצד שני יש שיתוף פעולה אלקי.
במלחמת יריחו המלחמה כולה היתה נסית-אלקית - לאחר שבעה סיבובים חומות יריחו נפלו תחתיהן; במלחמת העי ההתנהלות היתה טבעית. ובמלחמת מלכי הדרום טבע ונס משמשים בערבוביה.
בתיאור המלחמה מציין הנביא, שצבא ישראל רדף אחרי צבא האויב "דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן" 10 . מעלה בית חורון, זה מקום צר במיוחד, מימין ומשמאל יש בקעה עמוקה ואין מקום לנטות בהן לימין או לשמאל, אלא בזמן שגמל אחד עולה מצד אחד של ההר וגמל שני עולה מצדו השני של ההר, נפגשים הם בראש ההר ואין להם מקום לנטות לימין או לשמאל. ואם ינסו להמשיך שניהם יפלו לבקעה 11 .
אולי חשב האויב, שבגלל תנאי השטח הקשים יקשה על צבא ישראל לרדוף אחריהם, אבל אז ירדו על ראשם אבני אלגביש והרגום, ולא הוצרכו ישראל לרדוף אחריהם.
שמש בגבעון דום
האויב נס על נפשו וקיוה שעם רדת החשכה יקל עליו למצוא מחסה ולהינצל, אך יהושע גזר על השמש שתעמוד במקומה וכך נאמר: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה' בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" 12 . וביאר רש"י :
"אז ידבר - אמר שירה תחת השמש, לפי שאמר לשמש דום, דום מלומר שירה, וכל זמן שהוא דומם עומד ואינו מהלך, שבכל עת הילוכו הוא אומר שירה".
כל זמן שהשמש ממשיכה במסלולה, נשמעת שירת הבריאה, "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת: אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם" 13 . וכאשר יהושע גוזר על השמש שתעמוד, ממלא יהושע פיו בדברי שירה תחת השמש העומדת - 'אז ידבר' כמו 'אז ישיר'.
הלא היא כתובה על ספר הישר
לאחר מכן נאמר: "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר" 14 .
'ספר הישר' הוא כינוי לספר בראשית, המספר על שלושת האבות, שכונו "ישרים" 15 , וכך כתב רש"י:
"הלא היא כתובה - דבר זה נכתב בתורה, שאמר לו יעקב ליוסף, 'זרעו (של אפרים) יהיה מלא [הגוים]' וגו', אימתי, ביום שעמדה חמה ליהושע נתמלא כל העולם שמעו של יהושע...".
נראה להוסיף, שלא בכדי 'הישר' אותיות 'שירה'. על ידי העמדת השמש ממשיך יהושע את מה שנאמר כבר בספר 'הישר' ובכך הוא ממשיך את ה'שירה'. וכתב הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית:
"למה מכונה זה הספר ביחוד בכינוי 'ישרים'? ...שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו 'ישרים', היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה".
נאמנותו של יהושע לכריתת הברית עם הגבעונים על אף מעשיהם הרעים, היתה מעשה נכון, מעשה של 'ישרות'.
הטבע הישראלי הוא בעצם אלקי
במלחמת מלכי הדרום הוברר קבל עם ועולם, שגם גרמי השמים המסמלים את מערכת הטבע הפועלת לפי כללים וסדרים ברורים, ברצות ה' עומדים הם במקומם ועוצרים מלכת, כי סוף סוף ה' יתברך מנהיג את הטבע.
לוח השנה העברי מדויק ומדוקדק, ומחושבים בו זמני המולד והחגים, הזריחה והשקיעה, לפי מחזור רב שנתי, שלא נתגלו בו שינויים או תזוזות מאז נתקן על ידי הילל נשיא ישראל. השמש והירח הם סמל הטבע, והנה מתברר שגם הם שייכים לשירה האלקית המתגלה בבריאה.
במלחמת מלכי הדרום מתברר, שהנהגת ארץ ישראל בדרך הטבע ולא באותות ומופתים, מגלה ביתר שאת את הופעת ה' בעולם. די בפעם אחת בתולדות האנושות, שבה השמש עומדת מלכת, כדי להעיד על כך שכל מהלך גרמי השמים שייך להתגלות ה' בבריאה דבר יום ביומו. בארץ ישראל מתברר שהטבע הישראלי הוא בעצם אלקי.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
