בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • חסידות גור
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

undefined
10 דק' קריאה
בעל ה'אמרי אמת'
בחג השבועות חל יום השנה להסתלקותו של אחד מגדולי האדמו"רים, רבי אברהם מרדכי זצ"ל מגור, בעל ה'אמרי אמת'. במשך 43 שנה שימש ה'אמרי אמת' כאדמו"ר של חסידות גור הגדולה, וכאחד מראשי המנהיגים של העולם היהודי.

רבי אברהם מרדכי נולד לאביו בעל ה'שפת אמת' בשנת תרכ"ו (1866), ומשנת תרס"ה (1905) שימש באדמו"רות. חמש פעמים ביקר בארץ והתכונן לעלות אליה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים ימח שמם כבשו את ורשה, הם החלו לחפש אחריו, כדי לבזות על ידו את כל בית ישראל. בחסדי ה' הצליחו חסידיו למלטו לארץ, ובירושלים המשיך להנהיג את שארית הפליטה, עד הסתלקותו בחג השבועות תש"ח.

עיקר הסיפורים אודותיו למדתי מספרו של הרב אברהם יצחק ברומברג, שהיה מחסידיו.

מרכזיותה של חסידות גור
חסידות גור היא ההמשך הראשי של חסידות פשיסחא וקוצק. לדעת רבים, בימי ה'אמרי אמת' הגיעה חסידות גור לשיא השפעתה. שלוש סיבות לכך. ראשית, רבים משערים שהיא היתה הגדולה שבחסידויות, או לכל הפחות בין שתי הגדולות (יחד עם בעלז). למעלה מחצי מיליון יהודים היו קשורים, במידה זו או אחרת, לרבי מגור. שנית, בנוסף לחסידותם ולכישרון המנהיגות שלהם נודעו אדמו"רי גור גם כתלמידי חכמים גאונים: כך היה בעל חידושי הרי"ם, כך היה בעל ה'שפת אמת' ששימש באדמו"רות כארבעים שנה, וכך היה בנו רבי אברהם מרדכי. שלישית, חסידות גור היתה סמוכה לעיר ורשה, שהיתה באותם הימים המרכז היהודי הגדול ביותר במזרח אירופה. באופן טבעי, מי שהנהיג את חסידי ורשה וסביבותיה היה בעל השפעה מרכזית על כל יהודי מזרח אירופה, שהיוו את רוב בניינו ומניינו של העם היהודי באותם השנים.

שונה היתה חסידות גור מרוב החסידויות האחרות, שבהן כל בן אדמו"ר שהיה ראוי להיות רבי היה נעשה אדמו"ר, וכך החסידות היתה מתפצלת. לעומת זאת, בחסידות גור בן אחד ירש את האדמו"רות, וכל אחיו קיבלו את מרותו, וכך החסידות נשארה שלמה ומאוחדת תחת הנהגת אדמו"ר אחד.

שקידתו
רבי אברהם מרדכי היה זריז מאוד, לא איבד רגע לבטלה, ופיו לא פסק מגירסתו. את כל זמנו הקדיש ללימוד תורה בשקידה ולהדרכת החסידים. עוד מילדותו חינכו אביו, בעל ה'שפת אמת', להיות זריז, והדריכו שלא להרבות במחשבות יתירות, רק לשמוח בחלקו וללמוד תורה בשקידה. "ותקח לך מדת הזריזות שמביא לידי חסידות... כי ברגע אחד בזריזות יעלה לך יותר מכל אלה החשבונות".

סיפר הרב ברומברג, שכשהיה בחור צעיר, בשנת תרע"ז, בעת שהרבי התגורר בורשה, נשלח עם מכונית להביא את הרבי לשבע ברכות של אחותו, ומצא את הרבי לומד עם גיסו תוספות במסכת יבמות. כשאמר את מבוקשו קמו מיד הרבי וגיסו, ובלי להפסיק לרגע משיחתם הלכו עימו ועלו למכונית, וגם בדרך לא פסקו מלעסוק באותו התוספות. כשנכנסו לבית, מיד ברך הרבי את החתן, נטל ידיים, וגם בין מנה למנה המשיך לדבר באותה הסוגיה. לאחר השבע ברכות רקד הרבי עם החתן כמה רגעים, ואחר יצא למכונית, ובכל משך הליכתו ונסיעתו לא הפסיק לעסוק בסוגיה. ממשיך הרב ברומברג לספר: "עשרות פעמים ראיתי את הרבי כשבא להשתתף בשמחות של חסידיו, ותמיד ראיתיו כמעיין המתגבר שלא פסק פיו מלהפיק תורה".

יחסו לאביו
עם כל תקיפותו ועמידתו על דעתו, היה מכבד ומעריץ את אביו, בעל ה'שפת-אמת' עד מאוד. גם בהיותו מבוגר ביטל את דעתו בפני דעת הוריו. כאשר חיתן את בנו בכורו והיה דיון על מקום החתונה, כתב למחותנו שהוריו רוצים שהחתונה תהיה בוורשה, והוסיף: "תבין מעצמך כי אינני יכול לגלות דעתי נגדם אפילו אם לא יהיה טוב בעבורי וכו', כי חלילה לי לומר נגד רצונם".

אע"פ שהעריץ מאוד את אביו, לא חיקה אותו בשום התנהגות. והיה רגיל לומר שרק בדבר אחד הוא דומה לאביו: "אבא לא חיקה שום איש, וגם אני לא חיקיתי איש. רק בדבר זה חיקיתי את אבי".

התמנותו לאדמו"ר ומקצת תקנותיו
לאחר פטירת אביו בה' שבט תרס"ה הפצירו בו החסידים למלא את מקום אביו, ובחג השבועות התרצה והתחיל לנהל 'שולחנות' ולומר 'תורה'.

הדבר הראשון שעשה לאחר שהוכתר כאדמו"ר - הנהיג תפילה בזמנה. עד אז נהגו חסידי קוצק וגור לערוך הכנות ממושכות קודם התפילה, והיו מאחרים את תפילתם עד אחר סוף זמן תפילה. אולם הוא הנהיג שיתפללו שחרית בשבע וחצי בבוקר. היו מהחסידים הזקנים שהתמרמרו על כך, אך הוא עמד על דעתו, ותוך השתדלות שלא לגרום מחלוקת, הנהיג שבכל בתי הכנסת של חסידי גור יתפללו בזמן.

עוד הנהיג שיעשו הפסקה של שעה בין שחרית למוסף של שבת, כדי שילמדו באותה שעה תורה. גם בערב שבת הנהיג שיקדימו להתפלל מנחה וקבלת שבת שעה קודם, כדי שילמדו שעה לפני תפילת ערבית.

היה מעורר את חסידיו שלא יבטלו זמנם, אלא ירבו בשקידת התורה. והיה רגיל לחזור על דברי הרבי הזקן מקוצק שהיה אומר: "רוצה אני שלא תחטאו לא מחמת האיסור, אלא מחמת שלא יהיה לכם פנאי לחטוא".

מרבית החסידים היו טרודים רוב ככל היום בפרנסתם, ואע"פ כן עורר וביקש והתקין שכולם ילמדו לכל הפחות שעה אחת ביום, אחר תפילת מנחה. וציווה "שלא ייראה ולא יימצא באותה שעה בבתי החסידים שום הולך בטל. ואפילו הקובעים עיתים לתורה שעות הרבה בלילה, אל יוציאו את עצמם מן הכלל בשעה זו".

האדמו"ר
מאות אלפי חסידים היו באים אל הרבי מגור בכל שנה לבקש ברכה ולשאול שאלות מכל תחומי החיים. את כולם הוא זכר. לגבי חסידיו תשובתו היתה קודש, הן בענייני פרנסה, הן בענייני מגורים והן בענייני שידוכין. במשך שעות רצופות בכל יום היה נוהג לעמוד על רגליו ליד דלת חדרו או ליד ארון ספריו, והיה מקבל שם את פני החסידים. כל אחד היה מציג את שאלתו, ותכף על המקום בלי שהיות היה משיב להם תשובה.

כשבאו לפניו עניים, היה דואג לפרנסתם. כשבאו עשירים שנקלעו לקשיים, דאג שיתנו להם הלוואות כדי שיוכלו לעמוד על רגליהם.

פעם הודה ואמר: חסיד אחד נצחני. וכך היה: חסיד אחד בא לבקש על בתו החולה, והגיש פתקה לרבי. אמר לו הרבי: האמן לי שאין ברשותי אף רגע פנאי. השיב החסיד: אני מטפל בבתי החולה זה עשרים שנה, ולרבי אין עבורה אף רגע פנאי. אמר לו הרבי: נצחתני בני, נצחתני.

הרבי הגדול
כמנהיג מרכזי, דאג רבי אברהם מרדכי לביצור חיי הדת אל מול תהליכי החילון שהתפשטו מאוד באותן שנים במזרח אירופה. לשם כך עודד בכל כוחו את תנועת 'אגודת ישראל', באשר חשב שעל ידה אפשר יהיה להקים סכר בפני השפעת המפלגות החילוניות. הוא יזם הקמת עיתונים חרדיים, מוסדות תורה וחינוך, וכל שאלות הציבור היהודי היו מגיעות לשולחנו.

בימיו הגיעה חסידות גור לשיא גודלה המספרי, ואולי היתה זו החצר החסידית הגדולה ביותר בתולדות החסידות. כפי הנראה יותר מחצי מיליון יהודים היו קשורים במידה זו או אחרת לחצר גור. מאה אלף אנשים היו עוברים לפניו במשך שנה. מספרים שבחגים ובימים נוראים היו לפעמים מתאספים בחצר גור כעשרת אלפים חסידים.

גם משך כהונתו כאדמו"ר היתה ארוכה במיוחד - ארבעים ושלוש שנה, שכן אביו בעל ה'שפת אמת' נפטר בהיותו בן חמישים ושמונה, והוא האריך ימים עד גיל שמונים ושתים. מתוך 43 שנות כהונתו כאדמו"ר, 35 שנה היה בפולין, ובשמונה שנותיו האחרונות היה בארץ.

הרבי על תפקיד הרב
מספר הרב ברומברג: "בדידי הוה עובדא, כשנתקבלתי בימי חורפי להיות רב בקהילה שעל גבול פולין-גרמניה. כשבאתי אל הרבי בשנת תר"ץ, הכיר אותי מיד ואמר: "אה, בנו של נתקי ברומברג!" שהרי הייתי מחסידיו עוד מימי נעוריי. על פי הלבוש הכיר שהנני רב, ושאל אותי על קהילתי ובעיקר כמה שומרי שבת ישנם בה. אמרתי לו שזאת קהילה מודרנית, ברובה מתבוללת, ושומרי שבת שבה כשני מניינים בלבד. אמר לי: "תפקידך להכפיל את מספרם, הרי לכך נתמנית". כשבאתי אליו שנה אחר-כך, שאל אותי מיד: נו, כמה שומרי שבת יש בקהילתך? נקבתי את מספרם. אמר לי: "הרי כבר אשתקד השמעת לי כך. והרי דיברנו שעליך להכפיל את המספר, משני מניינים לעשות ארבעה, ומארבעה שמונה, וכך הלאה. אם לא עשית זאת, אינך ראוי לשכר הרבנות שהנך מקבל". ממשיך הרב ברומברג: לא היה בפי מענה. עמדתי והשתוממתי כיצד זכר את העניין, והרי במשך השנה שחלפה עברו לפניו מאות אלפי אנשים עם מאות אלפי עניינים.

תלמיד חכם
היה ידוע כתלמיד חכם גדול, בעל זיכרון מופלא וחריף. רבים מחסידיו היו תלמידי חכמים גאונים, מהם הרב מנחם זמבא הי"ד, רבי מאיר דן פלוצקי, רבי יעקב זאב יוסקוביץ בעל 'אמבוהא דספרי', רבי שלמה רזעכטא בעל 'ביכורי שלמה'. תלמידי חכמים רבים הזכירו את חידושיו בספריהם.

אגב, תופעה בולטת רווחה בין חסידי גור, שרבים מתלמידי החכמים הגאונים לא רצו להתפרנס מתורתם והתפרנסו ממסחר. והרבי היה מעודדם לכך, ואף כתב בהסכמתו לאחד הספרים: "ואני שבע רצון ממה שכבוד תורתו עוסק בתורה וגם עוסק במסחר".

זריזותו
היה מקפיד על זמנו, והיו לו שיעורים קבועים בכל יום בכל מקצועות התורה, בנגלה ובנסתר. ביניהם היו שיעורים שהקדיש להם לא יותר מחמישה או עשרה רגעים.

החסידים סיפרו אגדות על זריזותו. הרבי לא סירב אף פעם לבוא לברית מילה, אולם התנה במפורש שלא יפסיד זמן לריק. ברית מילה בהשתתפותו, יחד עם סעודת המצווה ואמירת דברי תורה, ארכה כחצי שעה.

ספרייתו
היה חובב ספרים, והיתה לו ספרייה גדולה בכל מקצועות התורה, ובה למעלה מחמשת אלפים ספרים. ונהג שלא להכניס לארון ספר בלא שעבר עליו קודם כדי לדעת את תוכנו. חיבתו לספרים היתה גדולה כל כך, שהיה מבקש מחסידיו שהלכו לארצות אחרות שיחפשו עבורו ספרים מסוימים, וכשהודיעו לו כי מצאו את אשר ביקש, היה מצפה בכיליון עיניים עד שהספרים יגיעו אליו. גם היה מתעניין בכתבי יד עתיקים, ובעצמו הוציא לאור כמה ספרים מתוך כתבי יד, וביניהם המאירי לברכות ועירובין ופסחים.

כאשר ביקר בירושלים, ביקש שיביאו לפניו את קטלוג הספרים של האוניברסיטה העברית. הגיע אליו אחד הספרנים עם הקטלוג. לאחר שעיין בקטלוג העיר הרבי בנוגע לספר אחד ששנת הדפוס שלו הרשומה בקטלוג היא מוטעית. הספרן נבהל לשמוע ממנו דבר כזה, רץ לאוניברסיטה לעיין בספר עצמו, וחזר אל הרבי והודה שהצדק עמו.

נישואים שניים
בשנת תרפ"ב נפטרה אשתו הראשונה, ממנה נולדו שני הבנים שנעשו אח"כ אדמו"רים, רבי ישראל ורבי שמחה בונים. בהספדו עליה הזכיר שבצעירותם, בעת שהיו דחוקים, מכרה את תכשיטיה כדי שיוכל לקנות ספרי קודש.

שלוש שנים אח"כ, בשנת תרפ"ד, נשא לאשה את בת גיסו שהיתה אלמנה מבעלה הראשון. בן 50 היה אז. לפני החופה דרשה האשה מהרבי שיבטיח לה עולם הבא. ענה לה הרבי: "הרבית לשאול ממני! מי יודע אם אוכל להבטיח לך עולם הבא, אבל עולם הזה, אני מקווה שבעז"ה לא יחסר לך דבר אצלי". מאשתו השנייה נולד בן זקוניו, מי שאחר הסתלקות אחיו נתמנה לאדמו"ר, רבי פנחס מנחם זצ"ל.

הביקור בארץ
יחס מיוחד היה לרבי אברהם מרדכי לארץ ישראל, ובשונה מרוב חבריו האדמו"רים, בא בשנת תרפ"א לביקור בארץ ישראל. בנוסף לעצם הרצון להידבק בארץ הקודש, רצה הרבי גם לגבש את עמדתו ביחס לשאלת העלייה לארץ.

כאחד ממנהיגיה הבולטים של 'אגודת ישראל', היתה לרבי הסתייגות גדולה מהתנועה הציונית שהונהגה על ידי חילונים. אולם לאחר ביקורו בארץ, ובעקבות פגישתו עם מרן הרב קוק זצ"ל, גיבש הרבי את עמדתו כי במקום שהחסידים יעמדו מנגד ויעסקו בביקורת על החלוצים הלא דתיים, מוטב שיעלו לארץ, יקנו בה קרקעות, ויגדילו את השפעתם.

בזכות עמדתו זו, רבים מבני משפחתו ומחסידי גור עלו לארץ לפני השואה וניצלו. עוד ארבע פעמים ביקר בארץ, ובכל פעם היו עולים עמו חסידים שקבעו את ביתם בארץ. ביוזמתו הוקמה בירושלים הישיבה החסידית הראשונה, ישיבת 'שפת אמת'. סביב הישיבה התגבש הגרעין המרכזי של חסידי גור בארץ, אולם היו לגור מרכזים נוספים בעוד מקומות בארץ.

רבים מאלה שעודדם לעלות לארץ לא עלו, ויש שעלו ואח"כ ירדו. ובכל זאת, לא מעטים מחסידיו עלו ונאחזו בארץ. זו הסיבה לכך שחסידות גור היא כיום החסידות הגדולה בארץ.

הצלתו מהשואה
הרבי כבר תכנן לעלות לארץ. בנו רבי שמחה בונים ועוד כמה מבני משפחתו כבר התגוררו בארץ. בשנת תרצ"ו התלבט אם עליו לנהוג יום טוב שני של גלויות, הואיל וביקר פעמים רבות בארץ ובכוונתו לקבוע בה את מקומו. כשהחלו הפרעות בארץ התעכב בפולין בלחץ בני משפחתו וחסידיו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה.

כשכבשו הנאצים ימח שמם את ורשה, החלו לרדוף ולחפש את רבם הגדול של היהודים. החסידים הנאמנים היו מעבירים את האדמו"ר בן ה-75 מדירה לדירה, עד שלבסוף בדרך מופלאה הצליחו לחלצו לאיטליה עם עוד אחדים מבני משפחתו, ומשם עלה לארץ בשנת ת"ש. בין הניצולים עמו היו בנו האדמו"ר-לעתיד רבי ישראל, ובן זקוניו האדמו"ר-לעתיד רבי פנחס מנחם, שהיה אז נער.

בבואו לירושלים קבע את מגוריו בישיבת 'שפת אמת', ומיד נתרכזו סביבו כמה מאות מחסידיו שעלו ארצה לפני השואה. כל מחשבותיו היו נתונות לאלו שנותרו בפולין בסכנה איומה. בשנת תש"ב, כשהחלו להגיע בשורות איוב על השמדת יהודי פולין, היה הרבי מדוכא מאוד. את כל מאות אלפי חסידיו הוא זכר, וכאב כולם היה מונח על ליבו. כשגם בשמחת תורה של אותה שנה היה עטוף בקדרות, אמרה לו זוגתו הרבנית שבשמחת תורה צריכים להיות בשמחה. הודה לה הרבי ואמר: "כנים דברייך". הזמין שני חסידים זקנים, שתה עמם 'לחיים', ובזה יצא ידי חובתו.

לאחר השואה
המשבר שלאחר השואה היה קשה. כאבו של הרבי היה נורא. אמנם אילמלא פעילותו למען עליית חסידיו, כמעט ולא היה נשאר שריד ופליט לחסידות גור. השואה הרי התחוללה בשיאה בפולין, במקומות מגוריהם של חסידי גור. חסידויות אחרות, שהיו גדולות מאוד, נמחקו לחלוטין (כדוגמת חסידות אלכסנדר, שמנתה מאות אלפי חסידים). אמנם מהונגריה ורומניה נותרו חסידויות, אולם הם התגוררו באזורים שבהם אחוז הנרצחים היה נמוך יחסית. אבל מחסידויות פולין וגליציה כמעט שרק גור נשארה על כנה.

אע"פ כן, שיברו של הרבי היה מר. מתוך מאות אלפי חסידיו נותרו בחיים עשרות אלפים בלבד. למעלה ממחצית צאצאיו נספו. גם בנו שירש את ההנהגה אחריו, רבי ישראל, איבד בשואה את אשתו ושני ילדיו, ואף שהתחתן שוב, לא נולדו לו ילדים. פעם אמר על עצמו האדמו"ר רבי ישראל: "אני זכר לחורבן".

ובכל זאת המשיך הרבי לחזק את חסידיו בדברי אמונה כי כל מה שה' עושה הוא לטובה, ושצריכים להאמין שכמו שנתקיימו כל התוכחות שבתורה כך יתקיימו כל הייעודים והנחמות. וכשהגיעו פליטים ניצולי שואה, הורה לבניו ולחסידיו לטפל בהם בגשמיות ורוחניות.

בשנת תש"ו, עוד הספיק הרבי לחתן את בן זקוניו, רבי פנחס מנחם.

מלחמת השחרור
כשהחלה מלחמת השחרור ונפלו הקרבנות הראשונים, הוציא הרבי אגרת תנחומים למשפחות האבלות, בה נכתב: "האבלים צריכים לקבל תנחומים", וסיים "הסוף יהיה טוב".

ירושלים היתה במצור, אנשים עמדו בתור לקבל לחם ומים, ובתוך כך התרחשו הפגזות שהפילו חללים ופצועים. כשבאה לפניו אשתו הרבנית ותיארה את המצב שהוא איום ונורא, אמר לה: "אל תפחדי, הגויים יברחו מהיהודים".

כשגברו ההפגזות, והיתה סכנה להמשיך לגור בקומה העליונה של ישיבת 'שפת אמת', סידרו לו הבחורים מקום מגורים בקומה התחתונה.

למרות זיקנותו וכאבו המשיך הרבי לקבל 'קוויטלעך', ולדאוג לחסידיו ובמיוחד לתלמידי הישיבה. והיה שואל תמיד מה נותנים להם לאכול. פעם כשהמחסן התרוקן, ולא נותרו בו אלא לחם ושקים של קקאו וסוכר, הכינו להם שוקולד למריחה. כששאל הרבי אם יש מה לתת לתלמידים, רצו להניח את דעתו ואמרו לו שברוך ה' הכל בסדר, ואפילו מכינים להם כעת שוקולד למריחה. אך הוא דאג, ובא למטבח לראות שאכן מכינים להם שוקולד.

הסתלקותו
יומיים לפני חג השבועות אמר למקורביו "אני רוצה לעלות למעלה". חשבו שרוצה לעלות לדירתו, שהיתה בקומה העליונה. אולם הוא הוסיף: "צריכים אותי שם". בחג השבועות שנת תש"ח, בעת מלחמת השחרור, החזיר הרבי הגדול את נשמתו לשמים.

מחמת המלחמה לא ניתן היה לקוברו בהר הזיתים, וקברוהו בחצר הישיבה. בעת ההלוויה עלו הצעקות עד לב השמיים.

אך השלשלת לא נפסקה. באופן נדיר, זכה ה'אמרי אמת' ששלושה מבניו, בזה אחר זה, נעשו אדמו"רי גור. ראשון היה רבי ישראל - ה'בית ישראל', שכיהן כאדמו"ר במשך 29 שנה, עד הסתלקותו בב' אדר תשל"ז. אחריו מילא את מקומו רבי שמחה בונים - ה'לב שמחה', שזכה לאריכות ימים, נפטר בן 96, וכיהן כאדמו"ר במשך כ-15 שנה, עד הסתלקותו בז' תמוז תשנ"ב. אחריו התמנה בן הזקונים, רבי פנחס מנחם - ה'פני מנחם', שנפטר בט"ז אדר תשנ"ו.

רבי פנחס מנחם לא הספיק לחיות שנים רבות במחיצת אביו, כי מעט אחר שהתחתן בגיל עשרים, אביו הגדול נפטר. ובכל זאת, כל ימיו התגעגע אל שנות ילדותו ובחרותו בצילו של אביו הגדול, והיה דבק בכל כוחו בתורתו והנהגותיו, ואף בצוואתו ביקש להיקבר לידו. כיוון שקברו של ה'אמרי אמת' נמצא בחצר ישיבת 'שפת אמת', במקום לא מוסדר לקבורה, היו צריכים חסידיו לעשות השתדלות רבה כדי להשיג אישור למילוי צוואתו. לבסוף האישור ניתן, והבן נקבר ליד אביו הגדול, בחצר ישיבת 'שפת אמת'.

לחלק ב' בנושא

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il