ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- חכמת החינוך
- חכמת החינוך א'
משרשי מצוה זו. מה שכתבנו בתושב ושכיר.
דיני המצוה. כגון מילת בניו ועבדיו אם מעכבין אותו לשחט ולאכל הפסח, ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (שם).
ונוהגת בזמן הבית. והעובר עליה, כגון ערל שאכל כזית ממנו, לוקה.
מצווה י''ז–שלא יאכל ערל מן הפסח
חכמת החינוך א' (49)
הרב אלחנן פופקו
17 - שלא לשבר עצם מן הפסח
18 - שלא יאכל ערל מן הפסח
19 - מצות קדוש בכורות בארץ ישראל
טען עוד
הנה נחלקו ביסוד מצווה זו גדולי התנאים, הראשונים והאחרונים ואין מקומי להכניס ראשי בין הררים אבל ננסה לברר בזה את שי' הרמב''ם והחינוך שהלך בעקבותיו.
הנה יש לחקור באיסור זה של אכילת ערל בפסח האם הוא משום ביטול מצוות מילה ובדומה למה שאסור לישראל משומד לאכול בפסח, או שהוא משום פסולא דגופיה דערל ודומיא דמה שאסרה תורה על תושב ושכיר שלא לא יאכל בפסח שהוא פסול הגוף ודלא כאיסור אכילת פסח על מי שיש לו חמץ שאין זה פסול הגוף.
הנה דבר ברור הוא דלרמב''ם ולחינוך יסוד איסור זה אינו מחמת שמבטל את מצוות מילה ודלא כשיטת רבינו תם המפורסמת (פסחים כ''ח: ויבמות דף ע. ) ודעימיה.
דהנה דעת רש''י שם שאף ערל שמתו אחיו מחמת מילה פסול מלאכול בתרומה ובפסח, אבל ר''ת פליג עליה וסבירא ליה דאם אינו מהול משום שמתו אחיו מחמת מילה ה''ז מותר לאכול בתרומה ופסח. וביארו הרבה מהאחרונים דיסוד מחלוקתם הוא דנחלקו רש''י ור''ת אם פסול ערל הוא מחמת הערלה ולכן לרש''י פסול גם במתו אחיו מחמת מילה או שפסול ערל בפסח הוא מחמת ביטול המצווה, ומהאי טעמא ס''ל לר''ת דאם מתו אחיו מחמת מילה שאין כאן ביטול מצווה, יכול לאכול בקרבן פסח .
וברור דדעת הרמב''ם היא שהערלה עצמה היא המעכבת ולא ביטול המצווה דהא הרמב''ם בהלכות תרומות (פ''ז ה''י-י''ב) לא חילק בין ערל סתם למתו אחיו מחמת מילה וכן כ' דטומטום אינו אוכל מפני ספק ערלה ואע''ג דהיא ערלה כבושה .
ועתה שנתברר דלרמב''ם איסור אכילת ערל בפסח אינו משום ביטול מצוות מילה, צ''ע מהו הטעם לאיסור זה.
ועי' בספר החינוך כאן שכתב בטעם מצווה זו:
"משרשי מצוה זו. מה שכתבנו בתושב ושכיר " ועיי''ש במצווה של תושב ושכיר (מצווה י''ד) שכ' החינוך וזה לשונו:" משרשי מצוה זו... ובעבור שקרבן זה לזכר חרותנו ובואנו בברית נאמנה עם השם יתברך, ראוי שלא יהנו בו רק אותם שהשלימו באמונה, והם ישראלים גמורים ולא אלו שעדין לא באו עמנו בברית שלם. וענין הרחקת הערל מאכילתו, גם כן מזה השורש " .
ומאידך במצווה י''ג גבי איסור האכלה לישראל משומד כ' החינוך:" משרשי מצוה זו, כמו שכתוב בשחיטתו, לזכר נסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו משומד מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בגמרא לפעמים: סברא הוא, כלומר ואין צריך ראיה אחרת".
ונראה ברור מדבריו דאיסור ערל בפסח לאו משום חיוב מצוות מילה דרמיא עליה הוא אלא אתי עליה משום זרותו של הערל .
וברור מדברי החינוך שפסולו של ערל הוא לא בגלל חיסרון באמונה או עבירה כל שהיא אלא משום חסרון ב'ברית' עם כלל ישראל ובדומה לפסולא דתושב ושכיר וכדעת רש''י והרמב''ם הנ''ל.
ועתה יש להקשות קושיה גדולה בענין זה והיא דאם נימא כשיטת הרמב''ם והחינוך כאן דאיסור אכילת ערל בפסח לאו משום חיובא דמצוות מילה דרמיא עליה הוא אלא האיסור אכילה הוא משום זרותו של ערל גבי הקרבן, אמאי אמרי' דמצווה זו כוללת אף את מי שהניח עבדים ערלים ואף את מי שהניח אמהות שלא טבלו הא התם לית ביה ערלות בגופיה ולמה יהיה אסור מלאכול בפסח? דבשלמא אי נימא דפסולא דערל משום מצווה דרמיא עליה, אתי שפיר אמאי אינו אוכל כשהוא מהול ובניו או עבדיו ערלים דכיוון דרמיא עליה מצווה דמילה ולא מל אסור מלאכול בפסח. אבל אי נימא דהוא משום דערל אינו לגמרי בכלל ישראל ואית ביה פסול הגוף אמאי אסור מלאכול כשבניו או עבדיו ערלים הא לית ביה פסולה בגופיה?
ועי' במנחת חינוך (כאן אות ט') שכ' דדבר פשוט הוא דמילת זכריו ועבדיו דמעכבת כו''ע מודו דאם אינו יכול למולם אינה מעכבת ומזה ברור שדעתו היא שפסולא דערלת זכריו ועבדיו היינו דווקא משום חיובא דרמיא עליה ולאו משום פסול הגוף וברור שדעתו דפסולא דאכילת הפסח כשזכריו ועבדיו ערלים הוא משום חיובו למולם וכשאין יכול למולם אינו פסול וכן דקדקו האחרונים בדבריו .
וכשביררתי ד''ז עם הרה''ג הגר''י שפירא שליט''א אמר שוודאי שאיסור האכילה כשיש לו עבד ערל הוא לא מחמת פסול הגוף אלא משום חיובא דמילה דרמיא עליה דאי לא תימא הכי אשה דקנתה עבדים—דאמרינן דפסולה מלאכול בפסח עד שימולו אמאי פסולה הא היא אינה בתורת חיוב מילה ובכ''ז אמרי' דאסורה מלאכול עד שתמול אותם? אלא ע''כ דאף לרמב''ם דסבר שפסולא דערל באכילת הפסח הוא פסול הגוף, הא דפסול מלאכול בפסח בדאית ליה עבדים ערלים לאו משום פסולא דגופיה הוא אלא משום חיובא דרמיא עליה.
וביותר מתבררים דברים אלו [שעיקר הענין הוא ביאה בברית ושפסולו של ערל הוא לא בגלל חיסרון באמונה או עבירה כל שהיא אלא משום חסרון ב'ברית' עם כלל ישראל ובדומה לפסולא דתושב ושכיר וכדעת רש''י והרמב''ם הנ''ל.]
משיטת הגרי''ז (ראה בהמשך) בענין פסולא דערל בפסח, דהנה נחלקו המנ''ח והגרי''ז ביסוד איסור אכילת ערל בקרבן פסח דדעת המנ''ח היא דאיסור ערלות שיש בשאר קודשים נלמד מדיני קרבן פסח ואיסור זה של אכילת ערל בתרומה מלמד אותנו גם על שאר קודשים ודין אחד להם, וזה לשונו המנ''ח (כאן מצווה י''ז אות א') ''והנה הא דערל אסור לאכול כל הקדשים אינו לאו בפני עצמו רק נכלל באזהרה זו דפסח" ודעתו שאיסור אכילת ערל בפסח ובתרומה שווה הוא, אבל הגרי''ז (בחידושיו למס' תמורה דף ב' וכן בחי' הגרי''ז על הרמב''ם ) סובר שאיסור ערלות שנאמר כאן הוא מיוחד לקרבן פסח.
וזה לשונו הגרי''ז (בחידושיו למסכת תמורה דף ב ד''ה 'והנה'): "אמנם הרמב''ם במנין המצוות (ל''ת קל''ה) כתב שלא יאכל ערל בתרומה וה"ה לשאר קדשים ודבר זה למדו בגז''ש מפסח ומפי השמועה למדו שערל אסור בקדשים מגופי תורה ואינו מדברי סופרים ע''ש הרי מבואר דלאו של קדשים הוא מערל דתרומה ולא מפסח וא''כ ע''כ צריך לומר שאזהרת ערל בפסח הוא מדין פסח שבו והא איסור מיוחד לפסח, ולא משום דין קדשים שבו. וב' לאוין הן..."
ולפי''ד הגרי''ז ברור ביותר הא דפסולא דערל בפסח הוא פסול הגוף ודמיא לפסולא דתושב ושכיר שכן איסור זה מיוחד לפסח שהוא קרבן המעיד על עיקרי האמונה וא''כ איכא למימר דגם אם היה אנוס על מילת עבדיו פסול מלאכול בקרבן פסח ועי' בהמשך ד' הגרי''ז שכ':
"ויש להוכיח דאיסור ערל בפסח הוא מדין פסח שבו ולא משום דין קדשים, שהר בפסח יש דין דמילת עבדיו ובניו מעכבים בפסח ובשאר קדשים לא שייך איסור זה, ועל כרחך שאיסור ערלות בפסח הוא דין מיוחד לפסח... ולפי''ז ע''כ צריך לומר דבפסח יש בזה ב' איסורים של ערל הא' משם דין פסח שבו והב' מדין קדשים שבו כי דין קדשים לא פקע ממנו. והנה המנ''ח נסתפק באכל חצי זית פסח וחצי זית קדשים אם מצטרף לאיסור ערל ולפי הנ''ל אין מקום לספק זה, דגם בפסח שייך איסור ערל של שאר קדשים והוי חדא איסורא בזה". ע''כ.
וא''כ לד' הגרי''ז יש איסור מילת עבדים שמיוחד לפסח והוא כנ''ל משום דעיקר הענין של אכילת הפסח הוא ביאה בברית וא''כ יהיה פסול מלאכול אף כשהוא אנוס מלמול את עבדיו אבל למנ''ח שסובר שהוא דומה לפסולא דערל בתרומה וודאי שאם נאנס מלמול את עבדיו יהיה מותר לאכול בפסח וכ''כ המנ''ח (מצווה י''ז אות ט') וזה לשונו: "ומילת זכריו ועבדיו דמעכבת כולי עלמא מודים דאם אינו יכול למולם אינה מעכבת'' עעיי''ש והיינו כשיטתו שעיקר העיכוב לכה''פ גבי עבדים הוא משום חיובא דמילה דרמיא עליה.
ומזה יש לפשוט את מה שנסתפק בערוה''ש אם עבד מהול שהבעלים שלו הוא ערל יכול לאכול בפסח ויש לומר בזה דלגרי''ז שאסור כיוון שכל ערלות נותנת צד זרות בפסח ולא שנא עבד ערל לא שנא אדון ערל אסורים מלאכול בפסח אבל למנ''ח דפסולא דעבד הוא משום חיובא דמילה דרמיא עליה, כיוון דאין על העבד שום חיוב למול את
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
