רודף | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
סנהדרין

קטגוריה משנית

1644

13 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עפרה מרמלשטיין

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

המשנה בדף עג ע"א מונה את אלו שמצילים אותם בנפשם: הרודף אחר חברו להורגו וכן הרודף אחר הזכר או נערה מאורסה, ובגמרא מבואר שהוא הדין לכל העריות שחייבים עליהן כריתויות ומיתות בית דין. אולם אין מצילים בנפשם את הרודף אחר הבהמה וכן את המחלל שבת והעובד עבודת כוכבים. במקרה של מחלל שבת ועובד עבודה זרה אין שום נרדף שצריך להצילו ובכל זאת התבטאה המשנה בלשון "אין מצילין אותן בנפשן", ולפיכך מדוייקים דברי רש"י שפירש כבר לגבי הרישא, ש"מצילים בנפשם" פירושו שמצילים את הרודף מן העבירה ולא שמצילים את הנרדף, וכן משמע מלשון המשנה "אותן בנפשן", שכן "בנפשן" מוסב על הרודף ואם כן מסתבר שגם המילה "אותן" מוסבת עליו. מאידך מתוכן המשנה, שברודף אחר בהמה אין מצילים למרות שאין זו עבירה פחות חמורה, משמע שההיתר להרוג את הרודף היא רק משום שיש פגיעה בנרדף, ולכן גם לא הורגים את המחלל שבת ואת העובד עבודה זרה למרות שאלו איסורים חמורים יותר שהרי חייבים עליהם סקילה 1 . וכן רש"י עצמו מסביר שבהם לא ניתן להרוג משום שניתן להרוג רק בעבירות שיש בהן קלון ופגם לנרדף, וכן בדף עב ע"ב (ד"ה קמ"ל) מנמק את הלימוד שמותר להרוג את הבא במחתרת אפילו בשבת משום שבשונה משאר מיתות בית דין כאן הורגים אותו בגלל פיקוח הנפש של הנרדף. ובעצם, כך הוא פשט המקרא, שהרי המקור לדין רודף נלמד מנערה מאורסה ששם נאמר "ואין מושיע לה – הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיע" (דף עג ע"א), ואם כן כל ההיתר להורגו נועד כדי להושיע את הנרדף. כיוון שכך, צריך לברר מדוע המשנה נקטה כפי שנקטה.
לכאורה שאלה זו תלויה במחלוקת תנאים. בדף עד ע"א סובר רשב"י שניתן להציל בנפשו גם עובד עבודה זרה, ולומד זאת בקל וחומר מרודף אחר חברו להורגו, ורבי אלעזר בנו מוסיף שאף את המחלל שבת. במקרים אלו אין נרדף ואם כן מוכח שההריגה אינה כדי להציל את פגם הנרדף אלא כדי להציל את החוטא מלחטוא. ובפרט שרשב"י לומד זאת בקל וחומר מרודף להרוג, וקשה הרי הפירכא פשוטה, שברודף יש להציל את הנרדף ובעבודה זרה לא, אלא על כרחך שרשב"י סבר שהטעם אינו ההצלה של הנרדף אלא ההצלה של החוטא מלחטוא. אך לכאורה יש לשאול סוף סוף מדוע פירכא זו לא קיימת, שמא הטעם הוא אכן להצלת הנרדף וממילא אין כאן קל וחומר. אולם אם נדקדק בדבריו נראה שהקל וחומר הוא "ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו, פגם גבוה לא כל שכן?!" נמצא שגם לשיטתם ההיתר להרוג הוא כדי להציל מפגם, אלא שסברו שבעבודה זרה ובחילול שבת בפרט יש פגם גבוה (באופן מיוחד יותר משאר העבירות). אם כן גם לשיטתם הסיבה להיתר ההריגה אינה כדי להצילו מלחטוא אלא כדי למנוע חילול השם ופגם כביכול לשמים.
אם כן חוזרת השאלה על הניסוח במשנתנו. היה אפשר להשיב שזה וזה גורם, כלומר, הרצון למונעו ממעשה חמור אינו עילה מספיקה כדי להורגו ומאידך הצלת הנרדף לבדה אינה עילה מספיקה לולא היה זה מעשה חמור מצד הרודף, ולפיכך יכלה המשנה לנקוט בלשון זו, אולם כפי שנראה מוכח מהגמרא, לפחות לשיטת רב הונא בדף עב ע"ב שנפסקה להלכה, שהעילה היחידה היא הצלת הנרדף מפגמו. ואולי יש לומר שאף שהטעם היחידי הוא הצלת הנרדף בכל זאת בחרה המשנה לנקוט בלשון זו רק כדי לבטא מסר חינוכי שהריגתו היא קודם כל לטובתו ולהצלתו של הרודף עצמו (בדרך כלל).
כפי שנראה בהמשך, יש מקורות מהם עולה לכאורה דרך שלישית בהסבר העילה להריגתו. לדרך זו העילה אינה משום הצלת הנרדף ולא משום הצלת הרודף מלעבור את העבירה אלא ענישת הרודף. וכמובן גם לדרך זו מוכרחים לומר שעילה זו אינה מספיקה לבדה כי אם כן מדוע לא תתבצע לאחר מעשה על ידי בית הדין כמו בכל הענישות. ועוד, בדף עד ע"א אומר רבי יונתן בן שאול שרודף שהיה רודף אחר חברו להורגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו, ודין זה לא יובן אם טעם הענישה מספיק לבדו, אלא שעילה זו בצירוף הצלת הנרדף יחד מתירים את הריגתו. גם דרך זו לא תתיישב לשיטת רב הונא.

הוכחות לכך שההיתר מדין הצלת הנרדף מספיק לבדו
קטן:
הוכחה לכך שההיתר להרוג הוא מדין הצלת הנרדף בלבד יש להביא מדברי רב הונא בדף עב ע"ב שגם קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו, והרי קטן אינו בר עונשים, אלא שאין זה כלל מדין עונש אלא מספיק צורך ההצלה בלבד כדי להורגו.

אנוס:
יתירה מזו, הגמרא שם מביאה ברייתא שאם בשעת הלידה יצא ראש הוולד החוצה נחשב כבר נפש ולכן אסור להורגו אף שמסכן את האם, ומקשה הגמרא מדוע הרי הוא רודף, ומשיבה ששם אינו נחשב רודף משום ש"משמיא קרדפי לה". כלומר, שם התינוק אינו רודף מעצמו אלא כיווצי הרחם דוחפים אותו עליה, ולכן אינו נחשב הרודף. נראה מכך שאף אדם גדול שחברו השליכו על תינוק אין לו דין רודף ואסור להורגו כדי להציל את התינוק. הגמרא לא תירצה ששם הוא תינוק בן יומו ולכן לא רק שאינו בר עונשים אלא כלל אינו מודע למעשיו ואינו עושה אותם מתוך כוונה להרוג אלא הוא אנוס לגמרי, ומשמע מכך שאף להורג באונס יש דין רודף, ורק כאן שאינו כלל יוצר את המעשה אין דין רודף.
הרמב"ם אפילו השתמש בדין זה ביחס לדומם, כמובא בהלכות חובל (ח, טו): "ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם", אמנם נראה שאין כוונתו לדין רודף ממש אלא כלשונו "כמו רודף".

התראה:
לכן גם, כמופיע בגמרא שם, סובר רב הונא שברודף אין צורך בהתראה, שהרי היא ניתנה להבחין בין שוגג למזיד, וכאן אין הבדל בדין בין שוגג למזיד. ואפילו לסוברים שיש דין התראה בפני עצמו הוא נצרך מעבר להבחנה בין שוגג למזיד, מכל מקום זה רק בדין של עונשים ולא כאן שהריגתו נעשית במטרה להציל את הנרדף. אמנם הגמרא מקשה על רב הונא מברייתא בה נאמר שצריך להתרות ברודף ואף צריך שהרודף יקבל עליו את ההתראה, ועונה שני תירוצים. בתירוץ הראשון עונה ששם מדובר שלא ניתן להורגו כעת ולכן צריך להתרות בו כדי שאחר כך בית דין יהרגוהו. ובתירוץ השני עונה שרב הונא סבר כתנא שמחתרתו זוהי התראתו. לפי התירוץ השני נמצא שאכן דברי רב הונא אינם מוסכמים, וכתבו הנודע ביהודה (תניינא חו"מ סי' ס) והאפיקי ים (ח"ב סי' מ) שאכן החולקים סוברים שההתראה היא מדין עונש ולפיכך זקוקים להתראה וכן אין דין רודף לקטן. מכל מקום להלכה פסק הרמב"ם (רוצח א, ו) שיש דין רודף לקטן.
ואולם הרמב"ם (רוצח א, ז) כתב: "כיצד, אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אף על פי שלא קיבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף הרי זה נהרג", ומשמע שצריך התראה, וקשה, הרי הרמב"ם פסק את דברי רב הונא שאף קטן הרודף מצילים בנפשו, וכדברי הגמרא דינים אלו תלויים זה בזה, ולרב הונא אין צורך בהתראה. ואכן הטור (סימן תכה) כבר העיר על דבריו וכתב שאין צריך התראה אלא רק להודיעו שהנרדף ישראל, ובבית יוסף כתב שזו גם כוונת הרמב"ם ולכן דקדק לכתוב "הזהירוהו" ולא "התרו בו". וגם בסמ"ע העיר שאין זו ממש התראה אלא רק מיידעים אותו שהנרדף ישראל, וכתב שבדיעבד אפילו זה לא נצרך כמוכח מקטן שאינו בר אזהרת התראה ובכל זאת נהרג. ובברכת אברהם (בענין התראה לרודף ס"ק ב) ביאר זאת שאין זה כלל מדיני התראה אלא בגדר ניסיון למונעו מלרצוח, וכמו שאם אפשר צריך להצילו באחד מאיבריו כך יש לנסות קודם להניעו על ידי שכנוע והסברת המציאות.

ההיתר לרודף להתהפך ולהרוג:
הגמרא בדף פב ע"א אומרת שאילו נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי פנחס רודף הוא. המשנה למלך (רוצח א, טו) מסייג שדווקא שם אילו נהפך הרודף והרגו פטור הואיל ופנחס לא היה מחוייב להורגו אלא רק היה לו רשות מדין קנאים פוגעים בו, אך ברודף שבא להרוג אדם או לבעול ערווה, אילו נהפך הרודף והרג את המנסה להורגו חייב, הואיל וחברו היה מצווה ומחוייב להורגו, ומדקדק כן גם מרבנו ירוחם. על כל פנים רואים שיש היתר להרוג אפילו את מי שרודף אחריו בהיתר, ומוכח מכך שמספיק הדין של פיקוח נפש כדי להתיר להורגו, שהרי כאן מי שניסה להורגו אינו עובר שום איסור. המנחת חינוך (מצווה תר) מסייג שבמקרה כזה רק לרודף שרוצים כעת להורגו מותר להתהפך ולהורגו כדי להציל נפשו אולם לאדם אחר אסור להרוג אותו הואיל ועושה כן בהיתר.
לכאורה היה נראה מכך שבמקרה שיש את שתי העילות, גם עונש וגם פיקוח נפש, מותר לכל אדם ואילו כשיש רק את העילה של פיקוח נפש מותר רק לנרדף ואילו לאחר אסור משום שאין סיבה להעדיף את דמו של זה משל זה. אך מהראיות הקודמות נדחה חילוק זה, שהרי בקטן הרודף מותר לכל אדם להורגו ולא רק לנרדף.

הלימוד ביומא:
ביומא פה ע"א רבי ישמעאל מביא מקור לכך שפיקוח נפש דוחה שבת מדין בא במחתרת, שאם התורה התירה שפיכות דמים של אדם כדי להציל את נפשו של בעל הבית, למרות ששפיכות דמים מטמאת את הארץ וגורמת לשכינה שתסתלק מישראל, קל וחומר שפיקוח נפש דוחה את השבת. אם ההיתר להורגו נובע גם מכך שהרודף צריך להיענש לא ניתן ללמוד משם קל וחומר לחילול שבת.

קשיים
משמיא קרדפי לה:
כמובא למעלה, הגמרא ביארה שאין להרוג וולד שכבר יצא ראשו משום ש"משמיא קרדפי לה": אמנם צריך להבין פשר החילוק, שכן אם ההיתר להורגו הוא מטעם הצלת הנרדף, מה לי אם הוא יוצר את מעשה הסיכון או אחר.
כדי להשיב על כך יש לעמוד על קושי סברתי בכל ההיתר להרוג רק מטעם הצלת הנרדף, שכן כדברי הגמרא בדף עד ע"א אסור לאדם להרוג את חברו אפילו אם יאיימו עליו במיתה משום "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי". במקרה שהרודף רוצה להורגו במתכוון מובן שמותר לנרדף להשכים ולהורגו אולם במקרה שהוא אנוס למה דם הנרדף עדיף?! וצריך לומר שהואיל וסוף סוף ממנו נובע מעשה ההרג האחריות על המעשה מוטלת עליו. יש לדמות זאת לשיטת הרמב"ן (בבא מציעא פב ע"ב) באדם המזיק, שאפילו אם הייתה רוח סערה כאליהו בשעתו שהשליכה אותו על חפץ ושברו חייב לשלם, ואף שאינו אשם ויש לשאול מדוע לא יישא הניזק בתוצאות, ורואים מכך שאף שאינו אשם מכל מקום הואיל והנזק הגיע ממנו הוא אחראי על הנזק. כעין זה לגבי רודף יש לומר שהוא נושא באחריות למעשה ולפיכך מותר לניזק להתגונן. הואיל וכך, מובן שיש מקום לחלק בין מקרה שהרודף גורם למעשה לבין מקרה שהגורם הוא אחר והוא עצמו כחפץ בעלמא בידי הכח האחר (אמנם לגבי מזיק חייב הרמב"ן אפילו בסערה שהשליכה אותו שאז הוא אפילו לא גורם המעשה).

אין עונשים מן הדין:
כמובא למעלה, רשב"י סובר שאף בעבודה זרה מותר להצילו בנפשו. הגמרא בדף עד ע"א מקשה עליו שהרי אין עונשים מן הדין ומתרצת שסבר שכן עונשים מן הדין ואילו החולקים סוברים שאין עונשים. הנודע ביהודה (תניינא חו"מ סי' ס) מקשה על החולקים שהרי כאן הריגת הרודף אינה מדין עונש אלא לצורך הצלת הנרדף, ואם כן לא שייך לומר שאין עונשים מן הדין, וממילא הקל וחומר מועיל כשיטת רשב"י. ומשיב שהגמרא הקשתה על רשב"י לפי החולקים על רב הונא וסוברים שאין דין רודף בקטן, שלדעתם אכן היתר הריגתו הוא מדין עונש (כפי שהובא למעלה) אך לפי רב הונא אכן אין קושי ואף רשב"י יכול לסבור שבדרך כלל אין עונשים מן הדין. בהגהה שם מבן הנודע ביהודה תירץ שאף לשיטת רב הונא ניתן להסביר את הגמרא, שכן נחלקו האחרונים בטעם שאין עונשים מן הדין: המהרש"א (סד ע"ב) בשם הסמ"ג מנמק שיתכן שזה שעשה עבירה חמורה אינו מתכפר בעונש של האמור בעבירה הקלה ולכן אין טעם להענישו בכך. אולם בספר מדות אהרון נימק שהואיל ואדם דן קל וחומר מעצמו לא רצתה התורה שנעניש על סמך קל וחומר שמא יש איזה צד פירכא לקל וחומר. לטעמו של המהרש"א אכן כלל זה שייך רק במקום עונש כדברי הנודע ביהודה, אולם לפי טעמו של המדות אהרון הכלל שייך גם כאן אף אם ההיתר נובע מהצלת הנרדף ולא בתורת עונש.

כשאפשר בסייף:
הר"ן (עב ע"א ד"ה מתניתין) והמאירי (עב ע"ב ד"ה כבר) כתבו לגבי הבא במחתרת שמכיוון שאנו דנים אותו כרודף אחר חבירו להורגו ראוי להורג שיהא משתדל להרגו בסייף, ורק אם אינו יכול יהרגנו בדרכים אחרות. מדבריהם משמע שהריגת הרודף היא מדין עונש, וקשה מהמקורות שהבאנו למעלה. עוד יש להעיד שוודאי לא מסתבר שדבריהם נכונים גם ברודף באונס, שכן לא יעלה על הדעת בעובר שמתחיל ראשו לצאת שיש להשתדל להורגו דווקא בסייף, שהרי לא שייך בו שום דין עונש. לכן נראה שהם ודאי מודים שגם הצלת הנרדף מספיקה כדי להתיר הריגת הרודף, אלא שבמקום שגם מגיע לו עונש של רוצח רצוי להורגו באופן שגם יקבל את עונשו 2 .

ממון מסור:
בבבא קמא קיט ע"א נחלקו רב הונא ורב יהודה אם מותר לאבד ממון מסור. הסובר שמותר נימק שלא יהא ממונו חמור מגופו, והסובר שאסור נימק שמא יהא לו זרע מעליא שיזכה בממון. הקובץ שיעורים (פסחים אות רא) מקשה כיצד המתיר למד בקל וחומר מאיבוד נפשו הרי הטעם שהותר הוא כדי להציל את הנרדף, וטעם זה לא שייך בממונו. תירוצו יובא בהמשך.

בן נח:
בדף נז ע"א מבואר שגם בן נח שרודף אחר בן נח מותר להורגו. מקשה האמרי משה (בהגהה על סי' ל ס"ק י) שבבן נח אין מצווה להצילו, ואם כן מוכח שההיתר להרוג אינו מחמת הצלת הנרדף אלא שהרודף מחוייב מיתה, וקשה מהדין שגם לקטן יש דין רודף. תירוצו יובא בהמשך.

שיטת הקובץ שיעורים והאפיקי ים
הקובץ שיעורים (פסחים אות רא) התקשה, כמובא למעלה, משיטת המתירים ממון מסור משום קל וחומר מגופו. והסיק מכך ששני הטעמים נכונים, גם הצלת הנרדף וגם ענישת הרודף, וכל אחד מהם מספיק לבדו. לכן גם לקטן יש דין רודף מכח הטעם של הצלה, אך מאידך גם כשהטעם של הצלה לא קיים מותר להורגו. ומתקשה הקובץ שיעורים מהדין שבניתן להציל באחד מאיבריו אסור להרוג, משמע שהטעם הוא רק משום הצלה. ומתרץ שכשניתן להציל באחד מאיבריו רק אותו איבר מוגדר כרודף, אף שאין לאיבר רצון עצמי מכל מקום דין רודף אינו תלוי ברצון כמוכח מכך שאפילו תינוק בן יומו נקרא רודף. יש להקשות על דבריו שלכאורה בדיוק מכך מוכח שהטעם אינו עונש אלא הצלת הנרדף (או על כל פנים הצלת הרודף מלעבור עבירה), כי אם זה הטעם יש היגיון להגדיר רק את היד כרודף, אולם אם הטעם הוא ענישה אין פשר בדבר. ועוד, שאם הטעם של ענישה מספיק לבדו, קשה כמובא למעלה מדוע שונה דינו מכל חוטא אחר שנענש רק על ידי בית הדין לאחר מעשה.
הקובץ שיעורים מחזק את דבריו בדברי התוס' בדף עג ע"א (ד"ה אף) השואלים מדוע נזקקו שני לימודים לדין רודף, גם "והוכה" וגם ההיקש לנערה מאורסה, ועונים שמ"והוכה" למדים שיש רשות להורגו אולם מההיקש לומדים שזו אף מצווה. מסביר הקובץ שיעורים על דרך האפשר, שכאשר קיים רק הטעם של עונש יש רשות להורגו וכאשר קיים הטעם של הצלת הנרדף זוהי מצווה. על כל פנים, עולה מדבריו, שלא כפי שנכתב עד כה, שגם הטעם של עונש מספיק לבדו, וכמובן יש בדבריו חידוש גדול.
וכן האמרי משה (בהגהה על סי' ל ס"ק י), שהתקשה מכך שגם לבן נח הרודף אחר בן נח יש דין רודף, תירץ שכל אחד מהטעמים נכונים, ולפיכך גם לקטן יש דין רודף מטעם הצלה וגם לבן נח הרודף אחר בן נח יש דין רודף מטעם ענישה. ומביא נפקא מינה בין הטעמים אם אומרים קים ליה בדרבה מיניה, כלומר, הדין שרודף ששיבר בדרך כלים פטור מממון נכון דווקא במקרה שיש לו גם חיוב מיתה, אולם במקרה שההיתר להורגו הוא רק מצד הצלת הנרדף, כגון שבא להרוג בגרמא, אינו נפטר מהממון, שהרי הריגתו אינה מטעם עונש ואם כן איננו מחייבים אותו בשתי רשעויות.

נפקא-מינות נוספות
גרמא:
האמרי משה כותב שהואיל וההיתר להורגו הוא משום הצלת הנרדף מותר להרוג את הרודף אף כשבא להרוג את הנרדף בגרמא, וכן כתב המנחת חינוך (מצווה תר). כפי שהובא למעלה, לדעת האמרי משה יש רודפים שההיתר להורגם אינו מחמת הצלת הנרדף אלא מחמת עונש, כגון בבן נח הרודף אחר בן נח. לפי זה כאשר בן נח רוצה להרוג בן נח בגרמא לא יהיה היתר להורגו.

רודף אחר טריפה:
המנחת חינוך (מצווה תר) דן אם יש דין רודף גם כאשר רודף אחר אדם שהוא בגדר טריפה. וכותב שעל הצד שההיתר להרוג הוא מטעם עונש ודאי שבמקרה כזה אין דין רודף, אולם על הצד שההיתר הוא מטעם הצלה תלוי הדבר בשאלה אם יש דין פיקוח נפש לאדם שהוא טריפה.

עובר
הברייתא בדף עב ע"ב אומרת שאם הוולד מסכן את האשה בלידה, כל עוד לא יצא ראשו מותר להרוג העובר אך אם כבר יצא אין להורגו משום ש"משמיא קרדפי לה". בפשטות משמע שאין לו כלל דין רודף ולכן אסור להורגו, ולפי זה צריך לומר שהטעם שכל עוד לא הוציא ראשו מותר להורגו אף שאינו נקרא רודף הוא שעובר אינו נחשב עדיין נפש ואין שם רצח ומיתה עליו, וכן ביאר רש"י , והסמ"ע (תכה ס"ק ח) הביא לכך סיוע מהדין שההורג עובר חייב לשלם דמי ולדות.
אולם הרמב"ם (רוצח א, ט) כתב שההיתר להרוג את העובר הוא מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ובכל זאת כאשר יצא ראשו אסור לפי שאין דוחים נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם. בהסברו שזהו טבעו של עולם בא לכאורה לבאר את דברי הגמרא שמשמיא קרדפי לה. והתקשו כל המפרשים בדבריו, מדוע נימק שכל עוד לא הוציא ראשו מותר להורגו מדין רודף הרי כמבואר לגבי מקרה שכבר הוציא ראשו אין לו דין רודף הואיל ומשמיא קרדפי לה וזהו טבעו של עולם. ונאמרו בכך תירוצים רבים.
בחידושי הגר"ח מבריסק (שם) מיישבו שיש שני דינים ברודף: הראשון, רודף הרודף מעצמו. ברודף כזה מעבר לדין ההצלה יש גם דין עצמי של חיוב על הרודף. הגר"ח מדייק זאת מכך שגם בבן נח הרודף אחר בן נח יש דין להורגו למרות שאין דין להציל בן נח. ברודף מהסוג הזה יש גם דין שנפש נדחית מפני נפש. אולם הסוג השני הוא רודף שמשמיא קרדפי לה, והואיל ומשמיא קרדפי הרי שלא מוטל עליו חיוב. בסוג זה של רודף אין דין שנפש נדחית מפני נפש, אולם אם הרודף הוא עובר נדחית הריגתו מפני נפש גמורה (לפי זה אולי עובר לא נדחה מפני עובר כי שניהם שווים). ההכרח שהביא את הרמב"ם לפרש כך הוא שסבר שגם עובר נחשב נפש ויש שם רציחה על הריגתו.
אבן האז"ל (שם) הלך בכיוונו אך הקשה על דבריו מניין לנו לחדש שיש שני סוגי רודף, ולפיכך ביאר שיש סוג אחד, אלא שכאשר שניים רודפים זה את זה אין לעומד מן הצד דין להציל את אחד מהם. "משמיא קרדפי לה" פירושו שזהו טבעו של עולם כהסבר הרמב"ם והואיל וזהו טבעו של עולם אין זה נחשב שרק הוא התחיל ברדיפה אלא שניהם רודפים זה את זה שהרי גם אימו אינה נותנת לוולד לצאת והריהי בגדר מצמצם שדינו כרוצח. אולם במקרה שעדיין לא הוציא את ראשו, אף שהוא נחשב נפש ואסור להורגו מכל מקום אין דין להצילו בנפש אימו, והואיל ורק לעובר הרודף את אימו יש דין להציל אימו בנפשו מותר להורגו ואין זה "משמיא קרדפי לה".

^ 1.אפשר ליישב שבעבירות שיש פגם לזולת יש גם צד חמור מצד הפוגם שעבר על דבר המזיק גם למקום וגם לבריות, ולפיכך דווקא מעבירות חמורות כאלו ניתן ההיתר להצילם מן העבירה. אולם זהו דוחק, כי עדיין מסתבר שעבודה זרה חמורה יותר והראייה שהתורה חייבה סקילה, ושמא הענישה במוות באה לכפר רק על החטא כלפי שמיים (כלפי החטא בין אדם לחברו הכפרה היא פיוס חברו והשלמת חסרונו), ולכן יתכן שעונש המוות בכך חמור יותר מעבירות שונות של גילוי עריות אף שיש בהן צד חמור יותר.
^ 2.עוד יש לומר שהמאירי בא לאפוקי שלא יהרגוהו באופן קשה יותר מסייף, וכפי שמסיים שאם לא ניתן בסייף סקול ייסקל או ירה יירה, ואם כן בכל מקרה שאין עליו דין עונש פשוט שיש עניין להרוג אותו באופן הכי פחות כואב ובזוי ואפילו לא בסייף, אלא שאף כשיש עליו דין רוצח יש להשתדל לא להורגו באופן בזוי יותר מסייף כמו סקילה. אך נראה יותר כאפשרות הראשונה משום שמסתמא למד זאת מדברי הגמרא בדף עב ע"ב ששאלה מדוע צריך פסוק ללמדנו שניתן להרוג את הבא במחתרת בכל צורה שהיא הרי ניתן ללמוד זאת מהרוגי בית דין שיש שם לימוד שאם לא ניתן בעונש המגיע לו מותר בכל מיתה אחרת, ומשיבה שאין ללמוד משם משום שיש שם שני כתובים הבאים כאחד. משמע שהלימוד כאן הוא זהה ללימוד שם, שלכתחילה צריך דווקא בעונש המגיע לו וכשלא ניתן מותר גם באופנים אחרים.

סנהדרין

הרב יאיר וסרטיל

ר"מ בישיבת בית אל ודיין בבית הדין לדיני ממונות של ארץ חמדה

בבא מציעא
רכוב ומנהיג – האם קניינים מבטלים זה את זה?
בבא מציעא דף ח
שבט תשע"ה
כתובות
מהות החופה
כתובות דף ב ע"א ודף מח
סיון תשע"ח
בהעלותך
לוחות ושברי לוחות
איך להתמודד עם הפער בין השאיפות למציאות?
תשע"ב
גיטין
קניינים שונים בגט
גיטין דף עז ע"ב
תשע"ד

סנהדרין

19 דק'
סנהדרין
מסכת סנהדרין דף י"ט - קצר (שמע)
הרב אביחי קצין | י"ב אב תשע"ז
50 דק'
סנהדרין
סנהדרין דף קי"ב
הרב אלי סטפנסקי | י' ניסן תשפ"ה
53 דק'
סנהדרין
מחילה
מסכת סנהדרין ט ע"ב
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י' סיון התשס"ג
48 דק'
סנהדרין
סמכות בתי הדין בזמן הזה
מסכת סנהדרין - דף ב'
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"א אייר התשס"ט

סנהדרין

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

רחל אמנו
רחל אמנו - מקבצת את בניה לגבולם
הרב דוד דב לבנון | ר"ח כסלו תשס"ב
נוסחי תפילה
תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל
הסידור המהיר
לך לך
"לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך"
מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל
נוסחי תפילה
תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל
הסידור המהיר

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

1:03
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת לך לך תשפז – לבחור בברית האבות
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז
רביבים
מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
28 דק'
לך לך
הארת הדרך בעולם של חושך
הרב חיים בן שושן | י"ב חשוון תשפ"ז
36 דק'
יסודות הש"ס
ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
הרב דוד ניסים זאגא | י' חשוון תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב אליעזר מלמד
הרב יהושע שפירא
הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל
הרב שמעון קליין
הרב חיים אביהוא שוורץ
הרב חיים כץ
ר' יעקב כץ (כצל'ה)
הרב שלמה שושן

40 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י' חשוון תשפ"ז
36 דק'
יסודות הש"ס
ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
הרב דוד ניסים זאגא | י' חשוון תשפ"ז
48 דק'
אור התנ"ך
מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
הרב נפתלי בר-און | י"א חשוון תשפ"ז
28 דק'
לך לך
הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
הרב חיים בן שושן | י"ב חשוון תשפ"ז
45 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
הרב הראל כהן | ד' חשוון תשפ"ז
1:03
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת לך לך תשפז – לבחור בברית האבות
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – לך לך
עלון מספר 623
עלון מספר 623
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
רביבים
מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
34 דק'
לך לך
פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
הרב יצחק חי זאגא | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
לך לך
מאמר לך לך פז
הרב נתנאל יוסיפון | תשרי תשפ"ז
27 דק'
שם משמואל על הפרשה
היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
הרב חיים כץ | י' חשוון תשפ"ז
30 דק'
שם משמואל על הפרשה
יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
הרב חיים כץ | י' חשוון תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
היה לא תהיה - עת לעשות!
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
30 דק'
בכורות
בכורות דף ל"ג
הרב אלי סטפנסקי | י' חשוון תשפ"ז
56 דק'
בבא מציעא
שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
הרב חיים כץ | ט' חשוון תשפ"ז
39 דק'
מידות הראי"ה
זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
הרב ש. יוסף וייצן | ח' חשוון תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
מנהיגות של נצחון?
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז