^ 1.. במגילה כג, ב, ומס' סופרים י, ז, מוזכרים הדברים שצריכים להאמר במניין, אמרו חכמים (מגילה שם וברכות כא, ב): "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב), כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". וכתב הר"ן שם, ועוד ראשונים ואחרונים, שהוא דין דרבנן, שהרי עצם אמירת אותם הדברים מדרבנן. אמנם יסוד דין המניין מהתורה לעניין קידוש השם, שאם חייבו אדם לחלל את השם בעבירה, אם יש שם עשרה מישראל צריך למסור את נפשו (סנהדרין עד, ב). ונראה שלעניין זה גם נשים נמנות לעשרה (ובשו"ת דבר שמואל אבוהב סג, ופת"ש יו"ד קנז, ז, הסתפקו בזה).
^ 2.. עי' בהליכות ביתה ו, יג, ושם בפתח הבית כד-כה. ופשוט שהמתפללת בעזרת נשים יש לה מעלה של תפילה בבית הכנסת. ואפילו לסובר שאין קדושת עזרת נשים כקדושת בית הכנסת (חכמת אדם פו, טו), נראה שיסכים כי בעת התפילה קדושת המניין מתפשטת גם לעזרת נשים, שהיא טפלה לבית הכנסת. ובערוה"ש קנד, ז, פסק, שעזרת נשים קדושה כבית הכנסת. וכן דעת רוב הפוסקים כמובא בצדקה ומשפט יב, כא.
^ 3.. חילוקי מנהגים ישנם בעניית "יהא שמיה רבא" וכו'. למנהג אשכנז ותימן (בלדי) מסיימים "לעלם ולעלמי עלמיא", למנהג חסידים ותימן (שאמי) אומרים גם "יתברך", ולמנהג ספרדים ממשיכים לומר עד "דאמירן בעלמא". ועוד הבדל, שאחר "בריך הוא" האשכנזים עונים "בריך הוא". ולמנהג ספרדים, מי שהספיק לסיים עד "דאמירן בעלמא" עונה אמן, ומי שלא הספיק לסיים, לא יענה על "בריך הוא". ויש לדעת שכשעונים "אמן, יהא שמיה רבא" וכו', צריכים להפסיק בין "אמן" ל"יהא שמיה רבא", מפני שהאמן עולה על מה שהחזן אמר לפני כן, ו"יהא שמיה רבא" הוא שבח בפני עצמו (מ"ב נו, ב).
^ 4.. באמצע ברכות ק"ש, למנהג אשכנז, עונים אמן על ברכות 'הא-ל הקדוש' ו'שומע תפילה', שהן במדרגה חשובה יותר, שבהן מסיימים את ברכות השבח וברכות הבקשה. ולמנהג ספרד, דינן כשאר הברכות ואין עונים עליהן. וכן למנהג ספרד מי שמסיים ברכה מברכות ק"ש לפני החזן, אינו עונה אחריו אמן, כפי שאינו עונה אמן על שום ברכה. ולמנהג אשכנז עונים, שהואיל והיא ברכת ק"ש אין בענייה עליה הפסק (מ"ב נט, כד-כה, כה"ח כו, כח).
^ 5.. ואמנם במשך הדורות היו מקומות שבעת שהנפטר השאיר אחריו בת בלבד, היא אמרה אחריו קדיש, בביתה או בחדר הסמוך לביהכ"נ. והיו שהורו שאם הבת קטנה מגיל י"ב שתאמר קדיש בביהכ"נ. אבל המנהג שהתקבל שאינן אומרות קדיש, וכתב בשו"ת חוות יאיר רכב, שיש למחות בידן שלא לומר קדיש, כדי שלא להחליש את כח המנהגים. וכ"כ בילקוט יוסף ח"ז כג, יא, ובפני ברוך לד, כ, ובפס"ת קלב, לג. וכך הוא המנהג הרווח. ומ"מ במקומות שהדבר נדרש, ואין חשש שיחליש את המנהגים, או מפני שממילא נחלשו או מפני שהם יראי שמיים ומדקדקים במצוות, וגם אין חשש שהדבר יגרום למחלוקת, רב המקום רשאי להורות שיאמרו קדיש מעזרת נשים, לפי התנאים שיקבע, שכבר למדנו שהיו מקומות שכך נהגו בעבר. בהלכה זו ודוגמותיה אנו נפגשים עם התפקיד החשוב של רב המקום או רב בית הכנסת, שעליו האחריות להנחלת התורה מצוותיה וערכיה. ועל כן חשוב שלכל קהילה יהיה רב מובהק שמבין לליבם של בני הקהילה, כמו כן חשוב שבני הקהילה יבצרו את מעמדו ולא יעוררו כנגדו מחלוקת בעת שהוא מכריע לאחד הצדדים.