קרה לי את המקרה הבא: הלכתי ברחוב ומשהי מבוגרת שלקחה אוטיסטית(או ליתר דיוק מישהי שמוגבלת בתנועתה כולל ידים/רגלים) על כסא גלגלים בקשה ממני עזרה. היא בקשה שאני ירים את האשה(האוטיסטית) שבכסא הגלגלים מהידיים שלה בשביל להצמיד אותה לכסא כי היא קצת "החליקה" מהכסא. לא ראיתי נשים באזור שיכולתי לבקש מהן לעשות את המעשה במקומי באותו הזמן. באותה סיטואציה חשבתי שבעצם היא לא תוכל להמשיך ללכת בדרך עם האוטיסטית שבכסא הגלגלים כי היא לאט לאט "תחליק" מהכסא. עזרתי להן כי חשבתי שהדבר מותר(לא ראיתי מישהי בסביבה בשביל לבקש שתעזור להן במקומי) כי הרי במחשבתי אמרתי מה ההבדל בין זה לבין טיפול רפואי שאומנם צריך שיהיה רופא לבן ורופאה לבת אבל אם אין אפשרות אחרת ואין הדבר גורם להרהור אז מותר - כך גם המקרה חשבתי. אחרי שעזרתי והמשכתי בדרכי בעצם הבנתי שכנראה זה היה בעצם רק בשביל שיהיה לאישה שעל כסא הגלגלים יותר נוח.ולכן זה היה כנראה אסור? אם זה היה לנוחות זה מותר? ואם זה היה בשביל שהן יוכלו להמשיך ללכת בדרכן ? לא לגמרי הבנתי מתי כן מותר לעזור (ואני מדבר על פנויים/פנויות ולא על אשתו של האדם שאז אם אני לא טועה האיסור יותר חמור)? לדוגמא: במד"א לבדוק חולה ללא סכנה? אם אשה מבוגרת מבקשת עזרה לחצות את הכביש ומחזיקה לך יד? לעזור לאשה מבוגרת לקום מהמכסא שבלעדי עזרה לא ברור אם תצליח? אז ברור שבסכנת נפשות אין שאלה בכלל. המקרה בעצם נתן לי להבין שהגבול ממש לא ברור לי. איפה הגבול? (אני משער שגם ספק פיקוח נפש מותר בלי שאלה אפילו - אני צודק?, במקרה שאי עזרה עלולה לגרום לפציעה כמו לדוגמא מעידה רצינית של מישהי שאפשר להחזיק אותה שאין כאן חשש פיקוח נפש?) האם הייתי צריך לחכות אפילו כמה דקות שמישהי תעבור ולהגיד לה שתעזור להן במקומי? הייתי צריך להגיד שאני לא יכול לעזור והן היו מחכות למישהי שתעבור....? מה הגבול של עניין שמירת הנגיעה? איפה כן צריך ומותר לעזור? בבקשה תשובה מפורטת עם מקורות שתענה על כל השאלות והספקות שכתבתי. ממש ממש תודה רבה.!

יש איסור תורה של 'לא תקרב' , ואיסור נגיעה נחלקו הפוסקים אם איסורו מהתורה או מדרבנן. ומקובל לומר שנגיעה שלא דרך חיבה אסורה מדרבנן ולכן לצורך סיוע מותר גם כשאין פיקוח נפש אם אין מישהי שתעזור. שאלו את הרב הרשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל אם חייל יכול להיות חובש בצבא שהוא מטפל גם בחיילות הוא אמר: הדבר מותר ומי שהדבר קשה לו אז יוותר על תפקיד כזה. מקורות: רמב"ם הלכות איסורי ביאה כא,א רמב"ם ספר המצוות לא תעשה שנג רמב"ן שם. שו"ע אבהע"ז סימן כ.