^ 1.הרב עובדיה ספורנו עיגן תקנה זו בפסוק: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך" (דברים טז, יז): " 'איש כמתנת ידו' - לא שיתן כל אשר לו ויצטרך הוא לבריות כמחשבות פתאי האוילים כאמרם ז"ל (כתובות נ, א) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". על הרקע ההיסטורי של תקנת אושא, ראה: הרב בני לאו, חכמים, ג, עמ' 288-287.
^ 2.בשיטה מקובצת (כתובות נ ע"א) כתב בשם רבנו יונה: "נראין הדברים שאע"פ שיכול לבזבז יותר מחומש, מ"מ אין לו לבזבז הכל לגמרי אלא שיניח קצת ליורשיו".
^ 3.מה היה יסוד הדין, האם מהתורה חייב אדם לבזבז כל ממונו על מצווה וחכמים הגבילו או שהתורה מצווה כן. הגר"א (שנות אליהו פאה א, א) כתב שזו הלכה למשה מסיני "הלכה בידם", וכ"כ ר' עקיבא איגר (גליוני הש"ס, כתובות נ ע"א) והמהר"ם שיק (יו"ד סי' רל). ראה בתורה תמימה (בראשית כח, כב אות כג) שדן בדברי הגר"א האלו. אך מאחרונים אחרים משמע שמהתורה חייב אדם לבזבז כל ממונו על מצווה וחכמים תיקנו שלא יוציא יותר מחומש (שו"ת חתם סופר יו"ד סי' רכט; נצי"ב, מרומי שדה, בבא קמא ט ע"ב). ראה עוד: הרב אשר וייס, מנחת אשר – (בראשית, עמ' רנא-רנב), שדן בדברי האחרונים הללו. הרב יחיאל מיכל אפשטיין (ערוך השולחן יורה דעה סי' רמט סעיף ג) הסביר כך: "הדבר מובן שלא תצוה התורה ליתן כל מה שיש לו לעניים והוא ישאר עני 'ודרכיה דרכי נועם' (משלי ג, ז). ובאמת, בזמן שהיו ישראל בארץ והיה מצבם טוב ועניים היו מועטים היו יכולין לקיים "די מחסורו", אבל כשגלינו מארצינו ועניים נתרבו ועשירים נתמעטו ואם אפילו יחלקו העשירים כל מעותיהם לא יספיקו להשלים לכל העניים די מחסורם לכן תקנו חכמים מעשר וחומש ולא יותר דבהכרח לתת גבול". יש להעיר שהתקנה נתקנה באושא שבגליל, ונראה שכוונת ערוך השולחן להבחין בין תקופה שבה הייתה רווחה בארץ ישראל, לבין התקופה שהרומאים שלטו בארץ לאחר חורבן הבית, והיו קשיים כלכליים. דברים דומים כתב הרב צדוק הכהן מלובלין, ספר הזכרונות, א.
^ 4.הרב יששכר תמר (עלי תמר שם) פירש: "נראה שמדה זו לא נאמרה בעשיר גדול כמו מי שיש לו מליון לירות מותר לו לתת למצוות חצי מליון שהרי הטעם בזה אמרו בכתובות מט ע"ב: "שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמין עליו" ומי שנשאר עשיר גדול אף לאחר הבזבוז למצוות נראה שאין לחוש לזה.
^ 5.בויקרא רבה, לד, טו מסופר שר' טרפון שהיה עשיר, נתן כסף רב – שש מאות ככרים של כסף לר' עקיבא שיקנה נחלה שיוכלו להתפרנס ממנה. ר' עקיבא שהיה גם גבאי צדקה (ירושלמי מעשר שני ה, ד), חילק את הכסף למלמדי תינוקות. ייתכן שר' עקיבא חילק את הכסף לעניים מפני שסבר שכל מה שנתן ר' טרפון לצדקה לא היה לפי רוב עושרו.
^ 6.בשיטה מקובצת כתובות נ ע"א כתב שלהחזקת תלמוד תורה מותר להוציא אף יותר מחומש. החיד"א (פתח עינים לבבא בתרא י ע"ב) כתב שאם מבזבז יותר מחומש לתלמוד תורה על זה לא נאמר איסור זה ואפשר גם יותר מחומש.
ראה גם בחפץ חיים, לקוטי הלכות, יומא יב ע"ב, ובאהבת חסד פרק כ, ד.
^ 7.הרב יוסף דב סולוביצ'יק, ימי זכרון, עמ' 44, נימק את מעשיו של ר' אלעזר איש ברתותא, כיישום של תפיסת העולם הנכונה לפיה ה' הוא אדון על כל הרכוש שיש בעולם, ושמתן הצדקה היא פעולה של צדק ולא פעולה של חסד.
^ 8.הרב יוסף חיים, שו"ת תורה לשמה סי' רלח נשאל האם יש למנוע מאדם שנודב יותר מכפי יכולתו, ותשובתו: "ודאי שרי למנעו וצורך הוא", וראיתו מהמסופר על ר' אלעזר איש ברתותא.
^ 9.על זיהויו של ר' אלעזר איש ברתותא, ראה רש"ש לתענית כד ע"א.
^ 10.גרסאות אחרות לסיפורים אלו: ויקרא רבה ה, ד; ירושלמי הוריות ג, ד. עיון מעמיק במדרשים אלו, ראה: הרב אלימלך בר שאול, מן הבאר, עמ' 191-188. עוד על אנשים שהיו עניים ונתנו מעבר ליכולתם, ראה: ויקרא רבה (וילנא) פרשה לז, ב.

^ 11.בהמשך דבריו שם התווה ר' צדוק דרך איך להתנהל כיום לאחר החורבן: "ובזה לא יתפאר אדם כמעט בזמן הזה, שיהיה הנקל בידו לבזבז כל רכושו, ואם יהיה הון רב, כדי לקיים מצוות על ידן. ואמנם אף על פי שאנשי אמנה באמת פסקו, עדיין לא בטלה השתדלות האדם באמונה כפי המדרגות שיוכל להשיג גם בזמן הזה, וימוד עצמו בענין ויתור הממון בשביל מצווה מה שהוא צריך על כל פנים לוותר, כפי חוזק אמונתו בהשם יתברך כך יהיה הנקל בעיניו הויתור הממון, ואפילו מי שהוא קמצן בטבעו, על ידי השתקעות האמונה הגמורה בלבו שהשם יתברך מנהיג הכל והכל".
בשולחן ערוך אורח חיים סי' קנה סעיף א פסק: "אחר שיצא מבהכ"נ, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה". על כך כתב במשנה ברורה סי' קנה ס"ק ה: "הרויח הרבה - ואיש כזה הוא מבעלי אמנה שמאמין ובוטח בה' שלא יחסר לו מזונותיו על ידי זה וכדאיתא בירושלמי [סוטה ט, יג] ...". צריך לעבוד ולהתפרנס, אולם אין לרדוף אחר עסקאות ללא גבולות ולשקוע בעולם חומרי. יש לקבוע עתים ללימוד תורה. עיקרון זה נכון תמיד וגם בעולם מודרני כמו היום. צריך לעצור את השטף והמרוץ, ורצוי בזמנים קבועים, ולהתמלא בתורה.
^ 12.במקום נוסף (הל' ערכין ו, ב) כתב הרמב"ם שאין להחרים את כל הרכוש, אם כי מי שיעשה זאת, נכסיו מוחרמים. באשר לביכורים נאמר "שאין להם שיעור" (משנה פאה א, א), אך מאידך "עושה אדם כל שדהו ביכורים" (משנה ביכורים ב, ד). ראה בירושלמי (פאה א, א) בנוגע למי שעושה כל שדהו תרומה, ומי שעושה כל שדהו פאה.
^ 13.בהבדלים השונים שבין הבבלי והירושלמי, וכן על ההדגשות השונות ברמב"ם עמדו מספר מפרשים. נציין כמה מהם: לפי החפץ חיים (אהבת חסד פרק יט-כ), אם יש עניים לפניו חייב להפריש עד חומש, ואם אין עניים לפניו והוא מחפש אחר עניים או מצוות אחרות על מנת לחלק להם, הפרשה עד חומש היא רק מידה טובה ורק מהרווח; לדברי הרמ"מ מלובביץ' (ליקוטי שיחות חלק כז פרשת בחוקותי עמ' 220-217, אגרות קודש חלק יד עמ' רלג, אגרות קדש חלק טז עמ' יד, שערי צדקה עמ' קסז-קעו) יש להבחין בין מצוות ערכים וחרמים שהיא לתועלת הנותן, כדי לכפות את יצרו ומידותיו ש"לא יהיה כילי" (רמב"ם הל' ערכין ח, יב), אך לא לצורך המקבל, שאין ההקדש זקוק לממונו. לכן שם יש הגבלה עד חומש. לעומת זאת גדר מצוות הצדקה וגמילות חסדים הוא כפי שהרמב"ם "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני", והיינו שהוא לצורך המקבל, כדי למלא את מחסורו של העני (רמב"ם הל' מתנות עניים ז, א), ולכן מצד מידת חסידות אפשר לתת יותר מחומש, שכן שם מדובר במצוות הצדקה לתועלת העני. ראה גם: בשם הבעש"ט, כתר שם טוב הוספות קד ובדברי האדמו"ר הזקן, אגרת הקודש סוף סימן י; גבורת ארי, תענית כד ע"א; רמ"מ כשר, תורה שלמה, בראשית כח, כב אות קסב; הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סי' מג אות י. למקורות רבים בסוגיה זו, עיין: הרב אברהם אבידן, אהבת צדקה, עמ' קי-קכא.
^ 14.בתוספתא (סוכה [ליברמן] ב, יא) הנוסח הוא אחר: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ולא היה עמהן לולב. לקח רבן גמליאל לולב בדינר זהב. כיון שיצא בו ידי חובתו נתנו לחבירו, וחבירו לחבירו עד שיצאו כולן ואחר כך החזירוהו לו". שוויים של המינים היה דינר זהב ולא אלף זוז.
^ 15.לכאורה היה על הגמרא לומר להראות כמה מצוות חביבות על רבן גמליאל בלבד שהרי ארבעת המינים הללו היו שלו, והוא זה שרכשם במחיר גבוה. הערוך לנר מתרץ שגם החכמים האחרים רצו לשלם הרבה כסף רק רבן גמליאל שילם יותר. נראה להציע שהמצוות היו חביבות על כל התנאים שזיכו זה את זה בקיום המצווה. שהרי כל אחד קיבל את ארבעת המינים היקרים הללו במתנה על מנת להחזיר והיה זמן מסוים שארבעת המינים היקרים הללו היו של כל אחד, ועם זה שמחו להעביר אותם ביניהם כדי שכל אחד יזכה במצווה.
^ 16.הרב יוסף דב סולובייצ'יק (רשימת שיעורים, סוכה עמ' ריד) הסביר את הרקע ההיסטורי של מעשה זה ופשר נטילת הלולב ע"י התנאים: המעשה של ארבעה הזקנים שהיו באים בספינה. מעשה זה קרה בתקופה של גזרות רעת ושמד שגזרה מלכות רומי הרשעה על בני ישראל לא לקיים את מצוות התורה. וראיה לכך שהייתה עת צרה ושמד, כי לא היה לזקנים אלא לולב אחד שעלה לרבן גמליאל אלף זוז! הזקנים עלו בספינה לשוט לרומי לבקש רחמים על עמם מהמלכות הרשעה אולי תבטל את גזרות השמד הנוראות שהטילה על בני ישראל. ר' עקיבא היה אבל על תלמידיו שמתו (יבמות סב ע"ב). ר' אלעזר בן עזריה היה עני וירוד מנכסיו (ביצה כג ע"א). רק רבן גמליאל הצליח להביא לולב אחד אתו על הספינה. נטלו ונתן לחבריו ליטול אע"פ שעבר על גזרות השונא. רבן גמליאל רצה באותו זמן לעודד את הרוחות הנדכאות ולחזק את ידי חבריו שלא יתייאשו מהגזרות הרעות של שמד אלא אדרבה יתאמצו ויתבצרו בנטילת הלולב – סימן הנצחיות של עם ישראל, באמונתם שבני ישראל בעזרת ה' יתברך יתגברו על אויביהם. בני ישראל קיימים לעולם, והלולב סימן לניצחונם על הצרי שעומד עליהם.
^ 17.להלכה נפסק שאין לבזבז הרבה לשם רכישת ארבעה מינים. עיין: בבא קמא ט ע"ב תוס' ד"ה אילמא, רא"ש בבא קמא א, ז שרואים במעשיו של רבן גמליאל רבותא או גוזמא; שולחן ערוך אורח חיים סי' תרנו, א ברמ"א וביאור הלכה שם; הרב אברהם דנציגר, חכמת אדם, הל' צדקה כלל קמד, י; הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים סימן תרנו, ד; הרב שמואל וואזנר, שו"ת שבט הלוי חלק ב סי' קכא; הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א סי' קמג, וכן שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן מא ושו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ו סי' מה שכתב על דברי הביאור הלכה. ראה: הרב מנשה קליין, משנה הלכות, חלק י סי' עז, דברים חריפים על הסוחרים הגובים סכומים גבוהים לרכישת ארבעה מינים. מה שברור הוא שמי שאין לו כדי מחייתו ופרנסת אנשי ביתו, שלא יוציא אלף שקל לאתרוג [בשונה מהמסופר בסרט "אושפיזין"], גם אם במקרה היה לו באותה עת כסף שהוא קיבל מגמ"ח. אמנם ראה: של"ה שער האותיות אות וא"ו – ותרנות; הרב יעקב סופר (כף החיים, אורח חיים סי' תנד, ס"ק מ) שכתב: "וכל אדם ישתדל ויהא זריז במצוה לקנות לו אתרוג ולולב לבד, כדי לקיים המצווה כתיקונה. ולפי דברי הזוהר הקדוש (פרשת תרומה קכ"ח ע"א) אין לברך על מצוה שקיבלוהו בחינם... ועל פי דברי הזוהר הקדוש היה האר"י ז"ל נוהג כשהיה קונה איזה מצוה כגון תפילין או אתרוג לא היה מקפיד כמה ישלם בעד המצווה אלא היה פורע כל מה שהיו שואלים אותו בפעם הראשונה, ולפעמים היה מניח לפני המוכר המעות והיה אומר קחו כל כמה שתרצו. וכן נהגו צדיקי הדורות כשאנשי שלומיהם היו מביאים להם דורונות איזה דבר מצוה כתפילין, לולב ואתרוג או ספר קודש ללמוד או להתפלל בו, היו משלמים להם". וכן: מרדכי צבי שווארץ (דורש טוב לעמו, א, עמ' קכח) שכתב בשם חותנו הרב זאב וואלף ציטרון בדרך צחות שהקב"ה נתן לנו מצוות ארבעה מינים לאחר יום הכיפורים להראות לשטן שישראל קונים אתרוג במחיר גבוה משוויו, ששום גוי לא היה מוכן לשלם סך כזה.
^ 18.הרב יעקב ישעיהו בלויא, צדקה ומשפט (פרק א ס"ק כה) כתב שבזמננו מי שמשתכר משכורת חודשית קבועה ויש לו כדי מחייתו ואף יותר, רשאי לבזבז יותר מחומש.
^ 19.יש עוד מצבים חריגים שבהם יש לתת יותר מחומש: להחזקת לומדי תורה, לצורך פיקוח נפש כמו פדיון שבויים ועוד. ראה: חפץ חיים, אהבת חסד, פרק כ; הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א סי' קמג, ועוד. בתוספתא פאה (ליברמן) ד, יח (הובאה בגמ' בבא בתרא יא ע"א) מסופר על מונבז המלך "שעמד וביזבז אוצרותיו בשני בצרות" וחילקם לעניים. בני משפחתו כעסו עליו על שהוא עשה כן, והוא השיב להם תשובה מקיפה מדוע בכל זאת הוא עשה זאת. בעיון יעקב (עין יעקב שם) הקשה: הלא אסור לאדם לבזבז יותר מחומש? ותשובתו היא שהטעם לדין שלא יבזבז יותר מחומש הוא כדי שלא יבא לידי עניות, אבל מאחר שמדובר על מלך אין לחשוש לזה כמו שנאמר בגמ' בהוריות ט ע"א: "יצא נשיא ומשיח שאין באין לידי עניות".

הרב יהודה זולדן, צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 282-269