ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- צו
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
על מלחמת עמלק נאמר: "כִּֽי יָד֙ עַל כֵּ֣ס יָ֔-הּ מִלְחָמָ֥ה לַה֖' בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר". ופירש שם רש"י: "ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו 'כס', ולא נאמר 'כסא', ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם וכו'".
רמז לדבר נמצא במגילת אסתר, שביום הראשון והשני של המשתה אומר אחשוורוש: "מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (אסתר ה, ו. ז, ב), ואילו אחרי שנתלה המן הוא לא אומר לה "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת" (ח, א). שכל ההגבלה לחֲצִי הַמַּלְכוּת באה מהשפעתו הרעה של המן העמלקי. טומאה שלא מאפשרת להמליך את מלכות ה' בעולם. לכן נחסמת מלכותה של אסתר להיות עד החצי כנגד חצי שם ה' שמתגלה בעת היות עמלק בעולם.
ארבע בקשות כנגד ארבע אותיות הויה
עוד רמז במגילה אפשר למצוא במספר הבקשות של אסתר, שבתחילה היא מבקשת שתי בקשות: "וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי: אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי". כל זה בגלל שתי אותיות שם הויה, שיכולות להתגלות בעולם כשהמן קיים. אחרי תלייתו של המן היא יכולה לבקש ארבע בקשות כמניין ארבע אותיות הויה המלאות, שנאמר: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו" (דברי יחזקאל).
המן עושה ונהפוך הוא לשם הויה
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (725)
הרב שמואל אליהו
251 - מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר
252 - פורים – גילוי שם ה' בעולם
253 - וַיַּעַשׂ כָּתְנוֹת אוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם
טען עוד
הכעס הזה הוא דרכה של הקליפה, והוא מסלק כל אור של קדושה. והוא רמוז בסופי תיבות בדברי המן: "זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי", שסופי התיבות שלו מרמזים על שם הויה בהיפוך. שם הויה שהוא בחינה של דינים (הקדמה לתיקוני זוהר י'). וזה ממש מתאים לדרכו של המן, להשתמש בכוחות הקדושה באופן הפוך. לעומתו ניצבת אסתר הקדושה, שרוצה להמשיך את שם ה' ביושר, ועל כן כשהיא ביקשה גאולה היא אמרה: "יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם". שבראשי תיבות יש שם הויה ביושר. וכל שם הויה ביושר הוא המשכה של חסדים.
המטה להנהגת העולם
רמז נפלא להסביר את דברי האר"י הנ"ל נמצא בפירושו של רבי שמשון מאוסטרופלי. על-פי האמור במשנה (אבות ה, ו): "עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת". כולם הם דברים שנבראו אחרי חטא אדם הראשון לצורך תיקון העולם מהשפעות חטאו. הַמַּטֶּה הזה היה אצל משה רבנו "ושל סנפירון היה, ונברא עם שם המפורש החקוק בו, ובכח אותו השם נעשו בו האותות" (תפארת ישראל). והמטה הזה "היה ביד כל שופט מלך שבישראל עד שחרב ביהמ"ק" (תפארת ישראל בשם תנחומא חוקת).
לפני שבאה המלכות לעם ישראל בידי משה, היא הייתה בידי אומות העולם, שאי-אפשר להשאיר עולם בלי מלכות, שאילולי מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. לכן היה המטה בידי יתרו. כך מביא תרגום יונתן (שמות ב, כא): "וְעַל משֶׁה בְּגוֹי גִינוּנִיתָא דִרְעוּאֵל וַהֲוָה מוֹדֵי וּמַצְלֵי קֳדָם ה' דַעֲבֵד עִמֵיהּ נִיסִין וּגְבוּרַן וְאִיסְתְּכִיַית חוּטְרָא דְאִיתְבְּרִאַת בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא וְחַקְיָין וּמְפָרַשׁ עֲלָהּ שְׁמָא רַבָּא וְיַקִירָא דְבֵיהּ עָתִיד לְמֶעֱבַד יַת תִּמְהַיָא בְּמִצְרַיִם וּבֵיהּ עָתִיד לְמִבְזַע יַת יַמָא דְסוּף ולְהַנְפָקָא מוֹי מִן כֵּיפָא וַהֲוָה דָעִיץ בְּגוֹ גִינוּנִיתָא וּמִן יַד אוֹשִׁיט יְדֵיהּ וְנַסְבֵיהּ".
משה נכנס לגינת הביתן של יתרו והודה לה' על כל הנסים והגבורות שעשה אתו ה'. בגינה הוא רואה את המטה שנברא בערב שבת בין השמשות וחקוק עליו שם הויה הגדול והקדוש. זה אותו מטה שבו הוא עתיד לעשות את האותות במצרים, אותו מטה שבו הוא עתיד לקרוע את הים ולהוציא מים מן הסלע. הושיט משה את ידו ולקחו, מה שלא הצליח לעשות אדם מעולם. הבין יתרו כי המטה הזה נועד משמים למשה ונתנו לו. לקיחת המטה היא סמל וסימן כי המלכות עוברת מיתרו ואומות העולם למשה ועם ישראל. מלכות ה' תתגלה מעכשיו דרך משה ומנהיגי ישראל.
ונהפוך הוא של משה למַּטֶּה
המשיך וכתב רבי שמשון מאוסטרופלי, כי כשהיה משה רבנו צריך לתת את המכות למצרים, הוא הפך את המטה הזה שכתוב עליו שם ה' כדי להפוך את שם ה', וכך יהפוך את החסד לדין על המצרים. זה מה שאמר לו ה' (שמות ז, יז): "כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם". מהן המילים "אֲשֶׁר בְּיָדִי"? לומר לך שראש המטה שהיה עד עתה בידו של משה יהיה כעת "עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר", וכך במטה הפוך פועל שם ה' בדינים על המצרים עד שיצאו ישראל ממצרים.
כשנגמרו המכות, היה צריך לחזור ולהפוך את המטה שיהיה באופן של רחמים. לכן מצווה אותו ה' מיד אחרי קריעת ים סוף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ". למה הזכיר את היאור ולמה אמר "קח בידך"? אלא שאמר לו כי הוא צריך כעת להפוך את המטה וליישרו. שבכל תקופת המכות ראש המטה היה למטה, כדי להפוך חסד לדין. עכשיו יתהפך, והחלק שנגע ביאור יהיה מעכשיו בידו של משה. כך המטה יהיה ישר וימשיך ברכה וחסדים גדולים.
מָשַׁךְ עָלֶיהָ חוּט שֶׁל חֶסֶד, וְמָתַח שַׁרְבִיטוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
כאשר ישראל חטאו והקב"ה הסיר מאתנו את המלכות, נמסר מטה ה' שוב לידי האומות. כמו שהוא היה בתחילה אצל יתרו, כך הוא חזר כעת לידיו של אחשוורוש. שלקחו יחד עם הכיסא של שלמה המלך וכלי המקדש שבהם שלטה ידו של נבוכדנצר הרשע.
והנה כשאסתר לובשת מלכות היא צריכה לגעת במטה ובכוח השליטה שלו (מה שלא הייתה צריכה לעשות בפעם השנייה שניגשה אליו בכ"ג סיון). ובגמרא: "וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ" וְגוֹ', אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְדַּמְּנוּ לָהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה; אֶחָד שֶׁהִגְבִּיהַּ אֶת צַוָּארָהּ, וְאֶחָד שֶׁמָּשַׁךְ עָלֶיהָ חוּט שֶׁל חֶסֶד, וְאֶחָד שֶׁמָּתַח שַׁרְבִיטוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. וְכַמָּה מְתָחוֹ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, שְׁתֵּי אַמּוֹת הָיָה, וְהֶעֱמִידוֹ עַל שְׁתֵּים עֶשֹרֵה. וְאָמְרֵי לָהּ, עַל שֵׁשׁ עֶשֹרֵה. וְאָמְרֵי לָהּ, עַל עֶשְׁרִים וְאַרְבַּע. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא, עַל שִׁשִּׁים" (מגילה טו). כל זאת כי המטה הקדוש משתוקק לחזור לידיים נאמנות וטובות. לחזור לידי אסתר המלכה ולצאת מידי אחשוורוש.
אבל אסתר לא נוגעת בקצה המרוחק של השרביט הפלאי, אלא בראשו, שנאמר: "וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט" (ה, ב). הוא הפך את המטה והושיט לה את צד הדין שהיה בידו "שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ". אבל היא רוצה להפוך את הדינים לחסדים. להפוך את שם הויה שהיה אצל אחשוורוש והמן בצורה של דינים לצורה ישרה של חסדים. לכן היא לא נוגעת בסופו של השרביט, אלא מתקרבת אליו ונוגעת בראשו של השרביט, שנאמר: "וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט". הכול בכדי להפוך את הדינים ולקרוא את שם ה' ישר כדי להמשיך את החסדים.
מַלְכוּתָא דְּאַרְעָא כְּעֵין מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא
מטה המלכות הזה שבידי בשר ודם הוא מטה ששם ה' חקוק בו. החיבור הזה שבין מלכות שמים למלכות בשר ודם נאמר על-ידי חכמינו בגמרא במילים: "מַלְכוּתָא דְּאַרְעָא כְּעֵין מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא" (ברכות נח). את הקשר בין מלכות בשר ודם למלכות שמים אנו מזכירים בכל קדיש וקדיש. אנו אומרים ששמו של הקב"ה יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ כשהעולם שהוא ברא יתנהג כרצונו, וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב את משיחו. במילים "מלכותו", "ישועתו" ו"משיחו" אנו מתכוונים למלכות בית דוד, ישועתו ומשיח בן דוד.
כך נאמר בשלמה המלך: "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א פרק כט כג). כיסא שלמה הוא כיסא ה'. כן אומרים בתפילה: "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ. כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּוֹם". מתחילים במלכות בית דוד וממשיכים בישועת הקב"ה. כי הגילוי הגדול ביותר של הקב"ה הוא כשהוא נגלה דרך בשר ודם, ולא בהתערבות משמים באמצעות נסים.
אֶסְתֵּר - סוֹף כָּל הַנִּסִּים
דבר זה נכתב בגמרא (יומא כט) על המזמור שאומרת אסתר המלכה "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" (תהלים כב). "אָמַר רַבִּי אַסִי, לָמָּה נִמְשְׁלָה אֶסְתֵּר לְשַׁחַר? לוֹמַר לְךָ, מַה שַּׁחַר - סוֹף כָּל הַלַּיְלָה, אַף אֶסְתֵּר - סוֹף כָּל הַנִּסִּים". והגמרא מסבירה שנסים נסתרים כמו אצל אסתר תמיד היו, אבל לא נכתבו אלא זה. ומקשה על כך רבי יונתן אייבשיץ בספרו "יערות דבש" (חלק ראשון - דרוש ג), כי לכאורה "הדבר בהיפך, שחר הוא סוף הלילה ואח"כ מאיר היום, אבל אסתר היתה סוף לנסים, ואח"כ נסתלקה מאתנו השפעת ה' לעשות לנו נפלאות, כאשר אבותינו ספרו לנו אשר פעל בימי קדם, ובעוונותינו הרבים פנה שמשו של אור ה' ושכינתו אשר בקרבנו, אשר שם לנו אותות ומופתים, וא"כ אסתר סוף כל היום, ואח"כ חשכו עינינו וניטל כבוד הנסים מאתנו, ואיך דומה זה לשחר סוף הלילה, איפכא הוי ליה להמשיל לשקיעת החמה שהוא סוף היום, כך אסתר סוף הנסים?".
ומתרץ בעל ה"יערות דבש" כי באמת הנס שמשנה דרך הטבע הוא גריעותא. "ולכך אמרו (שבת לב.) אל יבקש אדם שיעשו לו נס כי מנכים לו מזכיותיו". אמנם בימי קדם היה בנסים צורך גדול. "והוא כי ישראל היה לבם בל עמם לילך אחר תורת ה', כי היו תמיד כרוכים אחרי מעשה אצטגנינות חכמי הכוכבים בטלמסאות והורדת השפע, ויחסו הכל להם, ולכך עשו עגל במדבר, ופסל מיכה עבר הים, וכן בארץ ישראל עד גלות הארץ. וגם בגלות אמרו הנשים לירמיה, מעת חסרנו להקטיר למלאכת השמים חדלנו כל".
לכן בתחילת דרכם עושה להם משה נסים גדולים. וכשהם מרבים לטעות, גם אליהו הנביא עושה להם נסים "שהוריד אש וגשמים מן השמים ואש מבעיר מים, ובאמת תמיד כאשר ראו הנס הזה, נהפך לבבם והכירו וידעו כי לה' הארץ, ואם כן כל הנסים היו לתקוע אמונות הדת ותורת ה' בלב אנשים, אך בעוונותינו הרבים מיהרו ושכחו ויצרם גבר מאוד".
בזמן אסתר המלכה עם ישראל התבגר והתחזק, והוא לא נצטרך עוד לנסים כדי להבין כי ה' מוביל את העולם. "קיימו וקבלו היהודים תורת ה' בכל לבב, כי ראו כי לה' הארץ ולו נתכנו עלילות". וכשהם רואים את כל מה שקורה עם אחשוורוש ואסתר ומרדכי, הם שמחים ומודים לה', למרות שלא נקרע הים ולא יורדות אבנים מן השמים. הם מצליחים לראות את מעשה ה' בדרך הטבע, כי כבר האיר בהם אור החכמה, ועל כן אין צורך עוד לעשות להם נסים גלויים. באשר כל המציאות היא בשבילם גילוי כבוד ה'. "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. וּמַעֲשֵֹה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ". וכן כל דבר ודבר במציאות.
מהלכות פורים
לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה
גאון עוזנו ותפארתנו, בעל ה"בן איש חי", אומר כי ההארה הגדולה בפורים הייתה לכאורה ביום שבו אסתר באה אל המלך ונתלה המן, וזה היה ביום חול המועד פסח. ואילו לדורות ההארה היא בי"ד וט"ו באדר. כי כך קבעו חכמים את פורים ביום שנחו מאויביהם ולא בפסח, כדי שיהיה ניכר הנס. "שאותה ההארה הגדולה שגילה אותה בט"ז ניסן בתחילת הנס, גילה אותה וקיימה ביום י"ד וט"ו אדר בשנה ראשונה, לכך כשעמדו מרדכי וב"ד ותיקנו שכל שנה ושנה יעשו ימים אלה לימים טובים, קמו ותיקנו בהם מצות, שהם מקרא מגילה, ומשלוח מנות, ומתנות לאביונים ורבוי אכילה ושתיה, שבהם יהיה קיום והמשכה לאותה ההארה הגדולה כל היום כולו" (שו"ת רב פעלים חלק א - סוד ישרים סימן ח). לפי דבריו אלו, כל המצוות של פורים מגלות את ההארה הגדולה בפורים וממשיכות אותה עלינו כל היום.
בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת וַעֲטֶרֶת זָהָב
לכן כתב גאון עוזנו בעל ה"בן איש חי" בהלכות פורים (כב): "ילבשו בפורים בגדי שבת, או בגדים אחרים שהם חשובים, ולא ילבשו בגדי חול, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". ובספרו "כתר מלכות" (ר"ו) כתב: "בראש חודש וחנוכה ופורים יש יתרון ומעלה בבחינת הנשים לכן צריכים הם להחליף בגדיהם ולא ישארו בבגדי חול גם אשה שיש לה תכשיטין של זהב תלבשם באלו הימים להורות על יתרון שיש באלו הימים בבחינה שלהם למעלה. ובפרט ביום הפורים יזהרו ללבוש תכשיטין כמו בשבת, ואדרבה יש טעם להתקשט האשה בפורים יותר משבת ויום טוב כי כבר ידעת מה שכתב רבינו האר"י זיע"א בסוד ימי הפורים הנעשים בכל שנה ושנה וכו'". וילבש בגדי יום טוב גם בערב, ולא רק בבוקר. והוא זכר ל"וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת"; "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת", ואיך ייתכן לקרוא פסוקים אלו והוא בלבוש חול?
וְעָשִׂיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל
ב"שולחן ערוך" (תרצג ב'): אומרים "על הנסים" בלילה וביום. ואם לא אמרו, אין מחזירין אותו. ובסימן תרצה הביא כי גם בברכת המזון אומרים אותו בברכת הארץ. ובסימן תרפב כתב: "ומיהו אם נזכר באותה ברכה כל זמן שלא הזכיר את השם, אפילו נזכר בין אתה להשם, חוזר". וב"אשל אברהם" (תרצה) כתב, כי אפשר לאומרו גם אם כבר ברך "על הארץ ועל המזון" או "הטוב שמך ולך נאה להודות". ואין אנו פוסקים כך (שו"ע רצד ד). שאם לא נזכר עד אחר כך לא יאמר אחרי הברכה אלא יאמר "על הנסים" בברכת המזון בברכת "הרחמן", ובתפילה ב"אלוקי נצור".
על ברכת מעין שלוש נאמר: "מזכירין בה מעין המאורע בשבת וי"ט ור"ח, אבל לא בחנוכה ופורים" (שו"ע רח סעיף יב). ועיין בגר"א וב"לבוש" וב"מחצית השקל" הטעם מפני מה לא מזכירים "על הנסים" בברכת מעין שלוש. ובשו"ת "ויען אברהם" להגר"א פלאגי ז"ל (חאו"ח סי' נ') מביא בשם ספר "יד נאמן", שכותב כי לפי דעתנו צריך להזכיר "על הנסים" בקיצור בברכת מעין שלוש ולומר בה: "ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לנו בימים אלו כי אתה ד' טוב וגו' ונודה לך על הארץ וגו'", ובמיוחד אם אדם לא מספיק לאכול לחם בסעודת היום ולא מצליח לברך ברכת המזון עם "על הנסים", והא משתוקק להודות לה' "דאם בעבור שטרוד בחילוק הצדקות לעניים ולגבאים לא יוכל לערוך שלחן בלחם רב ואוכל פת הבאה בכסנין עד זמן סעודת פורים" (עיין שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן סג). אבל אין אנו נוהגים כך.
ויקבץ כל אנשי ביתו וחבריו לעשות סעודה
שו"ת "שבט הלוי" (חלק ג סימן יח ב) דן בשאלה האם יוצאים ידי חובה בסעודה בדגים בלבד או צריך דווקא בשר ויין. שהרי אמרו חכמים: "אין שמחה אלא בבשר ויין". והכוונה לבשר בהמה, וכן כתבו הפוסקים (סימן רמ"ט וסימן תקנ"א) שדווקא בשר. והביא את תשובת "חוות יאיר" (סו"ס קע"ח) שכתב כי יש קצת שמחה גם בבשר עוף. אבל במרדכי (סוף תענית) כתב דאין יוצאין לידי שמחה אפילו בעופות. אבל בירושלמי (פרק ד' דפסחים ה"א) משמע דגם בדגים איכא שמחת יום טוב. ויש מי שהביא מה"מגן אברהם" (סימן קנ"א ס"ק ה') דאפילו בפת וקטניות יוצאים ידי חובה.
ומנהגו של מו"ר הרב זצוק"ל היה לא לאכול בשר בהמה כלל כל השנה כולה. ורק בשבת היה אוכל בשר עוף או דגים. ושאלנו אותו מה יעשו הצמחונים שלא אוהבים בשר, ואמר לנו שאפילו בשבת אינם חייבים בשר עוף או בקר, אלא במה שהוא מכובד בשבילם ועושה להם עונג.
בשנה זו, שפורים בירושלים הוא ביום שישי, ורבים עושים את סעודת הפורים מוקדם, יש לדון האם יוצאים ידי חובה בסעודה שעושים בבוקר אחרי התפילה. וכתב על זה הרב שטרנבוך שליט"א כי אין יוצאים בה, שצריך סעודה של שמחה, "דהמצוה היינו סעודה נאה בבשר ויין שאוכלים לפנות ערב". וחלק עליו בעל "משנה הלכות" וכתב כי יוצאים גם בסעודת הבוקר (חלק ז סימן צב). וכך היה מנהגו של מו"ר הרב אליהו זצוק"ל לקיים את השמחה והמשתה בבוקר מוקדם. והיה אומר כי במשך כל יום הפורים אנשים שואלים שאלות הלכתיות, וכל מי ששתה רביעית לא יכול להורות הלכות. אם כן הוא חייב כל היום להיות ללא שתייה, כדי שיוכל לענות. על כן היה מקיים "חייב איניש לבסומי" בבוקר מיד אחרי התפילה, ואח"כ היה מקבל אנשים ומברך כל היום באורה גדולה.
וכתב בשו"ת "דברי יציב" (חלק אורח חיים סימן רצז) כי חשוב לעשות סעודת פורים ברוב עם. ומביא מקור לכך מהפסוק (אסתר ט' כ"ח) "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור דור משפחה ומשפחה". ופירש שם רש"י: "משפחה ומשפחה מתאספין יחד ואוכלים ושותים יחד וכך קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו". וכך כתב בסדר היום: "ויקבץ כל אנשי ביתו וחביריו על שלחן א' כדרך המסיבה שמתאספים הרבה לעשות סעודה ומתוך כך מתרבה שמחה אבל כשהאדם יושב יחידי וגלמוד אי אפשר לשמוח כראוי".
וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים
בגמרא בבלי מובא הסיפור הבא: "רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה: קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (מגילה ז ע"ב). ובגמרא ירושלמי (מגילה ו ע"ב) מובא הסיפור הזה בגרסה אחרת: "ר' יודן נשייא שלח לרבי הושעיה רבה חדא עטם וחד לגין דחמר. שלח ואמר ליה: קיימת בנו 'ומתנות לאביונים'. חזר ושלח ליה חד עיגל וחד גרב דחמר. שלח ואמר ליה: קיימת בנו 'ומשלוח מנות איש לרעהו'". והריטב"א גרס גם בש"ס בבלי כמו בירושלמי שהיו שני משלוחים שונים. ולפי גרסה, זו למה קיים קודם מתנות לאביונים ואחר כך משלוח מנות? (שו"ת משנה הלכות חלק ז סימן צב).
ואפשר לומר כי חשוב להקדים כמה שיותר את המתנות לאביונים, לפני כל מצווה אחרת, כדי שיספיקו לקנות ולבשל לארוחת הפורים, ולא ייתנו את המתנות לאביונים אחר חצות היום, שאין סיפק בידם ליהנות מהם בפורים. ולכן נוהגים לתת מתנות לאביונים בבוקר, בעת קריאת המגילה, כמו שאומרת הגמרא שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה.
והריטב"א עצמו כתב כי בפעם הראשונה ששלח רבי יהודה נשיאה כמות קטנה של בשר ויין, אמר לו שזה מספיק למתנות לאביונים, אבל לא יוצא בזה ידי משלוח מנות. כיוון שהוא הנשיא וצריך הוא לתת לפי כבודו. לכן רק בפעם השנייה ששלח לו מתנה הראויה להתכבד בה, יצא לפי דעתו במצוות משלוח מנות.
ויהי רצון שנזכה להארת הפורים בשלמותה, ויתקיים בנו "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח". אמן ואמן.
סיפור
נכנס יין – יצא אוצר
סיפר הרב זצ"ל: מסופר על יהודי שהתגורר באחד הכפרים באירופה. והנה פעם אחת, בהגיע יום פורים, צריך היה יהודי זה להגיע לעיר הגדולה הסמוכה לכפר שלו. בעיר, ראה אותו יהודי את כולם אוכלים ושותים ושמחים. אבל שמחתו לא הייתה שלמה, משום שלו עצמו לא היה מה לאכול.
הוא חשב על כך כי ביום זה, כל הפושט יד – נותנים לו, ועל כן הלך תחילה לחנות יינות וביקש מבעל החנות שייתן לו יין כמשלוח מנות. אחר כך הלך למאפייה וביקש לחם בתור משלוח מנות. וכן הלך לעוד כמה חנויות של מזון ונתנו לו לכבוד חג הפורים. לקח אותו יהודי את כל המצרכים וחזר לביתו שמח וטוב לב, וערך סעודה גדולה ומרשימה לבני ביתו בשמחה.
והנה באמצע אותה סעודת פורים, הגיע הפריץ לביתו של היהודי. היהודי מיהר להזמין את הפריץ לשבת לאכול ואף הציע לו כוס יין. הפריץ הושפע מהשמחה הגדולה, שתה מן היין, ומשנכנס יין יצא סוד. וכך החל אותו פריץ לספר על בנו יחידו שהוא טיפש ורשע. כל כך רשע, עד שאינו מכבד את אביו ורק עושה צרות. לבסוף אמר הפריץ למארחו היהודי: "אני, את כל כספי טמנתי בגן שלי ליד עץ פלוני, כדי שבני לא ייהנה ממנו. דע לך את הדבר הזה כדי שבבא היום תעשה בו שימוש!".
לא ידע היהודי מתי יגיע אותו היום. לאחר שנסתיימה הסעודה, הודה הפריץ לאותו יהודי, וחזר לביתו. והנה בעודו עולה במדרגות הבית, בא בנו מולו ודחפו. הפריץ הופתע, נפל מלוא קומתו ארצה ומת. כשהגיעה המשטרה, היא עצרה את הבן על רצח אביו.
מששמע זאת היהודי, מיהר ללכת לבית הסוהר לבקר את בן הפריץ. ביקש הבן מהיהודי שישכור לו עורך-דין טוב במחיר גבוה. שאל היהודי: מאיפה אשלם לו? אמר לו הגוי: אמכור לך את הבית ומהכסף תשלם לעורך-הדין.
אחרי שסיכמו ביניהם את המחיר של הבית שאל היהודי את הבן: "ואם אמצא כסף וזהב בבית הזה?". אמר לו הבן: "אף-על-פי-כן, הוא שלך, רק תדאג להוציא אותי מבית הסוהר!".
שכר היהודי עורך-דין לעזור לבן של הפריץ, ובינתיים נכנס לביתו החדש שמח וטוב לב, חפר תחת העץ שעליו סיפר לו הפריץ, מצא את האוצר ושילם ממנו לעורך-הדין, וכך זכה לשמחה גדולה בעצם יום הפורים.
לדעת כי כשיש אהבה ואחווה בין בני ישראל, הקב"ה משפיע להם שפע רב של ברכה מעולמות של מעלה.
תשובה כהלכה
לב שמח. האם עיקר השמחה שרבי נחמן דיבר עליה היא בלב?
השמחה מתחילה מהלב, ואם הלב כבד - צריך לעשות מעשים חיצוניים כדי להעיר את הלב.
חייב איניש לשמוח . האם אני צריך להיות בשמחה גם כשקשה לי בחיים?
הגמרא אומרת שחייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ולעשות כך בשמחה. ולמדו זאת מדוד המלך, שהיה מודה ומשבח על כל דבר ודבר לה' יתברך. וכן ראוי לעשות. להודות לה' בשמחה. וזו לא רק חסידות של דוד המלך, אלא דרך חיים שכל אחד מאתנו צריך לאמץ לעצמו. ולכן זו הלכה בגמרא שנאמר עליה: "חייב אדם".
בֵּית הָמָן יִסַּח ה' . האם בכל פעם שרואים בית של ערבי צריך לומר: "בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה', וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה"?
כך אומרת הגמרא (ברכות נח ע"ב) וכך נפסק בשו"ע (רכד יא). על כן צריך להזכיר לעצמו ולכל מי שאתו ברכב, גם לילדים, כי בכל פעם שרואים בית או יישוב ערבי צריך לומר את הפסוק הזה עם שם ה'. ויאמרו אותו בפני עצמו או באופן של תפילה שמשמעותה כי הערבים האלה, שמתגאים על ה', מתעלמים מהברית שאלוקים כרת עם ישראל, ובונים את ביתם על נחלת ה' - יסחו מעל פני האדמה. (כך מסביר המצודות ציון את פירוש המילה יִסַּח, כמו "וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה").
והאלמנה שה' יציב את גבולה היא ירושלים, שתיבנה ותרחיב את גבולה, העיר שנאמר עליה "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה". ורבנו יונה מפרש אַלְמָנָה גם על עם ישראל "גבול אומה אלמנה שחרבה ושחה לעפר, הפך בית גאים שארצם מיושבת". וזו הבטחת ה', "אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד" (ישעיה מז, ח).
המלבי"ם מסביר כי צריך לומר את הפסוק הזה בעיקר על בתים של ערבים שנמצאים בסמיכות ליישובים יהודים. וכך הוא מפרש: "כשתראה בית גאים בנוי על גבול האלמנה שהיא מחולשתה אין מי לריב ריבה, והגאים יבנו בית על גבולה, דע כי יש משגיח יריב ריבה, ויסח הבית ויעקר אותו להציב גבול אלמנה על מכונו, כי ה' 'עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים', 'יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת'. וזה פינה באמונת ההשגחה במקום שאין יד הטבע וכחה שלטת".
הגר"א כתב כי גֵּאִים הוא בגימטרייה 54 כמניין הפעמים שמוזכר המן במגילת אסתר. ו"בֵּית גֵּאִים" הוא בגימטרייה 466 כמניין האותיות שיש בעשרת בני המן. וזה שנאמר "וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן".
הרב שמואל אליהו
רב העיר צפת.
בנו של הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל.
קול צופיך - הרב שמואל אליהו האור גדול של ל"ג בעומר
עוּלוּ וְאָתוּ, וְאִתְכְּנָשׁוּ לְהִילּוּלָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
