שלום הרב, הייתי מעורב לאחרונה בכמה עניינים חינוכיים בישיבה תיכונית. אני לא כ"כ מבין את היחס שבין אמון וגבולות. מצד אחד אנחנו יודעים (הרבה מהרב...) שיסוד החינוך בדור הזה הוא אמון גדול באדם, ברצונותיו הטובים, וביכולתיו להוציאם אל הפועל. משמעות אמון זה, לכאורה, היא נתינת חופש לנער, מתוך אמון שהוא יודע ויכול להוביל את חייו בצורה הכי טובה לעשות את רצון ה’ לבד. הצבת גבולות לנער משדרת חוסר אמון. כשאומרים לבחור, לדוגמא, שאם הוא יעשה מלחמת מים בפנימיה, או ידבר בשיעור, הוא יעוף מהישיבה לכמה ימים בעצם אומרים לו: "אנחנו לא סומכים עליך שתדע ותצליח לעשות לבד את מה שצריך לעשות, ולכן אנחנו משתמשים באמצעיים חיצוניים של ענישה, ע"מ שתתנהג כמו שצריך". האופציה לא להשתמש בענישה לא נראה לי כ"כ קיימת מציאותית. אשמח להבהרת הסוגיא. תודה רבה!!

אין הכוונה באמון שלא צריך להציב גבולות. כל אדם יש לו משיכות למקומות שאינם טובים וצריך לבדוק האם כשנותנים את החופש הוא עלול ליפול. הגבולות הם חלק מהבסיס החינוכי שלא נותנים לכוחות להתפרץ במקומות שהם לא טובים. לא בטוח שמי שעושה מלחמת מים בפנימייה יודע להשתמש בכוחותיו בצורה נכונה והוא צריך סיוע. זה לא סותר את כך שאנחנו נותנים בו אמון גדול שגם אם כרגע יש איזה מתח ואיזה צורך בהצבת גבולות, בסופו של דבר הוא ימצא את דרכו הנכונה ויעלה מעלה מעלה. אנחנו עושים את הכל מתוך אהבה גדולה אליו, מתוך ראיה לטווח ארוך של צמיחה של אדם שלם שמכיר מתוכו את הטוב ואת הרע, ובתקופת הנערות והילדות הוא זקוק לסיוע כדי להציב גבולות. נדמה לי שזה דבר פשוט שנערים שלא מציבים להם שום גבול מתקלקלים והולכים למקומות שאינם טובים. זה פשוט וברור שלמוסד חינוכי צריכים להיות גם גבולות. מהם בדיוק הגבולות, עד היכן מציבים אותם ומהיכן נותנים חופש, כל מחנך צריך להכיר את חניכיו, את יכולותיהם וגם את יכולותיו הוא, ולפי"ז להחליט על הגבול המדוייק שבאמת לא קל לקבוע אותו במסמרים.