- הלכה מחשבה ומוסר
- שיעורים נוספים
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
58806
בכל משך השתלשלותה של פרשת קורח לא מצינו שום התייחסות בדברי הכתוב אודות דעתו של אהרן הכהן ותגובתו כנגד דברי הבלע של החולקים עליו ועל כהונתו. ברם, רמז יש לדבר בפסוק (במדבר ט"ז, ד'): "וישמע משה ויפול על פניו", וכתב הרמב"ן: "ויפול ולא ויפלו, כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קורח גדולה ממעלתו , אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך".
ויש להעמיק ולהתבונן בהנהגתו זו של אהרן, ובלקח שיש להפיק הימנה לדורות.
"תומיך ואוריך לאיש חסידיך"
והנה לכשנתבונן נמצא שאהרן זכה לכהונה בעבור חסידותו, וכעדות הכתוב (דברים ל"ג, ח'): "תומיך ואוריך לאיש חסידיך, אשר ניסיתו במסה תריבו על מי מריבה". ופירש ה"אבן עזרא": "'לאיש חסידך' - לאיש שהוא חסידך", דהיינו שאהרן זכה לאורים ותומים ולכהונה בזכות חסידותו. וביאר ה"שפתי כהן", שזהו שנאמר: "אשר ניסיתו במסה", כי עמידתו של אהרן בשלל הניסיונות שאירעוהו, העידה על מעלת חסידותו, ובפרט כשערער קורח על כהונתו, והוא שתק ולא השיבו דבר .
ויש להבין מהי החסידות הטמונה בשתיקתו של אהרן כלפי קורח ועדתו.
"כלי שסובל מכות כחסיד הנעלב"
ונראה בביאור העניין (לפי מיעוט ערכנו וכפי מה שקיבלנו מבעל ה"רינונה של תורה" בתוספת נופך מרובה) על-פי דברי המדרש (תהלים ט"ז): " והקב"ה נקרא חסיד , שנאמר (ירמיה ג', י"ב): 'כי חסיד אני נאום ה''. ודוד קרא עצמו חסיד , שנאמר (תהלים פ"ו, ב'): 'שמרה נפשי כי חסיד אני'. אמר רבי אלכסנדרי: כל מי ששומע קללתו ושותק נקרא חסיד. ודוד שמע קללתו ושתק, בדין הוא שיקרא חסיד ". וכן אמרו שם (פ"ז): " כל מי ששומע קללתו ושותק נעשה שותף להקב"ה, שכן הוא שומע לאומות העכו"ם שמחרפין אותו לפניו והיה יכול לאבדם בשעה אחת, ושותק. אף דוד כן היה, שומע קללתו ושותק. לפיכך, ''שמרה נפשי כי חסיד אני". ובדרך זו פירש המצודות דוד (תהלים פ"ו, ב'): "'כי חסיד אני - ששומע חרפתו ובידו לנקום נקם, ומעביר על מידותיו' ".
ובמסכת שבת (עז:) מצינו שהמדוכה שבה כותשים ודכים תבלינים על-ידי שמכים בה הרבה, נקראת בארמית " אסיתא ", מלשון חסירתא וחיסרון, ברם, כתב המהרש"א (חידושי אגדות שם) שבספר הערוך כתב, שאסיתא היא מלשון " חסידתא ", כלומר, כלי שסובל מכות כחסיד הנעלב. וזהו כדברי המדרש דלעיל שחסיד הוא מי שמכים ומחרפים אותו, ושותק ואינו משיב.
וכן כתב היעב"ץ בספר "מגדל עוז" (בית מידות - עליית הבדידות): " החסיד נקרא על שם הבושה , שתרגום 'חסד' 'חסודא' הוא, מלשון בושה בארמית, ותרגם אונקלוס 'והחסידה' - 'וחוריתא', לשון לובן, כי המתבייש פניו מתלבנים , כמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא נח: עיי"ש): 'דאזיל סומקא ואתי חיורא'. ולפיכך שם חסיד מורה שצריך לסבול בושת כדי לקיים התורה, ולא ישגיח בלצים. כי החסידים האמיתיים הם נעלבים ואינם עולבים, כדרך שהיו נוהגים הנביאים, שנאמר: 'גוי נתתי למכים ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק'".
ומעתה יש לבאר היטב את החסידות הטמונה בשתיקתו של אהרן כלפי קורח ועדתו, שהרי למרות שנחלקו עליו בכל תוקף וקראו תיגר על כהונתו, שתק ולא השיבם דבר, וכמו שכתב הרמב"ן: "כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו", ואין לך חסידות גדולה מזו.
[ולכן מצינו בתרגום יונתן (דברים י', ו') אודות התרשלותם של ישראל בהספדו של אהרן: "דאתרשלנא במספדא דאהרן חסידא ". כיון שמידת החסידות היא שעמדה לאהרן, לזכות בעבורה לשלל מעלותיו ולכתר כהונה, וזהו עיקר השבח הטעון להיאמר בהספדו].
וראה את שכתב ה"שפת אמת" (קורח תרמ"ג): "החסיד תולה מעשים טובים שלו בזכות אחרים. והרשע סובר שכל העולם ניזון בשבילו. וכאשר ראינו בגיאותן של עדת קורח. ואהרן אדרבה לא ענה כלום והאמין כי בכוח הרבים עובד את עבודתו כי הוא שלוחן של כלל ישראל. וחז"ל דרשו: 'תולה ארץ על בלימה' - על מי שבולם פיו בשעת מריבה, וזה נתקיים ממש כאן באהרן שלא פתח פיו במריבה זו. ואי אפשר להיות בולם פיו רק כשהוא אין ממש. וזהו שאמר משה: 'וביקשתם גם כהונה', כי לא שייך כלל לבקש כהונה שזה ניתן רק למי שאינו מחזיק עצמו לכלום".
"הנעלבים ואינם עולבים ..."
ועל הנהגת החסידות האמורה לעיל דרשו חז"ל (שבת פח: גיטין לו:): "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". ע"כ.
מעלה נפלאה וגדולה זו, של אדם השומע עלבונו וחרפתו ואינו משיב ומקבל ביזיונות באהבה! נלמדת מהפסוק (בראשית א', ט"ז): "ויעש א-לוהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן ...". ע"כ.
וכתב רש"י: "שווים נבראו ונתמעטה הלבנה על שקיטרגה ואמרה: אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". ע"כ. ולשון חז"ל בגמרא (חולין ס:): "כתיב: 'ויעש א-לוהים את שני המאורות הגדולים' וכתיב: 'את המאור הגדול ואת המאור הקטן'. אלא אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם [וכי] אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך". ע"כ.
ולדברינו עד עתה נמצא שהנהגה זו היא המביאה את האדם לקנות את מידת החסידות. ולפי זה יש להטעים כמין חומר את דברי הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ז, הי"ג): "וכן היה דרך חסידים הראשונים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו". ובדווקא נקט "חסידים", שהרי מידות אלו שייכות לתחומה של החסידות, והאדם המתנהג בהן הוא אשר בשם חסיד יקרא.
והגה"ק רבי זלמן מוולאז'ין זת"ע ("תולדות אדם" פט"ז) פירש את מאמר "הנעלבים ואינם עולבים" לאור3 הנהגות המצויות בבני אדם . כי יש אדם שכשיחרפוהו אויביו, ישיב להם בדברי עלבונות וגידופים. ויש אדם שלא ישיבם עלבון כגמולם, אך יענה ויאמר שאין בו ממה שמלעיזים עליו. ויש שישתוק ויבלום פיו, אך ליבו יכאב וידאב.
וכנגד שלושתן אמרו חכמים, הנעלבים ואינם עולבים , ואינם משיבים ועולבים בעולביהם. ולא עוד אלא ששומעים חרפתם ואינם עונים ואומרים שאין הדברים נכונים. ולא עוד אלא שאף לבבם לא יכאב, אלא עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם נאמר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", באשר נתעלו המה שלא כדרך שאר בני האדם, ונתחסדו ביותר.
"לאור חיציך יהלכו"
ו"בדעת זקנים מבעלי התוספות" עה"ת (שם) עמדו בטעם הדבר שנמשלו הנעלבים ואינם עולבים לצאת השמש בגבורתו: "כשמש ששמע חרפתו ולא השיב ונתגדל על-ידי כן". ע"כ. ונראה בביאור הדבר בהקדם דברי הגמרא (נדרים לט:) לגבי מחלוקת קורח ועדתו: "מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול, ואמרו לפניו ריבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירים. באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות, אמר להם בכל יום ויום משתחווים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם. ובכל יום ויום יורים בהן חיצים וחניתות ומאירים, שנאמר: 'לאור חציך יהלכו'".
ונמצא שאף שיורים בשמש חיצים וחניתות, מאירה היא בכל כוחה, והרי זה ממש כחסיד שמעליבים אותו ופוגעים בו ולמרות זאת אין ליבו כואב ודואב, והוא מקבל הכל באהבה, ולכן נמשלו הנעלבין ואינם עולבים לשמש המאירה בגבורתה [וכן כתב הריא"ף בעין יעקב (גיטין לו:)].
והמהרש"א פירש שכמו השמש שעושה רצון ה' בשמחה ובאהבה, נאמר בו: "ואין נסתר מחמתו" שממשלתו בכל העולם, כן מי שיש לו את כל המידות הללו, אמרו בו שנותנת לו התורה מלכות וממשלה.
שמעיה ואבטליון והכהן הגדול
ובמסכת יומא (עא:) מובא מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והלכו כל העם אחריו. וכשראו העם את גדולי הדור שמעיה ואבטליון, עזבוהו והלכו עימם. וכשבאו שמעיה ואבטליון להיפטר הימנו לשלום, אמר להם: "ייתון בני עממין לשלם". והשיבוהו: "ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן, ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן".
ופירש המאירי, שהכהן הגדול התריס כנגדם מחמת קנאה, וקינתרם על כך שבאו מבני בניו של סנחריב (כמו"ש בגיטין נז:). ואמרו לו: יבואו בני עממיא לשלום, שעושים כמעשה אהרן, והינם רודפי שלום ובעלי מידות. ולא יבואו בני אהרן כמותו לשלום, כיון שקינתרם וקינא בכבודם וסיפר בגנות תלמידי חכמים, שלא כאהרן הכהן הגדול.
והרובד הפנימי שבדברים הוא, שהמתריס ומתקנא בחבירו מופקע לגמרי מלהימנות בין תלמידיו של אהרן. וקל וחומר הוא, שהרי אהרן לא השיב דבר למחרפיו ולחולקים על מעלתו, וכל שכן שכל סממן של קנאה ותחרות לא שייך כלל בתחומו, ובזכות כך זכה בכהונה הגדולה.
"בשכר 'וראך ושמח בליבו' -
זכה אהרן לחושן המשפט על לב"
וכפי שדרשו בגמ' (שבת קלט.):"בשכר 'וראך ושמח בליבו' - זכה אהרן לחושן המשפט על לב" . ופירש המהרש"א (חידושי אגדות שם): "שהיה שמח בכל ליבו, ולא שיהיה מראה עצמו לעיניו שהוא שמח ובליבו יתקנא בו", ונמצא שאהרן זכה לכהונה בעבור שלמות שמחת הלב במעלת משה שנתמנה לגאול את ישראל. ולכן הוכיחו שמעיה ואבטליון לאותו הכהן, שאין ראוי לזרע אהרן לקנטר ולקנא, באשר אין זה כדמות מעשה אהרן [וראה דברי ה"חתם סופר" שהביא בשו"ת "ציץ אליעזר" (חט"ז סי' ט"ז)].
"כלה נאה וחסודה"
ובעוסקנו בחסיד שמבטל עצמו ואינו נחלק עם העולבים בו, נראה להוסיף ולבאר את דברי הגמרא (כתובות טז:): " כיצד מרקדים לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הילל אומרים: כלה נאה וחסודה ".
כי הנה כתב הר"ן (נדרים ל.) שבקידושי אישה לאיש, מסכמת האישה לקידושי האיש, ומבטלת את דעתה ורצונה, ומחשיבה עצמה כלפיו כדבר של הפקר, והבעל מכניסה לרשותו ומקדשה. ואם כן נאה ויאה לה התואר "חסודה", באשר מבטלת היא את דעתה כלפי חתנה , וביטול זה משתייך לתחומה של החסידות כמבואר במאמר זה [וראה דברי המהר"ם שיף (כתובות יז.) ש"כלה חסודה", הוא מלשון "חסידה" ].
ומה נפלא הדבר שבית הלל הם בעלי האימרה: "כלה נאה וחסודה", שהרי אמרו חז"ל (עירובין יג:): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי". ונמצא שהנהגתן הייתה בחסידות כדרכו של אהרן.
והמבין ידע שמשום כך דווקא הילל הוא שאמר (אבות א', י"ב): "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", שהרי הוא ושומעי לקחו אחזו בדרכיו של אהרן.
"לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין"
וכך לימדונו חז"ל (בבא קמא צג.): " לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח".
"לעולם הקב"ה תובע דמן של נרדפין מן הרודפין. תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקב"ה בהבל, שנאמר (בראשית ד'): 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו'. נח נרדף מפני דורו ולא בחר הקב"ה אלא בנח שנאמר (שם ז'): 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'. אברהם נרדף מפני נמרוד ובחר הקב"ה באברהם, שנאמר (נחמיה ט'): אתה הוא ה' הא-לוהים אשר בחרת באברם'. יצחק נרדף מפני פלשתים ובחר הקב"ה ביצחק, שנאמר (בראשית כ"ו): 'ראה ראינו כי היה ה' עמך'. יעקב נרדף מפני עשו ובחר הקב"ה ביעקב, שנאמר (תהלים קל"ה): 'כי יעקב בחר לו י-ה'. יוסף נרדף מפני אחיו ובחר הקב"ה ביוסף, שנאמר (שם פ"א): 'עדות ביהוסף שמו'. משה נרדף מפני פרעה ובחר הקב"ה במשה, שנאמר (שם ק"ו): 'לולי משה בחירו'. דוד נרדף מפני שאול ובחר הקב"ה בדוד, שנא' (שם ע"ח): 'ויבחר בדוד עבדו'. שאול נרדף מפני פלשתים ובחר הקב"ה בשאול, שנא' (שמואל א' י"ב): 'הראיתם אשר בחר בו ה''. ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל, שנאמר (דברים י"ד): 'ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה'...
אף בקורבנות כך. אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב - לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפין. הה"ד (ויקרא כ"ג): 'שור או כשב או עז כי יולד' (ויקרא רבה כ"ז, ה').
"אף-על-פי שמטעם: 'זה א-לי ואנוהו', היה ראוי להקריב הגיבורים הנאים (כגון: ארי, נמר וכדומה) ולמה בוחרים בחלשים? אלא שזהו ההידור למזבח! זהו נויו! וזהו שבחו! - שמואס ברודפים ובוחר בנרדפים" ("פניני השלימות" שער הסבלנות, אות נ"ו) "מכאן שהנרדפים הם הנאים! הם המהודרים! הם המשובחים!" ["כצאת השמש בגבורתו" מסדרת תיקון המידות (ח"ד, פ"א, אות ט')].
קבלת בזיונות באהבה מכפר על הכל
מסופר בנביא (שמואל ב' ט"ז ה' '- י"ג): "ובא המלך דוד עד בחורים, והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול, ושמו שמעי בן גרא, יצא יצוא ומקלל, ויסקל באבנים את דוד וגו'. וכה אמר שמעי בקללו: צא צא איש הדמים ואיש הבליעל וגו', ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך, למה יקלל הכלב המת הזה, את אדוני המלך, אעברה נא ואסירה את ראשו, ויאמר המלך ... כי יקלל, וכי ה' אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשית כן". ע"כ.
ומובא בזוה"ק [שמות ק"ז/ב' (מתורגם)]: בא וראה - כי יותר צער היה לדוד, מה שעשה לו שמעי בן גרא, מכל הצרות שעברו עליו עד יום ההוא. ולא השיב דוד כנגדו דבר, שכך היה ראוי לו, ובזה נתכפר חטאו. עתה יש לעיין בזה, הלא שמעי היה תלמיד חכם, וחכמה גדולה הייתה בו, למה יצא כנגד דוד, ועשה לו כל מה שעשה? אלא ממקום גבוה - מן השמיים היה הדבר הזה, שהכניס לו הקב"ה בליבו לעשות דבר זה. וכל זה היה לתועלתו של דוד. כי זה שעשה לו שמעי, גרם לו לשוב בתשובה שלימה, ושבר את ליבו בשיברון גדול. ושפך הרבה דמעות מתוך צער ליבו לפני הקב"ה. ועל זה אמר: "כי ה' אמר לו קלל", כי ידע כי ממקום עליון ירד דבר זה. ע"כ דברי הזוה"ק.
ובספר "שמירת הלשון" כותב בעל ה"חפץ חיים" זת"ע: "הנעלב, כשמקבל עליו את הדין ושותק, בודאי הקב"ה ירומם קרנו עבור זה, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, וכן מצינו אצל דוד המלך ע"ה כשקיללו שמעי בן גרא ועפרו בעפר, לא הניח לעבדיו לקנאות לכבודו, אלא אמר: 'כי ה' אמר לו לקלל'. ואמרו חז"ל שבאותה שעה זכה דוד עבור זה להיות הרביעי לרגלי המרכבה".
"על-ידי הבושה ... נעשה תיקון השכינה"
הבה נתבונן! שמעי בן גרא מבזה את דוד המלך בביזיון נורא, וסוקל אותו באבנים, וצער גדול כזה, לא היה לדוד כל ימי חייו, וחייליו של דוד רוצים להרוג את שמעי. ודוד אומר להם: לא לעשות לו שום דבר, כי כל מה שעושה הקב"ה לטובה עושה, והכל בהשגחה לטובתו, כי ה' אמר לו קלל, ובאמת היה לו טובה גדולה ממאורע זה, כי נמחלו לו עונותיו.
ואומר בעל ה"ראשית חכמה" זת"ע ("שער התשובה" פ"ג) שמכאן עלינו ללמוד, שצריך להיות שומע חרפתו ואינו משיב, ולקבל הביזיון בסבר פנים יפות, כי המחרף הוא שליח מלמעלה לטובת האדם. כי הנה בדוד לא היו בו אותם החירופים, שאמר לו שמעי בן גרא, ומכל מקום שתק וקבל. כל שכן מי שחטא והרבה לפשוע, שאפשר שיהיו בו כל מה שיאמרו עליו, בערך הפגם העליון שפגם. וכיון שליבו נשבר ונכנע על-ידי הבושה, על-ידי זה נעשה תיקון השכינה, והדין נכבש תחת החסד,ונמצא שממש מקריב לה' יתברך את נפשו השוכנת בליבו.
הדבר נגזר מן השמים
יסוד גדול והכרחי זה, מסייע לאדם לחיות באמונה והכרה אמיתית, ולדעת שכל מה שעובר עליו, הוא בהשגחה פרטית מדוקדקת, ועל-ידי זה יקבל הנהגת הקב"ה באהבה, ולא יכעס על שום אדם, ולא יתפעל משום מאורע , וזה הטעם שדוד המלך לא נתפעל משמעי בן גרא בשעה שקללו.
מלמדנו הגה"ק בעל ה"תניא" זת"ע ("אגרת הקודש" פכ"ה) וז"ל: "אמרו רז"ל כל הכועס כאילו עובד עכו"ם, והטעם - מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו, נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' הייתה זאת לו, לא היה בכעס כלל. ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה, מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו, אף-על-פי כן על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום. ולא עוד - אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו, מתלבש בו כח ה' ורוח פיו יתברך, המחייהו ומקיימו. וכמו שנאמר: "כי ה' אמר לו קלל", והיכן אמר לשמעי? אלא - שמחשבה זו שנפלה לשמעי בליבו ומוחו ירדה מאת ה', ורוח פיו המחייה כל צבאם החיה רוחו של שמעי, בשעה שדיבר דברים אלו לדוד. כי אילו נסתלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי, לא היה יכול לדבר מאומה". עכל"ק.
"מעולה יותר מכל מלקויות וסיגופי תעניות שבעולם "
וכמים קרים על נפש עייפה, הם דבריו של הגה"ק רבי אהרן מקארלין זת"ע (בהשמטות לספרו "בית אהרן") בעניין קבלת ביזיונות באהבה, וז"ל: "תשובה ידוע שעיקרה בלב, וסימנה השמחה, לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה בכל מידה ומידה, ובזה לא יצטרך לתעניות וסיגופים. מאוד צריך האדם להתחנן בזה, "ותקננו בעצה טובה מלפניך", שזהו התיקון להחוטא, בעצה טובה מלפני ה' יתברך".
והביא שהדברים מפורשים מהגה"ק רבי אברהם גלאנטי זת"ע ("קול בוכים") עה"פ (איכה ג', ל'): "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה", וז"ל: "מרגלא בפומיה דמורי זלה"ה (הרמ"ק זת"ע) שהיה אומר שבכל התשובות שבעולם, המעולה שבכולם למרק החטאות והזדונות והפשעים, היא סבילת העלבונות והחירופים והגידופים. והיא מעולה יותר מכל מלקויות וסיגופי תעניות שבעולם. כי אם יסגף עצמו לבד, יחוש ויבטל מדברי תורה, למי שלא אפשר לו, ונקרא חוטא, וכן במלקויות וכיוצא. אמנם במידה זו תאכל ותשתה ותעבוד, והעוונות מתכפרים, ומבינתך חדל, כי הגע עצמך שיאמרו לך: תרצה שיבוא לך הפסד ממון או נפילת בתים? תשיב: לא. ואם יאמרו לך: תרצה עליך מיתת בנים? תשיב חס ושלום, אלא אתה ה' תשמרם. ואם יאמרו לך: תרצה שיככה ה' - בשחפת ובקדחת בקרירי ובחמימו? מיד ירוץ ליבך ותשיב: רחמנא ליצלן. וכן אם יאמרו לך, על המיתה ועל הגיהנם ועל הגלגולים הרעים, על הכל תשיב חס ושלום. אם כן תאמר לי בחייך, החטאות והעונות והפשעים, שחטאת ושעווית ושפשעת, ופגמת במעלות הרמות, בעשייה ויצירה ובריאה ואצילות, כפי מחצב נשמתך, מיום היותך על האדמה, במה יכופר? והזקן הכסיל, בכל יום רודף אחריך. לכן זאת העצה היעוצה, מאת ה' צבאות יצאה לאמר: "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" כמדובר, ובזה אל יזניחך א-לוהים לעולם, וזהו כי לא יזנח לעולם". עכל"ק.
"שומע חרפתו ולא ישיב - מיד תשרה עליו השכינה"
ובמעלה נפלאה זאת, של השומע חרפתו באהבה ואינו משיב, מגלה לנו בעל ה"ראשית חכמה" זת"ע (ב"שער הענוה פ"ג), שעל-ידי זה הוא זוכה שהשכינה הקדושה שורה עליו, והקב"ה מלמדו התורה, ואינו צריך ללמוד מרב. וז"ל: וכתב הרב יצחק דמן עכו ע"ה, ששמע מפי רבי מאיר ... שאמר לו רבו הר"ר יוסף גיקיטילייא: כי האיש אשר ידבנו לבו לתקן מידותיו, ולישר דרכיו ומעשיו, ולרדוף אחרי הענווה בתכלית השלימות, להיות עלוב ולא יעלוב, שומע חרפתו ולא ישיב. מיד תשרה עליו השכינה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח א-לוהים תלמדנו ".
"טוב שברופאים לגיהנם"
ומעודדים ומחייבים הם הדברים שכותב בעל ה"נועם מגדים" (פר' אמור ד"ה א"י) זת"ע, שעל-ידי הביזיון זוכה האדם למחילת עוונות, ולא יצטרך לעשות סיגופים ותעניות כדי להיטהר מחטאיו. וז"ל: "דהנה החוטא הרוצה לשוב מעוונותיו ולתקן מה שעיוות, יש לו עצה להיפטר מתשובה קשה של ריבוי צומות בכי וסיגופים. והוא - אם אחד יפגע בו ויחרפהו, והוא לא ישיב לו, ויקבל את הביזיון באהבה. ימחלו לו כל עוונותיו, כדברי חז"ל (ר"ה יז.): "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו". אבל מצד שני רחמנות גדולה על זה שפגע בו, כי יצטרך ללכת לגיהנם. וזה מרומז במאמר חז"ל (קידושין פב.): "טוב שברופאים לגיהנם" - זה שמרפא את החוטא ברפואה קלה על-ידי שמבזה אותו, אבל על רופא זה לדעת, שהוא ירד עבור זה לגיהנם". עכל"ק.
לוקח חלקו בגיהנם ונותן לו חלקו בגן עדן
גם במשנתו של רבנו החיד"א זת"ע ("פתח עינים" סוף קידושין) למדנו דבר זה - שהרופא הגדול לנפש, הוא מי שמבזה חבירו, וחבירו שותק, ובזה מתקן נפשו הנעלב, ומתכפרים לו עוונותיו. ונמצא שהעלוב הוא טוב שברופאים - רפואת הנפש, ומוסיף: "והוא לגיהנם" - ויורש חלק גיהנם מהנעלב, והנעלב שהוא מתרפא - יורש חלק העולב בגן עדן.
הרמב"ם מעיד על עצמו
העיד הרמב"ם על עצמו (שו"ת "פאר הדור" קמ"ב): "אני מוחל על כבודי ומוותר עלבוני הרבה. ואם הכריחו הזמן והעניין לומר שאיני בעל דת ולא בעל מעשים טובים, יאמר זה. וכל זה ... לא יזיקני ולא יכעיסני, ואפילו ראיתיו בעיני ושמעתיו באזני, או עשה לפני, לא הייתי חושש, אלא אדרבא הייתי נכנע אליו, ומשיבו דברים טובים ורכים, או אשתוק, או אשיב לפי העניין דברים נאים ודברי ענוה כפי הצורך והשעה".
ומסיים הרמב"ם: "ובכלל אני מבקש ממך, אם אתה תלמידי, שתלך בדרכי ובמידותי, והוא הטוב לך - שיקללוך ולא תקללם, ותהיה מן העלובים ולא מן העולבים".
בכה על שלא פוגעים בו
מעשה היה אצל בעל ה"חפץ חיים" זת"ע, שפעם לפני ימים נוראים ראו אותו בוכה, ושאלו אותו על סיבת הבכייה? ואמר: היות שאנשים מסתכלים עליו כאדם מכובד, הרי הם נזהרים בכבודו ולא פוגעים בו, כך שאין לו ההזדמנות להיות מעביר על מידותיו, על-ידי הניסיון שיפגעו בו, שעל זה אמרו חז"ל (ר"ה יז. יומא כג.): "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו". וכן אמרו חז"ל (חולין פט.): "'תולה ארץ על בלימה' (איוב כ"ו, ז') - אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים, אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה".
"הנני מעדיף לשתוק"
על הצדיק חכם מנחם מנשה זת"ע מסופר שכאשר ביזוהו אנשים, פנו אליו כמה ממעריציו הכואבים על המצב, על הביזיון הנורא ועל שתיקתו הממושכת. הללו ניסו לשכנעו שעל אף שאומנם אין רצונו להשיב להם כגמולם, אולם לכל הפחות יתכן שכדאי מאוד לומר את עמדתו ושיטתו כדי שאנשים אחרים לא ילכו שולל אחר דברי מצעריו.
אך הוא בענוותנותו השיב להם: הלוא חז"ל אמרו: "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים ... עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". על כן הנני מעדיף לשתוק לגמרי ולא להשיב כלל. ובפרט שמדובר כאן באנשים חרדים, אם כן, כשאשיב להם יתכן שיגרם מכך חילול שם שמיים, על כן הנני מקבל עלי דין שמיים באהבה ואני שותק.
הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע: "לעשות מהתורה - תפילה"
בספה"ק "ליקוטי מוהר"ן" (תנינא - כ"ה וב"השתפכות הנפש" - ב') כתוב: "גַּם טוֹב לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרָה תְּפִלָּה. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁלּוֹמֵד אוֹ שׁוֹמֵעַ אֵיזֶה מַאֲמַר תּוֹרָה מִצַּדִּיק הָאֱמֶת, אֲזַי יַעֲשֶׂה מִזֶּה תְּפִלָּה, דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ עַל כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר, מָתַי יִזְכֶּה גַּם הוּא לָבוֹא לְכָל זֶה, וְכַמָּה הוּא רָחוֹק מִזֶּה. וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּזַכֵּהוּ לָבוֹא לְכָל הַנֶּאֱמָר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר.
וְהַמַּשְׂכִּיל וְהֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת, יוֹלִיכוֹ ה' בְּדֶרֶךּ אֱמֶת וְיָבִין בְּעַצְמוֹ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בָּזֶה, בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו דִּבְרֵי חֵן וּטְעָנוֹת נְכוֹנוֹת, לְרַצּוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּקָרְבֵהוּ לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וְעִנְיָן הַשִֹֹּיחָה זוֹ עוֹלָה לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ מְאֹד, וּבִפְרָט כְּשֶׁעוֹשֶׂה מִתּוֹרָה תְּפִלָּה, מִזֶּה נַעֲשֶׂה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים מְאֹד לְמַעְלָה".
וב"שיחות הר"ן" (קמ"ה): "אמר: אני חפץ מאוד שיעשו מהתורות תפילות, אך איני יודע למי מוסרים זאת. ופעם אחד הראה לי בספר אחד שהיה אצלו שנתחבר בסמוך, הנקרא "יד הקטנה" ובסוף מבאר שם כמה עניינים בלשון תפילה שמדבר לה' יתברך ומתחיל כל עניין א-לוהי וכו' וקרא אותי וציוה לעיין בו בפנים, ורמז לי אז כמדבר: ראה שזה המחבר מדבר כמה עניינים מדרושיו לה' יתברך בלשון תפילה, ורמז לי שתשוקתו מאוד לעשות כן מתורותיו הקדושות לעשות מכל התורות תפילות ... גם אמר שכשעושים מהתורות תפילות נעשים מזה שעשועים גדולים למעלה שלא עלו לפניו יתברך שעשועים גדולים כאלה מימות עולם".
עוד כתוב (שם קצ"ו): "המוסר של התורה שלי נפלא ועצום מאוד אילו היו אומרים זאת התורה בלשון אחר בלשון מוסר, היה מעורר ומשבר את הלב מאוד כי כולה מוסר השכל, מוסר גדול ונורא מאוד, על כן צריך להיזהר לקיים מה שהזהרתי אתכם לעשות מן התורה תפילה כי תכף כשמתחילים להכניס זאת התורה בתוך דברי התעוררות ושיחה של תפילה בודאי תעורר ותשבר את ליבו מאוד".
וב"ליקוטי הלכות" (חאו"ח, הלכות עירובי תחומין, ה"ה) כתב: "ההנהגה הכללית שהזהיר לעשות מהתורות תפילות, דהיינו כל הדברים הקדושים שגילה בכל תורה ותורה, לעשות מזה תפילה, לבקש ולהתחנן מה' יתברך שיזכה לבוא לכל זה, כפי סדר חידושי התורה שגילה, כפי הבניין הנורא שבנה בכל תורה ותורה שגילה בדרכו הנפלא, ואמר, שנעשה מזה שעשועים גדולים למעלה, ואמר שנעשה מזה שעשועים שלא עלו שעשועים כאלה לפניו יתברך מעולם".
וב"השתפכות הנפש" (י"א) כתוב: "'ונתתי את תורתי בקִרבם ועל לבם אכתבנה'. לב זה בחינת תפילה כי עבודה שבלב זו תפילה, היינו שתהיה נכתבת התורה בתוך הלב על ידי שיכתבו מהתורות תפילות שהם בחינת לב, ועל ידי זה נשוב אליו יתברך באמת ויקרב אותנו ברחמיו בחינת: 'והייתי להם לא-לוהים והמה יהיו לי לעם'".
עוד כתוב ב"השתפכות הנפש" (פ"ד) וב"ליקוטי הלכות" (חחו"מ, הלכות נזקי שכנים, ה"ד): "אי אפשר לבוא לשום השגה בתורה כי אם על ידי תפילה. ועל כן צריכים לעשות מתורות תפילות דהיינו להתפלל שיזכה לקיים כל דברי התורה שלומד. מכל שכן כשיודע בעצמו שעבר על דברי תורה הוא צריך בוודאי להתפלל הרבה לה' יתברך שימחל לו על העבר ושיזכה מעתה על כל פנים לקיים ככל הכתוב בהתורה הזאת. כי על ידי התפילה יתקן הכל".
וב"ליקוטי הלכות" (חחו"מ, הלכות נחלות, ה"ד) כתב: "וְזֶה בְּחִינַת גֹּדֶל עֹצֶם הַמַּעֲלָה לַעֲשֹוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, כִּי כָּל הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם לוֹמֵד בָּאָה בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה וְנִתְחַדְּשָׁה שָׁם וְהֵם מְחַזְּקִין זֶה אֶת זֶה כַּנַּ"ל. וְזֶה אֲפִלּוּ כְּשֶׁהַתּוֹרָה שֶׁעוֹסֵק בָּהּ אֵין לָהּ שַׁיָּכוּת בִּפְשִׁיטוּת עִם הַתְּפִלָּה כְּגוֹן שֶׁלּוֹמֵד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל עַל שְׁמִירַת שַׁבָּת וְכַיּוֹצֵא. אֲבָל בְּוַדַּאי הוּא מַעֲלָה יְתֵרָה וַעֲצוּמָה כְּשֶׁזּוֹכֶה לַעֲשֹוֹת תְּפִלָּה מֵהַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ שֶׁאָז הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה הֵם אַחְדוּת גָּמוּר בְּיוֹתֵר וְאָז מְחַזְּקִין זֶה אֶת זֶה וּמְאִירִין זֶה לָזֶה בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְעַל כֵּן עִנְיָן זֶה לַעֲשֹוֹת מִתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת יָקָר מְאֹד מְאֹד וְנַעֲשֶֹה מִזֶּה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים לְמַעְלָה שֶׁאֵין דֻּגְמָתָם ... כִּי מְיַחֲדִים עַל יְדֵי זֶה תּוֹרָה וּתְפִלָּה בְּיִחוּד נִפְלָא עַד שֶׁנַּעֲשִֹים אַחְדוּת גָּמוּר וְהֵם מְחַזְּקִים זֶה אֶת זֶה בְּיוֹתֵר וְכַנַּ"ל".
וב"השתפכות הנפש" (י"ד) כתוב: "כי כל שירת האזינו נאמרה כדי לזכות באחרית הימים לקים את התורה, כמו שכתוב שם בענין: אנכי הסתר אסתיר פני וכו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. כי שירת האזינו זה בחינת תפלה שהיא בחינת שירה וזמרה בחינת עשרה מיני נגינה, שבהם יסד דוד המלך, עליו השלום, ספר תהלים הינו שעל ידי השירה הזאת כלל משה רבנו עליו השלום את כלל התורה בתוך בחינת שירה שהיא בחינת תפלה ועל ידי זה האיר לנו הארה זאת לזכות לעשות מהתורות תפלות שעל ידי זה עקר קיום התורה באחרית הימים בחינת וענתה השירה הזאת וכו' כי לא תשכח מפי זרעו וכו' כנ"ל".
ה' ת' הא ש' תיקה ע' ומדת ב' תפילה
הבה נתפלל אל ה' יתברך שנזכה להתקרב אליו, ולהתבטל להנהגתו בביטול מלא, כאומרם ז"ל (אבות פ"ב, מ"ד): "בטל רצונך בפני רצונו", ולא להתפעל משום מצב, ולקבל כל דבר בקל, גם מצבים של קושי וחלישות דעת, ולשמוח בזה שאנו זוכים לשבור ולפתוח את הלב, ולקבל באהבה ביזיונות, וחז"ל הקדושים הבטיחו לנו: "הבא ליטהר מסייעין לו".
תפילת ה"פלא יועץ" זת"ע
"יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו ואלוהי אבותינו שתעורר לעמך ישראל להיות מן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים בייסורים. ויהיו כל עמך ישראל רצים למצוות ובורחים מן העבירות. ויהיו גיבורים לכבוש את יצרם לעשות רצונך ולעובדך בלבב שלם יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי".
ונסיים "בברכה שלימה" (בגימטריא "מרחשון") ל"ישועה ולרוחה", "מזל רב והצלחה מרובה" (בגימטריא "חודש חשון"), "ליום שמחת ליבנו" (בגימטריא "חודש מרחשון") ב"גאולה שלימה במהרה", "בירושלים הבנויה" (בגימטריא "חודש חשון"), בהתגלות "מלכות בית דוד" (בגימטריא "חודש מרחשון") והקב"ה "יגן ויושיע לכל החוסים בו" (בגימטריא "חודש חשון"). אמן כן יהי רצון.
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
התלהבות ללא יין
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
מה המשמעות הנחת תפילין?
איך עושים קידוש?
חידוש כוחות העולם
מה הם קטניות ומי הם אוכלי קטניות?
סוד ההתחדשות של יצחק
רמב"ם וכוזרי
הכוח המיוחד של שבת שובה
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?