ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
- ספריה
- חזון קדומים
- כתובות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד
א. ההיתר בטוען ברי
"ת"ר שנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת וכו' הרי זו לא תינשא, ואם נישאת לא תצא... מכדי תרי ותרי נינהו - הבא עליה באשם תלוי קאי! אמר רב ששת, כגון שנישאת לאחד מעדיה. היא גופא באשם תלוי קיימא! באומרת ברי לי" 1 .
מבאר רע"א 2 שבגמ' זו מונח יסוד חדש -
כאשר בית הדין מסופק בדבר מה אם הוא אסור אם לאו, ויש מי שטוען בטענת ברי שאין כאן איסור [אעפ"י שאין לו נאמנות של עד] - הרי שאין אנו מונעים ממנו מלהתייחס לדבר כאל היתר. שהרי כאן אנו מסופקים האם מת בעלה, אולם כיוון שהיא טוענת בטענת ברי שהוא מת, אנו מניחים לה להינשא.
ולשיטת רש"י ישנו חידוש נוסף בגדר זה - דכך הוא כותב: "אין לבי נוקפי, שברי לי אילו היה קיים - היה בא". רואים שמועילה טענת ברי, המבוססת על אומדנא גרידא, ולא דווקא טענת ברי המבוססת על ידיעה 3 .
ב. קושיית רע"א על היסוד הנ"ל וישובו
בעקבות יסוד זה מקשה רע"א 4 על משנת ר' זכריה בן הקצב 5 - שם מדובר שהגויים כבשו את ירושלים, והדין במצב זה שכל הנשים נאסרות לכהונה, שאנו תולים שנאנסו. ר' זכריה בן הקצב, שהיה כהן, העיד שלא זזה ידו מתוך יד אשתו. בכל זאת אסרוה עליו מפני שאין הבעל נאמן כעד על אשתו.
וצ"ע, שאפי' אם אין הוא נאמן מדין עדות, עדיין צריכים להתירם מדין טענת ברי בספק איסורים 6 .
ולשם ישוב העניין מחדש הרע"א, שאה"נ באמת טענת ברי לי אמורה להועיל גם במקרה של ר' זכריה בן הקצב. אלא, ששם חששו שמא אין הוא יודע באמת שלא נבעלה, אלא הוא מאמין לאשתו, ועל סמך זה הוא מעיד 7 .
ג. ביאור סוגיית ארוס וארוסתו לאור היסוד הנ"ל
עפ"י יסוד זה מבאר הרע"א את הגמ' לגבי ארוס וארוסתו 8 : "ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף, היא אמרה מיניה, והוא אמר אין מינאי. אמר רב יוסף, למאי ניחוש לה? חדא - דקא מודה, ועוד - הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל...".
וצ"ע - מה בכך שמודה, הרי כשם שהיא אינה נאמנת לרבי יהושע, כך לכאורה הוא אינו נאמן?!
ומבאר רע"א, שאה"נ הוא אינו נאמן. והא דהתירוה אין זה מדין נאמנות אלא מדין טענת ברי לי [וכאן לא שייך החשש הקיים בר' זכריה בן הקצב, כמובן, שהרי מדובר בו עצמו].
עולה מדברי רע"א, שטענת ברי לי מועילה גם בחששות הנוגעים לאיסורי כהונה. ומקשין העולם, הרי מבואר להדיא בגמ' 9 שלעניין כהונה לא מועילה טענת ברי, שנאמר "וקדשתו" - בעל כרחו! וביאור העניין - דיני כהונה מוטלים עלינו מדין 'וקדשתו', וכלפינו לא מועילה טענת הברי שלו [וכמבואר לקמן]. וכנראה שסובר הרע"א שאין הלכה כתירוץ זה בגמ' אלא כתירוץ השני, עיי"ש.
פרק שני*
א. לא תגזול בספק ממון
קיי"ל ספק ממון לקולא לנתבע 10 . וספק איסור דאורייתא לחומרא 11 .
והקשה המהר"י באסן 12 - שכל ספק ממון הוי ספק איסור "לא תגזול", ומדוע לא יחול הכלל ספק איסור לחומרא גם בספק ממון. אחד התירוצים שנאמרו 13 מבאר כך - אם נחמיר על המוחזק, ונאמר לו לשלם מדין ספק "לא תגזול", הרי באותה מידה עצמה נצטרך לומר למקבל להחזיר למוחזק שהרי גם הוא בספק "לא תגזול". ע"כ שלא שייך להחיל כאן את הכלל שספק איסור להחמיר.
ב. לא תגזול בברי ושמא בספק ממון
ודן החידושי הרי"ם 14 , שלפי זה כאשר אחד מבעלי הדין טוען ברי והשני טוען טענת שמא צריכים לכאורה לומר ברי עדיף. אמנם מבחינת הלכות ממון קיי"ל לאו ברי עדיף, אבל מבחינה איסורית צריך להעדיף את בעל הברי. שהרי עפ"י חשבונו של המהר"י באסן לבעל השמא יש חשש איסור "לא תגזול", אבל לעומתו לבעל הברי אין כאן חשש איסור, שהרי טוען טענת ברי. ואמנם הוא אינו נאמן בטענתו, אבל עפ"י היסוד המונח לנו בשעור זה, מועילה טענת ברי בספק איסורים! וא"כ מדוע ברי ושמא לאו ברי עדיף?!
אלא, מבאר חידושי הרי"ם, כל המתחדש לנו בעניין כוחה של טענת ברי אינו אלא שאנו, בית הדין, איננו מונעים מבעל הברי מלפעול עפ"י טענתו. אולם ברור שאנו לא נסייע לו, שהרי לנו הוי ספק איסור.
לכן בברי ושמא אנו לא נוציא מידי בעל השמא.
ג. תפיסה בברי ושמא לאור הנ"ל
ובכל זאת נפ"מ בדבר לעניין תפיסה. אם בעל טענת הברי יתפוס את הממון, הרי שתועיל תפיסתו, שהרי כאן הוא פועל ללא סיוענו!
ד. נימוק נוסף לתועלת התפיסה בברי ושמא
אמנם נראה, שלעניין תפיסה אין צורך למהלך של החידושי הרי"ם, דבלאו הכי תפיסה תועיל בברי ושמא [לסוברים שתקפו כהן אין מוציאין מידו]. וכך ביאור הדברים -
יש לדון במצב של ברי ושמא, האם נגדיר את המצב כספק אמיתי, ספק של דררא דממונא, או כספק הבא מחמת טענותיהם.
התוס' 15 כותב שבברי ושמא לסומכוס "לכל הפחות חולקין" [אפי' אם לא ברי עדיף]. והרי דינו של סומכוס ש"ממון המוטל בספק חולקין", לא נאמר אלא רק בספק של דררא דממונא 16 . ע"כ סובר התוס' שברי ושמא מוגדר כדררא דממונא.
ומדוע באמת נחשב מצב זה לספק אמיתי? -
בעלמא, כאשר אין דררא דממונא, ובא תובע וטוען טענותיו, הרי שגם לאחר טענותיו אין אנו מגדירים את המצב כספק. יש כאן טענות ותו לא. אולם בנידוננו, שעסקינן בברי ושמא, הרי שהנתבע עצמו מסופק שמא הוא חייב, וא"כ ודאי שגם אנו מסופקים, והמצב מוגדר כדררא דממונא.
מצב זה של דררא דממונא, של ספק אמיתי, אינו משפיע רק על החלת דינו של סומכוס. גם לרבנן, הסוברים המוציא מחבירו עליו הראיה, בעינן לגדר של 'ספק' ע"מ להשאיר הממון בידי המוחזק, וטענות בעלמא אינן יוצרות ספק. ולמשל, אם לווה יטען כלפי המלווה שהוא מחל לו על החוב, אין הוא נאמן. ומדוע? נאמר המוציא מחבירו עליו הראיה! ע"כ אין כאן גדר של ספק, וכשאין ספק לא אמרינן המע"ה.
וכיוון שהוכחנו שבברי ושמא המצב מוגדר כספק, א"כ כאשר התובע, הטוען ברי, יתפוס, הוא ייהפך למוחזק, ולא נוציא מידו.
יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* כשבי"ד מסופק, ובעל דין טוען ברי - אין בית הדין מונע מהבע"ד לפעול עפ"י טענתו.
* לרש"י - הנ"ל אפי' אם טענתו מבוססת על אומדנא.
* לרע"א - הנ"ל אפי' בחששות הנוגעים לענייני כהונה.
* ואם חוששים שטענתו מבוססת על האמנה למישהו אחר - אין מניחים לו לפעול על עפ"י טענתו.
* מוחזק רשאי להחזיק בממון אפי' אם טוען שמא, ולא חיישינן לספק לא תגזול.
* תפיסה מועילה בברי ושמא.
* ברי ושמא חשיב ספק אמיתי, ולא כספק הנובע מטענותיהם.
^ 1. כתובות כב ע"ב
^ 2. שו"ת, תניינא סי' נד
^ 3. הערת העורך: עיין ר"ן כאן שחולק על רש"י. ועיין עוד ברש"י יבמות (פח ע"ב), שדבריו שם מתאימים לר"ן.
^ 4. שם
^ 5. כתובות כז ע"ב
^ 6. ועיין בשיעור 'איסורי דרבנן במקום שיש חשש איסור דאורייתא', פרק א אות ה (שיעור 21), יישוב לקושיא זו.
^ 7. הערת העורך: צ"ע האם תירוץ זה יכול להתקבל לשיטת רש"י שהובאה לעיל.
^ 8. שם, יג ע"ב, יד ע"א
^ 9. עיין יבמות פח ע"ב
* הערת העורך: פרק זה למדנו כבר בשיעור 'ברי ושמא' (שיעור 10), ואנו מביאים אותו שנית, כיוון שקשור ישירות אף לנושא זה.
^ 10. ב"ק מו ע"א. שו"ע חו"מ סי' שצט סע' ב. ועיין רא"ש כתובות פרק רביעי סי' כח.
^ 11. גיטין סג ע"ב
^ 12. מובא בקונטרס הספיקות כלל א אות ו
^ 13. שם, בשם המהר"י באסן
^ 14. חו"מ סי' עה ט ס"ק יח, ד"ה לצאת ידי שמים
^ 15. שם, יב ע"ב, ד"ה רב הונא
^ 16. עיין ב"ק לה ע"ב תוס' ד"ה זאת, וב"מ ב ע"א תוד"ה ויחלוקו בסופו
^ 2. שו"ת, תניינא סי' נד
^ 3. הערת העורך: עיין ר"ן כאן שחולק על רש"י. ועיין עוד ברש"י יבמות (פח ע"ב), שדבריו שם מתאימים לר"ן.
^ 4. שם
^ 5. כתובות כז ע"ב
^ 6. ועיין בשיעור 'איסורי דרבנן במקום שיש חשש איסור דאורייתא', פרק א אות ה (שיעור 21), יישוב לקושיא זו.
^ 7. הערת העורך: צ"ע האם תירוץ זה יכול להתקבל לשיטת רש"י שהובאה לעיל.
^ 8. שם, יג ע"ב, יד ע"א
^ 9. עיין יבמות פח ע"ב
* הערת העורך: פרק זה למדנו כבר בשיעור 'ברי ושמא' (שיעור 10), ואנו מביאים אותו שנית, כיוון שקשור ישירות אף לנושא זה.
^ 10. ב"ק מו ע"א. שו"ע חו"מ סי' שצט סע' ב. ועיין רא"ש כתובות פרק רביעי סי' כח.
^ 11. גיטין סג ע"ב
^ 12. מובא בקונטרס הספיקות כלל א אות ו
^ 13. שם, בשם המהר"י באסן
^ 14. חו"מ סי' עה ט ס"ק יח, ד"ה לצאת ידי שמים
^ 15. שם, יב ע"ב, ד"ה רב הונא
^ 16. עיין ב"ק לה ע"ב תוס' ד"ה זאת, וב"מ ב ע"א תוד"ה ויחלוקו בסופו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
