- שבת ומועדים
- חגי תשרי
יש מאמר חז"ל (ראש השנה לב, ב):
"אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה [=אמירת הלל] לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים 1 פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה?"
כתב על כך רמב"ם: 2
"לפי שאין קוראין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי תפילה והכנעה לפני ה', ויראה ממנו, וניסה אליו, ותשובה, ותחינה, ובקשת מחילה. ואין ראוי במצבים כאלה לשמוח וְלָשִׂישׂ".
הבה נפרש לשונות אלו. "תפילה" היא נוסח התשבחות לאֵל שיש בתפילות עמידה. 3 אלו הם בנוסח שקבעו לנו עזרא ובית דינו. 4 "הכנעה" כאשר האדם מתבונן בגדולת הבורא, בשלימותו האין-סופית, ומול זה מרגיש את אפסות עצמו כנברא, החטאים שעשה ואת שגיאותיו וטעויותיו, האדם מרגיש הכנעה. "יראה ממנו" היא "יראת הרוממות" או "יראת העונש". "ניסה אליו" לברוח מהפיתויים של יצרו הרע ולחזור אל הקודש. "תשובה" כפשוטה לחשוב עצות כיצד לשנות התנהגותו המוטעית של האדם. "תחינה" אל ה' לבל יעניש אותו, כמו שאמר ר' ישמעאל "שיכבשו רחמיך את כעסך". 5 "בקשת מחילה" מדובר על הנאמר ביום הכפורים, או על הוידויים הנאמרים בראש השנה, כמו שנבאר בסוף המאמר הזה.
מה שכתב הרמב"ם "ואין ראוי במצבים כאלה לשמוח וְלָשִׂישׂ" תמוה. כי מפורש בירושלמי (ראש השנה פ"א ה"ג):
"אי זו אומה כאומה הזאת? בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין, 6 לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו; שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים 7 ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם, ואוכלין ושותין ושמחים, 8 יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים". 9
הרי מפורש שיש לשמוח בראש השנה. עוד יש לשאול, הרמב"ם עצמו כותב שיש לשמוח בראש השנה. בהלכות יום טוב (פרק ששי הלכות טז-יז):
"כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר (ישעיה נח, יג) 'לקדוש ה' מכובד'. וכל ימים טובים נאמר בהן (ויקרא כג, ז) 'מקרא קדש'. וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת... שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים טז, יד) 'ושמחת בחגך'". 10
ראש השנה נקרא גם הוא "יום טוב", כדברי הרמב"ם שם בתחילת פרק א:
"ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי, הן הנקראין ימים טובים...".
הרי שקבע הרמב"ם שיש לשמוח בו. וכיצד ניישב הדבר עם לשונו בפירוש המשנה? אלא יש לדייק, שם אמר "לשמוח וְלָשִׂישׂ". מקובל אצלנו שאין הרמב"ם מוסיף מלה אחת מיותרת ללא סיבה. מדוע הוסיף "וְלָשִׂישׂ"? נזכרנו בדברי המלבי"ם (על ישעיה כב, יג מלים: "ששון הוא המחול והריקוד והמשתה". כלומר הפגנת השמחה, שלא תשאר רק בלב. וכתב בפרק ל"ה "משוש כינור", "משוש תופים"). כלומר צריכים כן לשמוח אבל לא להפריז, לא לָשִׂישׂ.
וכן מצאנו בדברי הרמב"ם בהל' חנוכה (פ"ג ה"ו) "... אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה". כאן הוסיף מלת "יתירה" כי בשמחה חייבים אנו, אבל לא להפריז, לא להוסיף על המדה הראויה.
*
פרק ב
מכאן באים אנו לדון בנושא קרוב להנכתב לעיל, אם ראוי לומר בתפילת העמידה: "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון".
הרב עובדיה יוסף מבא בספרו "חזון עובדיה" על ימים נוראים (עמ' פז) כי בשאילתות דרב אחאי גאון (חיי שרה, שאילתא סו) כותב כי רגלים מפסיקים דין אבלו, וגם ראש השנה ויום כפורים נחשבו רגלים, להפסיק האבלות, כי הם ימי שמחה. וכן הביא לכך מתשובת הגאונים שנחשבו לימי שמחה. 11
ובכן תמוה כי בטור (סי' תקפב) הביא משלושה מהגאונים (רב שר שלום, רב פלטוי, רב שמואל בן חפני) 12 שאמרו כן לומר בתפילת ראש השנה "ותתן לנו ה' אלוהינו מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון" ורק הרב האי גאון התנגד לכך. והביא שכך נוהגים כמו הרב האי גאון. 13
ונראה לי שההתנגדות באה לא מפני המלה "שמחה" אלא מפני סיום הניב "חגים וזמנים לששון" וכאמור זה כבר יותר מדאי.
*
פרק ג
נבאר כאן שיחסנו ליום ראש השנה צריך להיות מבוסס על מורכבות. מצד אחד יש לנו שמחה גדול שאנו ממליכים את המלך. הביאו בשם הגר"א: 14
"אדמו"ר שמח למאד בעת תקיעת שופר, כי כן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדוה כדוגמת המדינה שממליכים מלך ומעטרים אותו. כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה בכל העולמות שאנחנו עַמוֹ".
וכך הוא עיקר תוכן תפילת עמידה של ראש השנה, כדברי רמח"ל 15
"ואולם ביום ראש השנה האדון ב"ה עומד כביכול בבחינת מלך על עולמו, ועל כן הנה השעה ראויה להתפלל לפניו שיגלה מלכותו לגמרי בעולם, ויתוקן העולם על ידי זה. ועל עיקר זה נבנה כל הנוסח הנוסף הזה. והנה בתחלה נאמר יתקדש שמך וכו' והיינו שיודע מלכותו בעולם, ויתגלה בהתחזקה על ישראל, וזהו 'על ישראל עמך'. ואמנם מזה ימשכו תיקוני העולם, והראשון שֶׁתִּכָּנֵס יראתו ית' בלב כל ברואיו וישתעבדו לו. והדבר כפול, בתחתונים ובעליונים, דהיינו האומות למטה ושריהם למעלה, שיכירו כלם האמת וישתעבדו לקדושת מלכותו ית', וזהו 'ויראוך כל המעשים', אותם שלמטה בעולם השפל, 'וישתחוו לפניך כל הברואים' אותם שלמעלה...
אמנם כשכבר יתגלה מלכותו ית' בעולמו וישלוט הטוב ויכפה הרע כראוי אז יירשו ישראל מעלתם בשלימות. וזהו 'ובכן תן כבוד לעמך'. וארבעה מיני טובה נזכרים כאן כנגד ד' אותיות השם ב"ה שבהם מתעטרים ישראל. והיינו כבוד ותהלה תקוה טובה ופתחון פה. והנה לשתתחזק הקדושה כראוי צריך שיהיו ישראל בארץ ישראל, כי הם עַם הנבחר והיא הארץ הנבחרת. ובישראל ימלוך מלך מבית דוד שהוא המלך הנבחר ובו נקשרים כל ישראל ליקשר בקדושה. ואם אחד מהתנאים האלה חסר, אין הקדושה מתחזקת כראוי.
ואמנם על פי הסדר הזה מתפללים, והיינו אחר שהתפללנו על עיטור כללם של ישראל מתפללים על הארץ והיינו 'שמחה לארצך, ששון לעירך' וכו' ואחר כך על מלכות בית דוד והיינו 'וצמיחות קרן' וכו':
ואולם מדריגות רבות יש בישראל כולן טובות מקבילות להארות העליונות, פירוש יש צדיקים יש חסידים יש ישרים, וכבר מנו בספר התיקונים עשרה מדריגות על דרך זה. ואמנם המבוקש הוא שכולם יהיו בשמחה ברוב הארה והשפעה. וכנגד זה מדריגות הרשעה יכנעו ויתבטלו. וזהו 'ובכן צדיקים וכו' ועולתה תקפוץ פיה' והעיקר בהעביר עמלק מן העולם שעליו היתה השבועה שאין השם והכסא שלם עד שימחה, וזהו 'כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ':
והנה המצב הטוב שישאר בו העולם הוא שיהיו הברואים בכל ההכנה המצטרכת, ומלכותו ית' תהיה מתגלית עליהם תמיד, והם מקבלים מזה טובה אחר טובה עד אין תכלית. כי הנה הוא ית"ש בלתי בעל תכלית, וטובו בלתי בעל תכלית. ובהיותו שורה עליהם ומתקשר בם, ימצאו מקבלים טוב בלא תכלית וזהו 'ותמלוך אתה לבדך' והוא מה שאמר הכתוב 'לדור ודור' 16 כי מלכותו ית' יהיה לנצח נצחים והזוכים לו נהנים בו לנצח נצחים": [עכ"ל רמח"ל לענננו]. 17
כל הנ"ל הוא פן אחד של עבודתיום ראש השנה.אבל יש פן שני שיום ראש השנה הוא גם יום מדת הדין, 18 ובו האדם נידון על חטאיו. בו האדם צריך לשוב בתושבה על עוותתו. כדברי הרמב"ם: 19
"אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו. כלומר עורו ישינים משֵׁנָתְכֶם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם. וחפשו במעשיכם וְחִזְרוּ בתשובה וזכרו בוראכם! אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה...".
והא כיצד ניישב בראשנו שתי גישות ניגודיות כאלו? שמחה על המלכת המלך, ויגון על קלקולינו?
אלא מצאתי פתרון ע"י דברי רבינו רש"ז מלאדי, בספר התניא "ליקוטי אמרים" (סוף פרק כו עמ' 65-66):
"אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו להפטר ממנה. אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאוות ח"ו כנודע. שאם לא כן מאין באה לו עצבות אמיתי מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו? והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בתלמוד תורה או בתפלה, ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה, זאת ישים אל לבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפילו לדאגת עונות חמורים ח"ו. רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חָטָא לו, כדי שע"י זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית וכמבואר עת זה (במ"א) [במקום אחר], ושם נתבאר ג"כ כי מיד אחר שנשבר לבו בעתים קבועים ההם אזי יסיר הָעֶצֶב מלבו לגמרי ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח. וזו היא השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב כנ"ל: [עכ"ל]
והיכן כתב מתי הזמן המוגבל לדאגה על עונותיו? דומני הוא בהמשך הספר הנ"ל (אגרת התשובה, פרק ז, עמ' 193):
"אך עיקר הכנעת הלב להיות נשבר ונדכה והעברת רוח הטומאה וסט"א הוא להיות ממארי דחושבנא בעומק הדעת להעמיק דעתו ובינתו שעה אחת בכל יום, או לילה לפני תיקון חצות, להתבונן במה שפָּעַל ועשה בחטאיו".
הרי שיש זמן קצר וקצוב לדאגה הנ"ל, ושאר היום יהיה בשמחה. כך סבורני שע"י שמיעת קול שופר יתעורר הישן משקיעתו בחטאים, אבל שאר היום של ראש השנה יסיח דעתו מזה ויתרכז במחשבה על בקשותיו להופעת מלכותו של הקב"ה בעולם, וגם הצלחתו הרוחנית והחומרית של כנסת ישראל, שהיא ביטוי למלוכה הנ"ל. עובדא היא שחז"ל שמסרו לנו נוסח תפילת ראש השנה לא הזכירו בה כלל בקשת מחילה על החטאים. במשך הדורות הוסיפו בקשות "זכרנו לחיים" "בספר החיים" ולפי הרמב"ם (סוף ספר אהבה) נהגו בזה רק רוב העם.
מניין לנו כי גם בעיצומו של ראש השנה צריך האדם להקציב זמן לחשוב על תיקון עונותיו? אלא חז"ל קבעו לנו כי כל העשרה ימים האלו, מראש השנה עד יום הכפורים, הם "עשרת ימי תשובה" (ראש השנה יח, א). ויום הראשון שבהם בכלל.
*
פרק ד
נסיים המאמר עם הדרכה מעשית. אריז"ל לימד שיש לו לאדם לומר וידוי בפיו על חטאיו. 20 זו לשון תלמידו ר' חיים ויטאל 21
"ומורי ז"ל היה נוהג להתודות על חטאיו בלחש שלא ישמעו הדברים לאזניו. והיה אומר כי המאמר הראשון שבספר הזוהר לא אסר אלא בקול רם ולא בלחש. ואמנם אפילו בלחש לא היה נוהג להתודות אלא בעת תקיעת שופר דמיושב לפי שאז מתערבב השטן ואינו משגיח לקטרג, ואז דברי הוידוי עולים למעלה בהתחברות קול השופר העולה למעלה". [עכ"ל].
ויש לתמוה כאן, והרי כל דבור שהוא כאן מהוה הפסק בין ברכה לבין קיום המצוה. שהרי ספק לנו אם הקיום הוא ע"י תשר"ת או תש"ת או תר"ת. והא כיצד ידבר באמצע, ואפילו לא ישמעו אזניו? וכך העיר הרב עובדיה יוסף. 22
עוד יש לתמוה הרי בעת שהאדם מהרהר ונזכר בעונותיו, הוא עסוק במה שהיה, במצבים שעברו עליו והשתלשלות הדברים, ואינו שם לב לשמוע עצם התקיעות. והוא ודאי מפסיד המצוה. וגם אם נאמר שרק יחשוב האדם על עונותיו ולא יוציא מפיו, הרי למדנו בזוהר (ח"ג קה ע"א) כי כל פעולה שאין בה מעשה או דיבור, אינו עולה למעלה.
עוד יש להעיר כי בהמשך עניני אריז"ל שם כתוב עליו:
"גם היה נוהג מורי ז"ל לבכות הרבה בתפלת ראש השנה אפילו שהוא יו"ט ומכל שכן בתפילת יוה"כ. והיה אומר מורי ז"ל כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלימה. גם היה אומר כי יש בני אדם נידונים ביום ראשון ואז הם דינא קשיא. ויש נידונים ביום ב' שהוא דינא רפיא. ורוצה הקב"ה לרחם עליהם ודן אותם ביום הב'. ואמר כי האדם הנופלת עליו בכיה רבה מאליו בימים האלו בתפילה הוא הוראה שנידון באותה שעה למעלה, אם ביום א' ואם ביום שני". [עכ"ל].
הגר"א הסתייג מההנהגה הנ"ל. 23 מובא ב"מעשה רב" (פסקא רז): "אין לבכות בראש השנה כמבואר בנחמיה (ח, י) "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְדֹוָד הִיא מָעֻזְּכֶם":
"כי קדוש היום לאדונינו". איזה יום זה היה? שם בפסוק ב' מפורש שזה היה יום ראש השנה.
ולפי הצעת המושגים שהבאנו במאמרינו זה, עיקר תפקידו של תפילותינו ביוםזה הוא להמלכת הקב"ה בעולמו, אבל ענין ריכוז המחשבה על עונותינו הוא טפל להעיקר הנ"ל. אלא כפי שנוכחנו לדעת, היו חילוקי התייחסויות לענין השמחה ביום זה. היו קדמונים שהתנגדו לאמירת "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון" וכן ראינו דברי הרמב"ם בפירוש המשנה "לפי שהם ימי תפילה והכנעה לפני ה', ויראה ממנו, וניסה אליו, ותשובה, ותחינה, ובקשת מחילה. ואין ראוי במצבים כאלה לשמוח וְלָשִׂישׂ".
אבל ביררנו דיוק דברי רמב"ם שאין להגדיל השמחה עד כדי ששון, ולא להגיע ל"שמחה יתירה" (כלשונו בהלכות חנוכה). אבל שמחה במדה כללית, ודאי יש, ורצוי וטוב, כדין כל יום טוב ויום טוב.
^ 1. מה פירוש ספרי מתים? כלום בכל שנה ושנה ידונו אותם? אלא [א] כל אחד השפיע על צאצאיו או חניכיו. נניח אדם שכתב ספורי ניאוף או כפירה. הרי בכל שנה צריכים להענישו בנוסף על אותן התוצאות הנוספות של הקוראים בספריו. וכן לטובה, אדם שהשפיע ע"י מעשיו או ספריו, ויש המושפעים ממנו, גם מגיע לו תוספת שכר בכל שנה. [ב] או שיש לפרש כפשוטו, יש ספר בו רושמים כל שמותיהם של המיועדים למות בשנה הקרובה.
^ 2.בפירוש המשנה, לפי תרגומו של הר"י קאפח
^ 3.ברכות לא, א.
^ 4.רמב"ם, הל' תפילה פ"א ה"ד.
^ 5.ברכות ז, א.
^ 6.עומד לי משפט.
^ 7.וכך מנהג בני ישראל עד היום הזה (שו"ע או"ח סוף סי' תקפ"א, דברי ט"ז).
^ 8.כך כותב הטור (או"ח סוף תקפ"א).
^ 9.ובאמת אין סתירה בין גישת תלמוד בבלי לירושלמי. כפי שנבאר להלן, גם הבבלי מסכים שיש לשמוח, אבל לא "שמחה יתירה" המגיעה לידי שירה וששון.
^ 10.גם ראש השנה נקרא "חג" כי אמרו בגמרא (ראש השנה ח ע"א וע"ב) "בכסה ליום חגינו" זה ראש השנה. הרי שנקרא "חג".
^ 11.מובא ע"י הרא"ש (ראש השנה פ"ד סי' יד). וכן כתב רש"י (פרדס הגדול, סי' קוע) ועוד קדמונים.
^ 12.וכן מצאנו בסידור רב עמרם גאון שגם הוא הכליל ניב לשון זה בתפילת העמידה.
^ 13.כן כתב גם הרא"ש, ובעקבותיו השולחן ערוך. אבל יש להתפלא כי שלושת הגאונים הביאו הוכחה מהמקרא בסיוע לדעתם. והקדמון רבנו ירוחם (נתיב ששי, סוף א) אומר עליהם שהביאו ראיות נוספות. ומדוע העולם נהג להשמיט?
^ 14.תוספת מעשה רב, פסקא נ"ח.
^ 15.תחילת "מאמר החכמה"
^ 16.שמא כוונת רמח"ל למקרא: יִמְלֹךְ יְדֹוָד לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ: (תהלים קמו, י)
^ 17.בסידור הגר"א (ע"פ נגלה, ערך נרה יצחק מאלצאן, מחבר "אבן שלימה") בפתיחה לתפילות ראש השנה (עמ' 396-397) כתב: "והביטה וראה איך תקנו לנו קדמונינו ז"ל תפלת ראש השנה, שנתקנה רק על כבוד השכינה, שיתגלה כבודו ותראה מלכותו. והרי היה לנו להקהל ולעמוד על נפשינו ביום הדין הגדול והנורא הזה לבקש סליחה ומחילה וחיים ומזון ובנים, כי מי לא נפקד כהיום הזה? מה זה שאמרו ז"ל שלא להזכיר שום חטא ועון בראש השנה שלא לעורר את הדין? ולכאורה הוא בהיפך, שהרי אמרו 'מודה בקנס פטור' ואומר 'ומודה ועוזב ירוחם'... אלא כי כן יסדו לנו בקינות 'אתמה על נפשי איך יערב לנפשי אכול, או איך מאור היום יהיה מתוק עיני או איך אתאוה את החיים אם בהיכל מלכנו יתברך שמיר ושית, וקדרותא אשתכח בכולהו רקיעין? וכן הוא אומר 'על שבר בת עמי השברתי קדרתי'. ואיה הדר אלהינו ואיה תפארתנו ועטרת ראשנו?... לכן לא תקנו לנו חז"ל לומר בתפילת ראש השנה שום בקשה על סליחה וכפרה ומזוני, רק תפילה קצרה על בקשת החיים. וגם זה לפי שרצונו בכך, וזה מה שאומרים 'מלך חפץ בחיים'..."
^ 18.ראש השנה טז ע"א וכן ע"ב.
^ 19.הל' תשובה פ"ג ה"ד.
^ 20.הקיש בין המאמר בזוהר (ח"ב קפו ע"א לבין ח"ג רלא ע"א).
^ 21.שער הכונות, ענין ראש השנה (עמ' רח, ובמהד' ישנה עמ' צ)
^ 22.בספרו "חזון עובדיה", ימים נוראים, עמ' קלה.
^ 23.מפרשי דברי הגר"א ("אור חדש") ניסו לגשר בין הדיעות ואמרו שאם הבכיה באה מחמת דבקות בהקב"ה, וכדברי הט"ז באו"ח סי' רפח ס"ק ב) מותר. אבל דומני שהחילוק הוא דק, שאם הבכי בא ע"י זכירת עונותיו, הגר"א ודאי מונע זאת. וגם הבכי של אבותינו (בספר נחמיה הנ"ל) היתה גם מחמת דבקות בהקב"ה, וגם שם עזרא ונחמיה מנעו זאת!
לקום מהתחתית של התחתית
למה משתכרים בפורים? איך עושים זאת נכון?
ט"ו בשבט - השקעה לטווח ארוך!
ל"ג בעומר: סוד כוחו של רשב"י
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
סוד ההתחדשות של יצחק
איך יוצרים את השבת ?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה הייעוד של תורת הבנים?
שופר
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
