^ 1.עג.
^ 2.ספר המצוות רצז.
^ 3.תכו א.
^ 4.נדרים ד, ד וכמ"ש ס' צבא כהלכה
^ 5.שם ס"ק א.
^ 6.ויקרא כה, לו.
^ 7.שאילתא לח.
^ 8.ויקרא שם.
^ 9.אציין שבשו"ת שבט הלוי ח"א סימן ס' כתב שמצווה זו אינה חלה רק על הצלת נפשות בפועל, אלא גם כשיש חשש וספק שבעתיד יהיה בסכנה וכלשונו: "מצווה זו נאמרה אפילו על ספק הרחוק של הצלת נפשות, דמצווה היא לעשות כל טצדקי של הצלה אפילו על מיעוטא דמיעוטא של פיקוח נפש.
^ 10.בספר איסור והתר כלל נט', דין לח'.
^ 11.חלק ג' סימן תרכ"ז.
^ 12.שכט, ח.
^ 13.שכח.
^ 14.שכט, יט.
^ 15.חו"מ סימן תכו.
^ 16.שם ס"ק ב'.
^ 17.הובא בפתחי תשובה שם ס"ק ב'.
^ 18.סא. ועיין שם עוד ראיות והצי"א דחאן, ומוכיח מהמאירי שאין חיוב בדבר, ועיין מה שאכתוב לקמן, בפסקה ב.
^ 19.העמק שאלה ראה קמז
^ 20.לשונות הרמב"ם אלף תקפ"ב סימן ריח
^ 21.שבילין תשל"ז צג.
^ 22.יו"ד חלק ב קעד, ד.
^ 23.חלק ט, מח. וכמו שעולה מהגמ' בשבועות לה: ע"פ תוס' שמותר למלכות להוציא אנשים למלחמה אף שיהרגו , ועיין באורך בחת"ס נדרים כח.
^ 24.שם יב, נז.
^ 25.משפט כהן קמג.
^ 26.הלכות שבת ב, כג.
^ 27.לדעת האור שמח בהלכות רוצח ז, ח אין חיוב על האדם להכניס עצמו בספק סכנה אפילו להצלה של כלל ישראל, אמנם פוסקים רבים דחו את דבריו, ואכמ"ל.
^ 28.טז ע"ב.
^ 29.אסתר י, ג.
^ 30.יו"ד רנא
^ 31.עיין מעין זה מש"כ בהערה 44
^ 32.בפירושו על המגילה, ובפרשת קורח ובעוד מקומות.
^ 33.אסתר רבה ו, ב. ועיין בנוסף הארה 41
^ 34.למרות שהמשנה בפאה א, א אומרת שת"ת הוא מהדברים שאין להם שיעור , ובירושלמי אמרו: "אין לה שיעור למטה, ואין לה שיעור למעלה", כוונתי אם יש גדר כלשהו, דהיינו: האם מעבר לחיוב המינימלי של ק"ש שחרית וערבית אדם מחויב בלימוד, והאם זו חובה על האדם כמו כל מצווה התלויה בגופו של אדם, או שנאמר שזו מצווה קיומית כמו ציצית. ויש לכך נ"מ לזה גבי שליחות, ודין יששכר זבולון עיין הערה 45.
^ 35.יז ע"א.
^ 36.ז, י.
^ 37. לענ"ד יש לתמוה מדוע ר"י מקורביל מתרץ שמדובר על שימוש, הרי אם שימוש מוגדר כלימוד תורה, רק בלימוד שמעלתו בדרגה יותר גבוהה, למה שידחה הוצאת המת? הרי הדין 'מבטלין ת"ת עבור מצווה עוברת' אינו מפני חיסרון בת"ת, ולכן גם אם נעלה בדרגה, עדיין קשה לומר שמעלה גבוהה זו כמה שתהיה תדחה את הוצאת המת?!
^ 38.פסחים ג,ז וחגיגה ו, ב.
^ 39.ט ע"ב.
^ 40.ג, טו.
^ 41.צט.
^ 42.בנתיב התורה, על הגמרא במו"ק שם
^ 43.וביתר פירוט בהקדמה לשער המצוות לאריז"ל : שכל נשמה ונשמה חייבת להשתלם בכל תרי"ג מצוות, אלא א"כ אלו מצוות שאינם ביד האדם, כגון מעשה הקורבנות, פדיון הבן, יבום וחליצה, גט וכו' את אלו הקב"ה משלים. וכל מי שחסר מצווה שהיה צריך לעשותה, נשמתו חסרה באברים הקשורים אליה, ונקרא "בעל מום", וגם בעסק התורה שהיא אחת מרמ"ח אברים אם לא השתלם בה בפרד"ס בכל בחינה מהם, כי אם יוכל להשיג ולטרוח בזה - הרי חסר מצווה אחת של ת"ת שהיא גדולה ושקולה כל המצוות, וצריך לשוב לעולם לתקן זאת. וכמו"כ יש לעיין באורך מש"כ בשער הכוונות דרוש פורים על מעלת מרדכי שכתב שהיא נשמה עליונה מאד (ששורשה מיסוד דאבא וד"ל).
^ 44.דף ח.
^ 45.בשנות אליהו על מסכת פאה
^ 46.ואפשר אולי להוסיף דלשיטתם אולי החיוב כ"כ חזק והוי כמו מצוות שבגופו של אדם, שמחויב האדם בעצמו לעשות זאת ולא מועיל לדבר זה שליחות. כמו שכתב החלקת יואב חו"מ ד, שבמצוות שבגופו כוונת התורה שהמצווה תהיה לעול על צווארו, וממילא לא חלה שליחות, אך יש דעה מעניינת של הקצות החושן (קפ"ב, א) שבמצוות שבגופו אמנם יש שליחות, שכאשר השליח מניח תפילין נחשב שהמשלח הניחם, רק שהניחם על ראשו של השליח. ולכאורה יש להקשות על זה מהגמרא בקידושין כט: "הוא ללמוד ובנו ללמוד, והגמרא לא כתבה "מצווה דגופיה עדיף", לפי זה משמע להדיא שמצוות ת"ת אינה מצווה על גופו של האדם, ועוד בדין זה הוא צריך שבנו ילמוד במקומו, והרי בזה הוא ודאי יפסיד את החיוב הרבוץ עליו כל היום כמו שכתב הגר"א? וכן יש להקשות מדין יששכר זבולון?וצ"ע.
^ 47.ח"ג סימן תטז.
^ 48.יו"ד סימן רמ"ו.
^ 49.הלכות ת"ת א, ד.
^ 50.קידושין כז, ד.
^ 51.מאמרי הראי"ה מאמר חובת התורה.
^ 52.דברות משה שם.
^ 53.ת"ת א, ח-יב, וטושו"ע יו"ד רמ"ו א-ד
^ 54.לפי זה אפשר להסביר למה רש"י כתב על מרדכי ש"בטל מד"ת" כיוון שודאי שלמרדכי היהודי היו כוחות עצומים שהרי היה מראשי הסנהדרין, ובוודאי חובת ת"ת היתה מוטלת על כל רגע פנוי מהיום, וכשנכנס לשררה, כלפיו זה מוגדר כביטול תורה למרות שהיה מחויב להפסיק.
^ 55.הגמרא במנחות צט: מביאה מחלוקת רבי יוסי ורבנן, לגבי לחם הפנים, שצריך להיות מונח "לפני תמיד" רבנן אומרים: "אלו מושכים ואלו מניחים" ואין רגע שהשולחן ללא לחם, ואילו רבי יוסי אומר : "אפילו סילק את הישנה שחרית, וסידר את החדשה ערבית, אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם". ובגמרא אמר רבי אמי : מדברי ר"י נלמד אפילו לא שנה אדם אלא פרק שחרית ופרק ערבית קיים בזה "לא ימיש". לגמ' לכאורה ברור שמי שחולק ב"לפני תמיד" חולק גם ב"לא ימוש".
הרמב"ם בהלכות תמידין ח' ד לגבי לחם הפנים פסק כרבנן, ובהלכות ת"ת א' ח פסק כרבי יוסי. לפי זה הרמב"ם סותר את עצמו?!
הלח"מ שם תירץ שהמחלוקת היא דווקא בלחם הפנים שנאמר שם "לפני תמיד" בקביעות, אך בת"ת שהלשון "לא ימיש", וגם א"א להיות במציאות של תמיד, בזה גם חכמים מודים לר"י שלכתחילה זה התמיד של לימוד תורה.
אמנם קשה להכניס פירוש זה לפשט הגמרא, שהרי רבי אמי כתב מדברי ר"י נלמד, ולא נלמד לדברי שניהם, ופשוט לגמרא שיש קשר מובהק בין "לא ימוש", לבין תמיד.
לכן אפשר להציע לענ"ד תרוץ מחודש ע"פ מה שאמרנו שרבנן ור"י חולקים גם לגבי לחם הפנים וגם לגבי ת"ת, ורבנן מודים לרבי יוסי רק באדם שאין בכוחותיו לקיים יותר מ"פרק שו"ע", והרמב"ם פסק כדעת רבנן בשניהם, ומה שפסק בהלכות ת"ת שמספיק פרק שו"ע, הכוונה, או לאדם שנטיית נפשו לא בנויה ללימוד כל היום ולכן פרק מספיק לו, ולדינא זה כר"י, או שמדובר באותו אדם אלא שכרגע הוא בשעה"ד, ולזה מודים חכמים לר"י שיצא, מצד אונס רחמנא פטריה. ולא כלח"מ שחכמים לגמרי כמו ר"י, אלא ודאי צריך לומר שזה תלוי באדם עצמו.
[ועפ"ז מובן מח' רשב"י ור"י בברכות במנחות לגבי ת"ת עם דרך ארץ, איך כל אחד סותר עצמו מיניה וביה מהגמרא במנחות. וכן מיושב קושיית התוספות על הסתירה בגמרא שבמק"א מפורש שתחילת דינו של האדם לעתיד לבוא הוא על התורה, ובמקום אחר על משא ומתן].
^ 56.רמב"ם הלכות מלכים ז, ט"ו