יש לי חניך שמידי פעם כאשר קורה דבר שאינו מוצא חן העיניו, מחליט "לשבות", ולא מוכן לזוז או לדבר כמעט לגמרי. לפעמים גם הוא מחפש מצבים בהם יוכל להרגיש מסכן ואומלל כמו למשל להתעקש על דברים שלא מרשים לו עד כדי כעס, החניך הוא אדם מעולה בעל תכונות טובות. רציתי לשאול, ממה נובעת התנהגות זו, ובעיקר על מה צריך לפעול כדי לעזור לחניך במצוקתו. יצויין שלעיתים נפגע החניך מחבריו לגיל ולוקח קשה כל מיני העלבות?

קשה לקבוע ללא הכרות אישית ממה זה נובע. אולם ודאי שיש בדפוס התנהגות זו דפוס שאינו בוגר ואינו מועיל לא לחניך ולא לסביבתו. צריך לזכור שמדובר בגיל ההתבגרות זמן שבו יש מתח בין הצד הבוגר שבאדם לבין הצד הילדותי. כאן יש תערובת של ילדות ובגרות. מחד יש כאן אי הבנה של המציאות הסובבת ומיגבלותיה. יש כאן מחשבה שמה שאני רוצה אני אשיג כאן ועכשיו. אולם מצד שני יש כאן הבנה בוגרת שיש לי רצון משלי ואני יכול לעמוד על שלי. יתכן שהנער הזה רואה דגם דומה אצל מבוגרים והוא מאמץ דגם זה בהתנהגותו. ויתכן שיש כאן קושי רגשי מיוחד שנובע בדרך כלל מקשיים במשפחה או בחברה. דרך הטיפול היא לשקף לחניך את המציאות ולא להסתובב רבות סביב בעייתו. כשיש התעקשות מצידו על דבר מסויים יש לומר לחניך אני מבין שאתה מאד רוצה דבר מסויים. אני מבין שזה חשוב לך. אבל זה לא מתאים לי או לחברה או שזה לא יביא תועלת, ולכן אני לא יכול לשתף איתך פעולה ולא יכול לעזור לך. יש להשתדל לומר אמירה זו בנעימות ובסימפטיה. בהצלחה.