"רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב אמר ליה עתירי דבי חמי קא מצערו לי (העשירים של בית חמי מצערים אותי) אמר ליענו (שיהיו עניים) ואיענו (ונהיו עניים). אמר קא דחקו לי (אמר כעת שהם עניים הם מבקשים ממני כסף לפרנסתם), אמר ליעתרו ואיעתרו (התפלל שיתעשרו, והתעשרו). אמר לא מיקבלי עלי אינשי ביתי (אין אשתי מקובלת עלי שאינה יפה) א"ל מה שמה חנה, תתייפי חנה ונתייפת. אמר ליה קא מגנדרא עלי (כעת שהיא יפה היא מתגאה עלי ביופיה) א"ל אי הכי תחזור חנה לשחרוריתה, וחזרה חנה לשחרוריתה.

הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב אמרו ליה ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא (תתפלל עלינו שנהיה חכמים). אמר להו עמי היתה ושלחתיה (דבר זה היה בידי שכל מה שאני מבקש היו נותנין לי ועכשיו אין תפלתי מקובלת כל כך). רבי יוסי בר אבין הוה שכיח קמיה דר' יוסי דמן יוקרת שבקיה ואתא לקמיה דרב אשי, יומא חד שמעיה דקא גריס אמר שמואל השולה דג מן הים בשבת כיון שיבש בו כסלע חייב א"ל ולימא מר ובין סנפיריו אמר ליה ולא סבר לה מר דההיא רבי יוסי בן רבי אבין אמרה אמר ליה אנא ניהו א"ל ולאו קמיה דר' יוסי דמן יוקרת הוה שכיח מר א"ל (הין) א"ל ומ"ט שבקיה מר ואתא הכא אמר ליה גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס, עלי דידי היכי חייס. בריה מאי היא? יומא חד הוו אגרי ליה אגירי בדברא נגה להו ולא אייתי להו ריפתא (כיון שהתעסק במצוה לא הביא לפועלים לאכול), אמרו ליה לבריה כפינן (אנחנו רעבים). הוו יתבי תותי תאינתא אמר תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא, אפיקו ואכלו. אדהכי והכי אתא אבוה אמר להו לא תינקטו בדעתייכו דהאי דנגהנא אמצוה טרחנא ועד השתא הוא דסגאי. אמרו ליה רחמנא לישבעך כי היכי דאשבען ברך. אמר להו מהיכא? אמרו הכי והכי הוה מעשה. אמר לו בני אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה, יאסף שלא בזמנו. ברתיה מאי היא? הויא ליה ברתא בעלת יופי יומא חד חזיא לההוא גברא דהוה כריא בהוצא וקא חזי לה. אמר לו מאי האי? אמר ליה רבי אם ללוקחה לא זכיתי לראותה לא אזכה. אמר לה בתי קא מצערת להו לברייתא שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם. הויא ליה ההוא חמרא כדהוו אגרי לה כל יומא לאורתא הוו משדרי לה אגרה אגבה ואתיא לבי מרה. ואי טפו לה או בצרי לה לא אתיא. יומא חד אינשו זוגא דסנדלי עלה ולא אזלה עד דשקלונהו מינה והדר אזלה.

אלעזר איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה דכל מאי דהוה גביה יהיב להו. יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה, חזיוהו גבאי צדקה טשו מיניה, אזל ורהט בתרייהו, אמר להו אשבעתיכו במאי עסקיתו? אמרו ליה ביתום ויתומה. אמר להן העבודה שהן קודמין לבתי שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו. פש ליה חד זוזא, זבן ליה חיטי ואסיק שדייה באכלבא. אתאי דביתהו אמרה לה לברתיה מאי אייתי אבוך? אמרה לה כל מה דאייתי באכלבא שדיתיה, אתיא למיפתח בבא דאכלבא חזת אכלבא דמליא חיטי וקא נפקא בצינורא דדשא ולא מיפתח בבא מחיטי. אזלא ברתיה לבי מדרשא אמרה ליה בא וראה מה עשה לך אוהבך אמר לה העבודה הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל".

"אלא כאחד מעניי ישראל - משום דמעשה נסים הוא, ואסור לאדם להנות ממעשה נסים כדאמר לעיל (דף כ:) ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו".

"מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

"הכי גרסינן ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה".