ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- קרוב אליך
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- בראשית
בפרשה הראשונה שבתורה אנו קוראים ולומדים על בריאת העולם ועל בריאת האדם נזר הבריאה כולה, ופרשת גדולתו והדרתו אשר גידלו והדרו הבורא ברוך הוא מעל כל הברואים. וכן רואים בפרשה גם את חולשתו הרבה של האדם.
גדולתו של האדם היא במה שהקדוש ברוך הוא הניח אותו בגן עדן, ודיבר עמו כדבר איש אל רעהו, והשליט אותו על כל מה שברא בעולם, כאמור (בראשית א, כח), "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". והוא היה קובע את שמותם ומהלכם של כל הנבראים, כמו שנאמר (שם ב, יט), "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". ועוד כהנה מעלות רבות כאשר מבואר בפרשתינו.
ובצד זה מיד מגלה התורה גם את חסרונותיו וחולשתו של האדם. בעוברו על הצו האלקי אשר צוהו ה' כאמור בפרשה (שם ב, יז), "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", והוא צו יחיד שנאמר אליו, והוא עבר ואכל מעץ הדעת, מתוך תאוה שפלה.
טעם גדול יש בהזכרת ענינים אלו, שידע האדם ויִוָדַע ממעלותיו והשגותיו העצומות, שכמעט אינו מוגבל בתפישתו וביכולת השגתו, וכמו כן ידע ויתן אל לבו את חולשותיו וחסרונותיו, כדי שידע לנָוֶט את עצמו, בתוך המאבק הגדול והתמידי בו הוא נתון, כל ימיו עלי אדמות.
כי יסוד החטא והכשלון הוא, בחולשת האדם נגד יצרו ותאוותיו, ובעצלותו ורשלנותו, ושאר המדות הרעות המוטבעות והמושרשות במהותו, ומקורן בעצם היסודות שמהם מורכב האדם, אש, רוח, מים, עפר, כידוע. אבל טבע לו לאדם שאינו מודה בחולשתו, ועל כן גם אם חטא ונשקע בעוונו עד צואר, הרי הוא מנסה בכל כחו להצדיק את עצמו ולתלות את האשם באחרים או בסיבות הזמן וקורותיו.
קרוב אליך (663)
הרב נחמיה וילהלם
233 - העסק מסתבך
234 - די עם התירוצים!
235 - בראשית
טען עוד
2.
ואם האדם נכנע כל כך ליצרו עד שנהיה לו לעבד נרצע, והפקיר את עצמו ביד יצרו כחומר ביד היוצר, באופן שלא יספיקו לו עוד התירוצים הרגילים, אז הוא מתחכם ביותר, ומנסה להלביש את כל מעשיו תוך צורה של אידאולוגיה מתוחכמת. כביכול האידיאה היא שמנחה אותו והיא שהביאתו עד הלום. ואז הוא ממשיך במרד ובמעל. ואף שלבו מלא חרטות, בכל זאת קשה לו מאד לשנות את מה שנהג והתרגל בו, ועוד יותר קשה לו להודות באשמו ובכשלונו.
היו תקופות בהן השתמשו במטבע לשון ריקה מכל תוכן, האומרת: "העיקר שיש לי לב טוב, ואני מטיב לבריות". וכבר עמד על זה הרב "כתב סופר" ז"ל בפירושו לתורה בפרשת נצבים, על הפסוקים (דברים כט, יז־יח) "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה". כלומר, שהאיש הזה טוען שיעשה כל מה שיחפוץ וילך בשרירות לבו, ועם כל זאת שלום יהיה לו ולא יאונה לו כל רע, ואימתי אמר זאת, אחר ששמע את כל דברי האלה הכתובה שם בפרשת בחוקותי (צ"ח קללות). אם כן על מה סומך השוטה הזה בשאננותו? אין זאת אלא שהוא סומך על לבו הטוב, והתברך "בלבבו" לאמר שלום יהיה לי.
3.
סיסמא אחרת ריקה ושדופה מקודמתה אומרת "אני לא מאמין". ובמטבע פסול זה שכבר עבר עליו הכלח, מנסים לכסות על כל דבר פשע ועבירה, ועל רדיפת התאוות השפלות והפחותות ביותר.
אבל המתבונן והמחפש אחר האמת יודע את השקר והסילוף שבכל זה. כי אין יהודי בעולם שאינו מאמין, ואפילו הרחוק ביותר עדיין נשמת אלוה בקרבו, וכאשר יש בו הניצוץ הזה שהוא חלק אלוה ממעל איך לא יאמין. ועת צרה תוכיח, שבעתות כאלה, מיד ישא יהודי תפילה לבוראו, ותקותו באמונתו נטועה עמוק עמוק, ומי יזיזנה ואפילו כמלא נימא. אלא שהכלל הוא כמאמר חז"ל ברוח קדשם (סנהדרין סג, ב), בענין בעל פעור, יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. והרי כל יסוד ושורש הענין מונח כאן.
הנה הם הלכו ועבדו עבודה זרה, שהיא שיא הכפירה וחוסר אמונה, ואף על פי כן גילו לנו חז"ל ברוח קדשם שאין זה נכון שהם לא מאמינים בה' יתברך. אלא ודאי שהם מאמינים בה' וכופרים בעבודה זרה, ויודעים שכל ענין העבודה זרה הוא הבל ורעות רוח. ולמרות שהם היו רצים לעבוד עבודה זרה והקריבו לה קרבנות (וגם את בניהם רח"ל), בכל זאת מגלים לנו חז"ל שכל זה הוא רק לבוש, שניסו להלביש לענין צורה פילוסופית, ולומר שאינם מאמינים, ויכולים לטעון טענות ארוכות וגדולות, ולהרצות על זה וגם לכתוב ספרים, אבל כל זה הוא פשוט שקר. והאמת היא "חולשה", חולשה שלהם נגד יצרם ותאותם, כי רצו להתיר לעצמם את העריות.
לא נעים ולא יפה לאיש המכבד עצמו, להאשים את עצמו בחולשה גדולה ושפלה כזאת, ועל כן מחפש הוא בוקי סריקי להתלות בהם ולכסות על בושתו וחרפתו. ומצהיר הצהרת שוא, לאמר, שאינו מאמין.
בפרשתנו מגלה התורה בצורה פשוטה וישרה את החטא ומניעיו. כי הרי מדובר באדם הראשון וחוה אשתו, יצירי כפיו של הקדוש ברוך הוא, ומקום מושבם היה בגן עדן ורוח ה' דיבר בם ומלאכים מהלכים ביניהם, ובודאי שלא היה להם שום ספק באמונה. והנה מצוה קלה ציוה להם הבורא. והיא מצוה קלה בשמירתה, אבל חמורה מאין כמוה, אחר שנצטוו עליה מפי הגבורה, ובמיתה תלה להם את הדבר, ועברו עליה אחר פיתוי קל של הנחש.
כשה' יתברך פנה אל האדם, האדם התחיל בתירוציו, ואמר, רבונו של עולם, לא אני הוא זה שחטאתי אלא "האשה אשר נתת עמדי נתנה לי מן העץ ואוכל" ואני אינני אשם. אז פנה ה' אל האשה ואמר לה, מה זאת עשית? ותאמר האשה "הנחש השיאני ואוכל". גם אני אינני אשמה, אלא הנחש אשם בכל. וכמובן ששלשתם באו על עונשם כמבואר בתורה ותירוציהם לא הועילו להם.
4.
ואמרתי משל למה הדבר דומה, למעשה באיש שהיה הולך ליד שדה בצלים, וישא עיניו וירא והנה לפניו שדה רחבת ידים, וגדלים בה בצלים רבים מאד, והם ירוקים ויפים, והעלים שלהם מתנועעים ברוח ומרהיבים כל עין. ועלה בדעתו ליכנס ולקחת מעט מהם. אך מיד דחה את הרעיון, וגער בעצמו איך חשב לגנוב. ואחר זמן התחיל לפלפל בענין, ואמר בלבו, יש לו לבעל השדה הזו כל כך הרבה בצלים, כמה יצליח לאכול וכמה יצליח למכור, והרי סוף סוף הרבה מהם ייזרקו. ואמר לעצמו אני אקח רק מהפחותים שבהם, ומיד הורה היתר לעצמו ונכנס לשדה והתחיל לקטוף בצלים. וכיון שנכנס שכח את תנאו, והתחיל לבחור את הטובים והמעולים שבבצלים, והיה קוטף את הבצלים ומנערם מן העפר ושם בכיס התלוי לו מאחרי צוארו שהוא חלק מהג'אלאביה שלו.
אחר איזה זמן עבר שם בעל הבית, ומיד בראותו את הגנב דהר על סוסו לקראתו, וזה לא הרגיש עד שהגיע ממש קרוב אליו באופן שלא היה יכול לברוח, ומיד נשתטח מלא קומתו על הבצלים והתחיל להתגלגל. ובעל הבית ניצב עליו וצועק בקול מר, "חצוף וגנב!" מיד עמד זה למולו וצעק נגדו, ואמר: "אינך מתבייש לקרוא לי גנב? ואפילו לא שאלת מה היה לי!". וזה השיבו: "הרי עצם כניסתך לשדה שאינו שלך היא עברה חמורה". אמר לו: "אדוני אני לא נכנסתי, אלא הייתי הולך בצד השדה ופתאום באה רוח סערה ודחפתני והפילתני, והלא בעיניך ראית איך הייתי מתגלגל". אמר לו בעל הבית: "תירצת את כניסתך, ומה תאמר על קטיפת הבצלים?", אמר לו: "אני לא קטפתי את הבצלים, רק הייתי אוחז בהם שלא להתגלגל, אלא שהרוח היתה חזקה יותר והמשיכה לגלגלני ואז נעקרו". ואז שאלו בעל הבית: "אם כן, איך נכנסו הבצלים לתוך הכיס הזה?. השיבו הגנב: "על זה בדיוק אני חושב כעת, ועדיין לא מצאתי תירוץ...". זהו הדפוס של העבירות ושורשם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
