ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
שימוש בכלי של חבר ללא ידיעתו
סוגיית השימוש בכלי של חבר ללא ידיעתו, במקרה שברור לנו שאם היה יודע היה מסכים, נידונה בראשונים בבבא מציעא כב ע"א בהקשר של סוגיית יאוש שלא מדעת. מובא שם בגמרא סיפור על שלושה אמוראים שנכנסו לבוסתן של מרי בר איסק והאריס הביא להם מפירות הבוסתן. אמימר ורב אשי אכלו ואילו מר זוטרא לא אכל. התוס' שם (ד"ה מר זוטרא) מבארים שהטעם של האמוראים שאכלו היה שסברו שיש להניח שהאריס מביא מחלקו ולא מחלק בעל השדה, וכותבים שאין להסביר שסמכו על כך שברור שמרי בר איסק היה מרשה, משום שנפסק להלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש, ואם כן צריך שתהיה ידיעה בפועל. כך סוברים גם ההגהות אשר"י וההגהות מרדכי שם. אולם הש"ך (שנח ס"ק א) חלוק על כך וכותב לאחר ההתנצלות 'לולא דמסתפינא', שיש לחלק בין יאוש "שגם אחר כך אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובעל כרחו הוא מתייאש" לבין הסכמה מרצון 'לכתחילאי' שבכך הואיל וידוע שאינו מקפיד מותר. ובקצות (רסב ס"ק א) כתב שהואיל וכל הראשונים חלוקים יש לפסוק כמותם.
והנה לדברי הראשונים והקצות סוגייתנו מתפרשת היטב, שכן כל עוד אין ידיעה בפועל אין היתר שימוש, ולכן אין להשתמש בפועל, אך לדעת הש"ך צריך לפרש שכאן אכן לא ידוע ולא ברור שהבעלים לא מקפידים על כך שישתמש בינתיים, ואף על פי שכאן יש סברא לצדד שזוהי טובת שני הצדדים כי כך שניהם יוכלו להשתמש בינתיים, כל אחד בכלי שברשותו, בכל אופן יתכן שיש אנשים שמקפידים על כך ומעדיפים לא להשתמש בחפץ שברשותם ושחברם לא ישתמש בשלהם. ולפי זה במקרה שישנה אומדנא ברורה שחברו יסכים אכן יהיה מותר לשני הצדדים להשתמש בינתיים, ולא בכך עסקה סוגייתנו.
תלייה בתורת ודאי או בתורת ספק?
כאמור, הגמרא ביארה את ההיתר ברישא בכך שעשוי אדם לומר לאומן שימכור לו טליתו. במקרה כזה אין למקבל בעיה להשתמש משום שהאומן מכר בטעות את הכלי שלו לאחר וכאשר הוא נתן לו כלי אחר אין זה כלי של אדם אחר אלא זהו כלי שקיבלו על מנת למוכרו, ולכן הוא רשאי לתת אותו למי שירצה, ולבעליו שנתנוהו על מנת למוכרו יתנו את הכסף שקיבלו מן הלוקח.
לשון הגמרא הוא "וכי אין אדם עשוי", כלומר, יש גם אנשים שעושים כן, אך לכאורה אין הכרח שזה אכן מה שאירע, ומשמע מכך שמספיק שיהא לנו ספק כדי להתיר את השימוש. ואכן לשון הרמב"ם (גזילה ו, ו) היא "שמא כליו של אומן הוא או בעל הכלי צוה את האומן למכרו לו, וכן כל כיוצא בזה". וכך גם לשון הפסקי רי"ד : "ואמרינן שמא האומן רצה למכור טלית חברו ונתחלף לו...", וכן המאירי : "ושמא טעה ומכר את של זה במקום אותו שנצטוה למכרו...". לפי זה את סייגי הגמרא צריך לבאר ששם ודאי לא ניתן לו לשם מכירה, וכך מפורש במאירי לגבי הסייג השני "אבל אם אמר לו הרי טליתך הא ודאי בטעות הוא עושה ואסור".
אך צריך עיון לגבי הסייג הראשון, שהרי שם לא שייך לומר שוודאי טעה, שהרי גם כאן יתכן שניתן לו על מנת למכור ונתחלף לו, אלא שאין לכך סיוע מהתנסחות בני משפחתו, וכן לשון המאירי "...אשתו ובניו אסור להשתמש בהם שעשויים הם לטעות בכך", משמע שיש ספק לפנינו, ולכאורה מוכח מכך שכל ההיתר באומן עצמו הנותן הוא משום שיש סיוע מכך שנקט בלשון טלית סתם לכך שאכן זה מה שאירע, וצריך עיון על התנסחות ראשונים אלו שלכאורה משמע מלשונם שמדובר בספק שקול ובכל זאת מותר.
לעומת ראשונים אלו, בריטב"א (ד"ה ופרקינן) מפורש לא כך. הריטב"א מקשה מדוע תולים מספק דווקא לקולא ולא לחומרא, ומשיב שיש לפנינו הוכחה שאכן זה מה שאירע, כי אילו לא היה מקבל את הטלית על מנת למוכרה אלא על מנת לתקנה ובטעות השיב לראשון את הטלית של השני, ודאי היו הבעלים שמים לב שאין זו טליתם, אלא על כרחך שנתן לו על מנת למכור ומכר את של השני, והלוקח שלא היה בעלי הטלית קיבל אותה.
בדברי הפוסקים, הטור (סימן קלו) נקט בלשון שמא, אולם בפרישה הקשה שלא ניתן לומר כך שהרי מספק היה לנו לאסור, אלא ודאי הטור לא דק וכוונתו שאנו תולים שכך היה, ונקט בלשון שמא כדי לומר שאין זו וודאות גמורה, וכפי שרואים מהדין המובא בהמשך דבריו שאם יבוא הראשון ויאמר בפירוש שלא נתן על מנת למכור יהא נאמן. הפרישה מגדיר שאין זה וודאות גמורה אך זהו שמא הקרוב לוודאי ולכן נוקטים לקולא. וכן התנסח גם התומים וכתב "דתלינן מסתמא". ובנתיבות בחידושים נקט "אמרינן דודאי בעל הטלית ביקש מהאומן למכור טליתו".
מכח שתי הקושיות – הקושי ההלכתי וכן הקושי מהסייג הראשון – נראה שיש לפרש גם את שאר הראשונים כפי שביאר הפרישה בטור, שבאומרם שמא כוונתם שאין זו וודאות גמורה אך יש כאן ספק הקרוב לוודאי.
אולם בתורת חיים הבין שוודאי מספיק ספק כדי להתיר, ויתכן שהסיק זאת מלשון הגמרא ואולי גם מהמציאות, שאף כשאומר טלית סתם ודאי אין כאן רגליים לדבר שניתן לו למכור אלא כל היותר התנסחות זו הולידה בפנינו ספק. ולגבי הסייג הראשון אכן כותב שאשתו ובניו ודאי טעו משום שלהם לא ציווה למוכרה ולא ידעו שום דבר מעניין המכירה. והתקשה מדוע הרשב"ם כתב שבאשתו ובניו "איכא למימר דטעו" ומשמע שספק הוא, והרי מתחילת הגמרא מוכח שמספיק ספק כדי להתיר. וצריך קצת עיון על הסברו לגבי הסייג הראשו, הרי אף אם אשתו ובניו לא ידעו מהמכירה, יתכן שהאומן עצמו התבלבל ומכר את הטלית, וכעת נותרה בבית הטלית השנייה וכשבא זה לקחתה מביאים לו אותה בני הבית.
נותר לעיין בעיקר הדין, האם באמת ניתן לומר שדי בספק כדי להתיר או שמא כדברי הריטב"א והפרישה המפורשים במקום ספק יש לאסור.
הברכת אברהם תולה זאת בתשובות האחרונים השונות שנאמרו על קושייתו המפורסמת של המהר"י באסן מדוע בספק ממוני אומרים שהמוחזק זוכה ואינו מחוייב לתת לחברו משום ספק דאורייתא של איסור גזל. תחילה ונקדים ונביא את הדעות השונות.
המהר"י באסן (מובא בקונטרס הספיקות כלל א סע' ו) מתרץ שבספק ממוני שהוא בין שני אנשים לא ניתן לומר כך משום שאם נאמר שייתן לחברו שכנגדו הרי גם לחברו יש ספק איסור גזל ויהיה מחוייב להחזיר לו. קונטרס הספיקות תירץ שלא אסרה התורה את הגזל אלא מה שהוא של חברו מצד הדין, אבל מה שהוא שלו מצד הדין לא אסרה עליו התורה, ולכן ספק ממון שהדין בו הוא המוציא מחברו עליו הראיה שייך לו מן הדין ושוב אין כאן נדנוד של איסור גזל. בדרך זו הולך גם השערי ישר (שער ג סימן ג; שער ה סימן א) ומרחיב לבאר שמצוות התורה מבוססים על גבי דיני המשפט ולכן קודם יש לדון של מי הממון ורק לאחר מכן על איסורי גזל ואם כבר הוכרע ששייך לפלוני אפילו אם ההכרעה היא מספק שוב אין כאן שום איסור. התומים תירץ שהתורה לא אסרה ספק גזל, ואף שבכל האיסורים ספק דאורייתא לחומרא, לימדה אותנו התורה בדין המוציא מחברו עליו הראייה שכלל זה לא נאמר לגבי ספק גזל. קונטרס הספיקות הבין שתירוצו ותירוץ התומים תירוץ אחד הם, אולם השערי ישר תמה על כך וכותב שאלו תירוצים שונים, ומביא נפקא-מינה ביניהם במקרה שאדם גזל מישהו שהוא ספק גוי ספק ישראל, לפי השיטה שגזל הגוי מותר. השערי ישר סובר כשיטת היראים שאף לשיטה שגזל הגוי מותר מכל מקום הממון נותר שייך לגוי, וכותב שלפי זה להסבר התומים יהיה מותר לגוזלו משום שזהו ספק גזל, אולם לפי הסברו יהיה אסור, שהרי כאן דיני הממונות אינם מכריעים שהממון שייך לגוזל, שכן ממה-נפשך הוא שייך לנגזל, ועל כן כאן נאמר את הכלל ספא דאורייתא לחומרא ככל איסורי התורה.
על פי זה כותב הברכת אברהם, שלפי הסבר התומים יש לומר בסוגייתנו כשיטות הראשונים שמספיק ספק כדי להתיר, שהרי ספק גזל מותר, אולם להסבר קונטרס הספיקות והשערי ישר לא מספיק ספק, שכן במקום ספק הולכים לפי המוחזק, ואצלנו מקבל הטלית יודע בוודאות שהטלית אינה שלו, והספק הוא רק אם מותר לו להשתמש בה בינתיים, ואם כן כאן לא שייך לומר שזוכה מספק משום שהוא מוחזק. ושב ומספק שמא יש לומר גם לשיטה זו שיש מוזג של מוחזקות גם לעניין השימוש, וכאן הואיל והוא אוחז בטלית ויש ספק אם מותר לו להשתמש בה, המוחזקות מזכה אותו בספק לעניין השימוש.
נתחלפו כליו בבית המשתה
כאמור, במקרה של נתחלפו כליו בבית המשתה, הגמרא אסרה את השימוש בינתיים משום שכאן לא שייכת התלייה להתיר כמו בבית האומן.
מקרה זה מצוי מאוד למעשה, ולכאורה יש להחמיר בו, אולם חשוב להעיר שישנו פתח להתיר במקרים רבים על פי דברי ערוך השולחן והפוסקים שנגררו אחריו. ערוך השולחן (קלו, ב) כותב: "והמנהג במקומות הגדולים, מקום שרבים מתאספים שם ומניחים המנעלים העליונים בפרוזדור ובצאתם יתחלפו של זה בזה, אין מקפידין בדבר ומשתמש כל אחד בשל חבירו עד שיתראו פנים ומחליפים את עצמם, ואין בזה חשש גזילה שכך נהגו".
יש לציין שהוא לא התיר בכל מקרה אלא רק במקרה שכך המנהג. נראה שהיסוד להיתר הוא מדברי הר"ן בשם הרשב"א, שמקורם כבר בתוספתא. הרשב"א (ר"ן על בבא מציעא כב ע"א) עונה על שאלת התוס' הנזכרת למעלה, מדוע רב אשי ואמימר כן אכלו מן הפרדס "לפי שאומדן הדעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך וכך נהגו", ומביא סיוע לכך מן התוספתא : "הבן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שהיה אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזל של בעל הבית שכך נהגו". על פי זה הוא גם מסביר את הדין בגמרא שגבאי צדקה מקבלים צדקה מן הנשים בדבר מועט. הויל ומקור הדברים בתוספתא צריך לומר שגם התוס' יודו במקרה זה.
על פי זה התיר שבט הלוי (חלק ו חו"מ רלח) במקרה שנתחלפו הכובעים, והוסיף "ובפרט בזמן הזה ששכיח שאין בני אדם מקפידים כלל".
טעם נוסף להיתר עולה מדברינו למעלה, שלכאורה לדעת הש"ך כל סוגייתנו עוסקת דווקא במקרים שלא ברור שהשני מתרצה, אך במקרים שברור שאילו היה יודע היה מתרצה מותר, ואולי לכך התכוון שבט הלוי בתוספת שבדבריו, אך אין הכרח כי שם שאין בני אדם מקפידים כלל כבר נחשב הדבר למנהג, ויש להתיר לדעת כולם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
