ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- ספר הכוזרי
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספרי אמונה וחסידות
- ספר הכוזרי
כח אָמַר הֶחָבֵר: הִנֵּה עִקַּר הַחָכְמָה מֻפְקָד בָּאָרוֹן, אֲשֶׁר הוּא בְּמַדְרֵגַת הַלֵּב, וְהֵם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְעַנְפֵיהֶם, וְהִיא הַתּוֹרָה, לְצִדּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וְשַׂמְתֶּם אוֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם", וּמִשָּׁם מִסְתָּעֲפוֹת שְׁתֵּי הַחָכְמוֹת: חָכְמַת הַתּוֹרָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ הַכֹּהֲנִים, וְחָכְמַת הַנְּבוּאָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ הַנְּבִיאִים. וְהֵם הָיוּ בְּמַדְרֵגַת הַיּוֹעֲצִים הַמַּבְחִינִים הַמַּזְהִירִים לָאֻמָּה, הַכּוֹתְבִים אֵת תּוֹלְדוֹתֶיהָ, וְהֵם רֹאשׁ הָאֻמָּה.
כט אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתֶּם הַיּוֹם גּוּף בְּלֹא רֹאשׁ וּבְלֹא לֵב.
ל אָמַר הֶחָבֵר: יָתֵר עַל כֵּן, הִנֵּה אֲנַחְנוּ כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ, וַאֲפִלּוּ לֹא גוּף, אֶלָּא אֵיבָרִים מְפֻזָּרִים, בְּמַדְרֵגַת הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת אֲשֶׁר רָאָה אוֹתָן יְחֶזְקֵאל. אֲבָל, מֶלֶך כּוּזָר, אֵלּוּ הָעֲצָמוֹת אֲשֶׁר נִשְׁאַר לָהֶן טֶבַע מִטִּבְעֵי הַחַיִּים, וּכְבָר הָיוּ כֵּלִים לְלֵב וְרֹאשׁ וְרוּחַ וְנֶפֶשׁ וְשֵׂכֶל, טוֹבִים מִגּוּפִים מְצֻיָּרִים מִן הַשַּׁיִשׁ וְהַגֶּבֶס בְּרָאשִׁים וְעֵינַיִם וְאָזְנַיִם וְכֹל הָאֵיבָרִים, וְלֹא הִתְחַבְּרָה בָּהֶם מֵעוֹלָם רוּחַ חַיִּים, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתָּחוּל בָּהֶם, וְאֵינָם אֶלָּא דִּמּוּי וְצִיּוּר שֶׁל אָדָם, וְאֵינָם אָדָם.
לא אָמַר הַכּוּזָרִי: כִּדְבָרְךָ כֵּן הוּא.
לב אָמַר הֶחָבֵר: הִנֵּה הָאֻמּוֹת הַמֵּתוֹת אֲשֶׁר רָצוּ לְהִדַּמּוֹת לָאֻמָּה הַחַיָּה, לֹא יָכְלוּ לְהַשִּׂיג יוֹתֵר מִדִּמְיוֹן חִיצוֹנִי, הֵקִימוּ בָּתִּים לֵאלֹהִים, וְלֹא נִרְאָה בָּהֶם לֵאלֹהִים אוֹת, פָּרְשׁוּ וְהִתְנַזְּרוּ כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה עֲלֵיהֶם הַנְּבוּאָה, וְלֹא נִרְאֲתָה, וְחָטְאוּ וּמָרוּ וְהִרְשִׁיעוּ, וְלֹא יָרְדָה עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם אוֹ מַגֵּפַת פִּתְאוֹם כְּדֵי שֶׁיִּתְאַמֵּת שֶׁהוּא עֹנֶשׁ מֵאֵת הָאֱלֹהִים עַל אוֹתוֹ הַמֶּרִי. נִפְגַּע לִבָּם, רְצוֹנִי לוֹמַר אוֹתוֹ הַבַּיִת אֲשֶׁר הֵם מְכַוְּנִים אֵלָיו, וְלֹא הִשְׁתַּנָּה מַצָּבָם, אֶלָּא מַצָּבָם מִשְׁתַּנֶּה לְפִי רֻבָּם וּמִעוּטָם, וְכֹחָם וְחֻלְשָׁתָם, וּפֵרוּדָם וְהִתְחַבְּרָם, עַל דֶּרֶך הַטֶּבַע וְהַמִּקְרֶה. וַאֲנַחְנוּ כַּאֲשֶׁר נִפְגַּע לִבֵּנוּ, אֲשֶׁר הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — אָבַדְנוּ, וְכַאֲשֶׁר יְתֻקַּן — נְתֻקַּן אֲנַחְנוּ, בֵּין שֶׁנִּהְיֶה רַבִּים אוֹ מְעַטִּים, וְעַל אֵיזֶה מַצָּב שֶׁיִּהְיֶה. כִּי מְאַחֲדֵנוּ הוּא הָאֵל הַחַי, וְהוּא מְנַהֲגֵנוּ וּמַחֲזִיק בְּיָדֵנוּ בַּמַּצָּב הַזֶּה שֶׁאֲנַחְנוּ בּוֹ בְּפֵרוּד וּבְפִזּוּר.
לג אָמַר הַכּוּזָרִי: אָכֵן לֹא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאֻמָּה תִּתְפָּרֵד כָּך וְלֹא תִּשְׁתַּנֶּה לְאֻמָּה אַחֶרֶת, כָּל שֶׁכֵּן עִם אֹרֶך הַזְּמָן הַזֶּה, וְכַמָּה אֻמּוֹת שֶׁהָיוּ אַחֲרֵיכֶם אָבְדוּ וְלֹא נִשְׁאַר לָהֶן זֵכֶר, אֱדוֹם וּמוֹאָב וְעַמּוֹן וַאֲרָם וּפְלֶשֶׁת וְכַשְׂדִּים וּמָדַי וּפָרַס וְיָוָן וְהַבְּרָהְמִינִים וְהַצָּאבִּיִּים, וְזוּלָתָם הַרְבֵּה.
___________________________
דמוי – מה שמקביל להם במשכן וכליו. בלא ראש ובלא לב – בלא נביאים ובלא ארון. לא תשתנה לאומה אחרת – לא תתבולל.
ביאורים
המקדש הוא גוף בלא ראש. יש בו חיים, אבל אין בו תוכן רעיוני שאפשר לקחת ולכוון את החיים על פיו. התורה, שבה מודיע לנו ה' את רצונו, סוללת לנו את הדרך לחיים נכונים וקדושים. התורה הזו, הראש, מתגלם בקבוצת האיכות של העם – הכהנים והנביאים, אנשי הרוח העליונים – הם חלק מעם ישראל והם גם הראש של המקדש. הם מהווים את הגשר המחבר בין המקדש בירושלים לבין המון העם. בדומה לעניין התארים שהעלה המלך, שמהם גִלגל החבר את הדברים לארץ ישראל, גם כאן מתוך המקדש עובר החבר לדבר על עם ישראל בגלות, ועל היחס לעמים ודתות אחרים. גם בסוגיות רוחניות מופשטות, כמו תארי ה' ועבודת המקדש, מראה החבר איך הן קשורות בקשר אמיץ ללאומיות הישראלית מצדדים שונים. לשיטתו של ריה"ל, 'סגולת ישראל' היא עמוד השדרה של היהדות, ולכן הכרח הוא שתהיה לו השקה לכל נושא ועניין. למרות החשיבות החיונית של ארץ ישראל והמקדש, לעם ישראל יש חיות פנימית משלו. הארץ והמקדש הם כלים שנועדו לאפשר לו למצות את הפוטנציאל הרוחני שגלום בו, אבל הקיום הבסיסי של העם לא תלוי בהם, אלא בהשגחה אלוהית מיוחדת. החבר מוסיף, שמצבו השפל של עם ישראל עדיף על מצבם השלם של הדתות, כיוון שהוא חי בכוח ואילו הם מתים גם בפועל. הדתות, כשמם כן הם, מנהלות טקסי דת מלאכותיים כדי להביע את אמונתם, אבל מלבד תפאורה מרשימה אין להם שום השפעה ממשית. היהדות לא עורכת טקסים, כי היא איננה דת, אלא חיים. המצוות, ועבודת המקדש מזרימים לנו אנרגיה, וכאשר הם נעדרים – החיסרון משתקף מיד במצב הלאומי. העמים האחרים מתנהלים על פי כוחות הטבע בלבד, אבל בישראל הקיום הגשמי תלוי ויונק במצב הרוחני, לטוב ולמוטב. גם העונש, כמו השכר, מלמד על הקשר ההדוק שבין האמונה לבין החיים בעם ישראל.
הרחבות
1. רגישות האומה המושגחת
וְחָטְאוּ וּמָרוּ וְהִרְשִׁיעוּ, וְלֹא יָרְדָה עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם אוֹ מַגֵּפַת פִּתְאוֹם כְּדֵי שֶׁיִּתְאַמֵּת שֶׁהוּא עֹנֶשׁ מֵאֵת הָאֱלֹהִים עַל אוֹתוֹ הַמֶּרִי... אצל האומות ה'מתות' (בתרגום אבן תיבון "אומות עכו"ם" בסתם) אין ההצלחה או הכישלון קשורה לקשר עם האלוהים אלא ליד המקרה בלבד. אצל ישראל, לעומת זאת, נאמר: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" [עמוס ג, ב; ועיין במפרשים שם]. בעל הקול יהודה מציע שריה"ל כאן נוקט לשון משולשת ("וחטאו ומרו והרשיעו") כדי לרמוז על שלוש עבירות שעשו ישראל במדבר בזה אחר זה ונענשו על כך (עיין שם).
2. חורבן הבית
וַאֲנַחְנוּ כַּאֲשֶׁר נִפְגַּע לִבֵּנוּ, אֲשֶׁר הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — אָבַדְנוּ. הגר"א , בליקוטים שמופיעים בסוף פירושו לספרא דצניעותא, כותב דברים ברוח דומה: "כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו, עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו, הוא גוף שלה בלא נפש. ויציאה לחוץ לארץ – הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל – הם הגויים האוכלים בשרנו...". בית המקדש, מקום השראת השכינה, הוא ה'נשמה' שלנו, של עם ישראל. בלעדיה, אנו כאותה בקעה מלאה עצמות אשר בחזון יחזקאל, שבויים באותו הקבר, באותה הגלות מלאת הרימה.
שאלות לדיון
לאור דברי המחבר, מהו היחס בין התורה לנבואה?
מדוע 'האומות המתות' תמיד רוצות להידמות לעם ישראל?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
