לעיתים אוכלים בארוחות שבת עם משפחה מורחבת ולעיתים יש אוכל שאני לא רגיל אליו או סולד ממנו וקשה לי לאכול אותו, למשל אינני אוכל דגים מסויימים או איברים פנימיים מסויימים והרבה פעמים לוחצים עלי לנסות ולטעום, ואינני מעוניין השאלה היא האם יש גם איסור הלכתי ממש לאכול אוכל שאני 1. סולד ממנו, 2. לא אהנה ממנו למשל אני יודע שלפני צום אם שותים מים לפני הצום בלא הנאה לא מברכים שהכל ואם אפשר מקורות

שלום וברכה, כתב השולחן ערוך (יו"ד קטז ו): "אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם, כגון משקים ואוכלים שנתערבו בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם". וגם אם רוב האנשים לא נגעלים ממשהו אך אתה אישית נגעל מזה - יש איסור לאוכלו (פרי חדש ס"ק יא). אך נראה שזה מדבר כאשר יש דבר מיאוס באוכל, אך מאכלים שהם מאכלים טובים ואינם מגעילים אלא שאתה אישית לא נהנה או סולד מהם - אין באכילתם איסור של בל תשקצו. אגב יצוין שלא ראוי ללחוץ על מישהו לאכול משהו, כי הדבר יכול לגרום אי נעימות. "והשתיה כדת אין אנס". אך ראוי לדון את משפחתך לכף זכות שמתכוונים לטובתך. מקורות והרחבה: מקור הדין שלא לאכול דברים מאוסים הוא באבות דרבי נתן (א כו): "הוא היה אומר: האוכל אוכלין שאינם עולים על גופו עובר משום ג' לאוין שביזה את עצמו וביזה את האוכלין ומברך ברכה שאינה כתיקונה". ובגמרא מכות (טז:): "אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא - קא עבר משום לא תשקצו". וכעין זה בגמרא שבת (צ:): "דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב, והוה קמעבר שושיבא אפומיה, אמר ליה: שקליה, דלא לימרו מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום בל תשקצו את נפשתיכם". (מקורות אלו הובאו בבית יוסף סי' קטז, ביאור הגר"א קטז יט, ובקרית מלך על הרמב"ם מאכלות אסורות יז כט). נראה שלא נאמר איסור בל תשקצו כאשר האוכל טוב אלא שהאדם מבחינה אישית לא אוהב אותו או מואס בו כי הוא לא אוהב את הטעם של אוכל זה. כתב השולחן ערוך (קע ה): "הנכנס לבית, כל מה שיאמר לו בעל הבית יעשה". וכתב המשנה ברורה (קע יז): "עיין בבגדי ישע שמצדד דהיינו דוקא זולת אכילה ושתיה אבל באכילה ושתיה אם אינו תאב לאכול ולשתות יותר והבעה"ב מפצירו לזה אינו מחוייב כדי שלא יזיק לו האכילה ואין בזה מניעת כבוד לבעה"ב אם אינו עושה כדבריו ע"ש". משמע שאמנם לא מחויב לאכול כדי שלא יזיק לו, אך אין בדבר איסור של בל תשקצו אם יאכל. יש סיפור (המובא בהקדמת בני הגר"א על שו"ע או"ח), שהגר"א החמיר על עצמו בזה, וז"ל: "אספר אל חוק אחד מהנהגותיו, פעם אחת בהיותו בדרך, ולן אצל איש ישר הולך, בערב נתן בעה"ב לפניו לאכול, והפצירו לאכול, וישם בפיו והקיאן כי נתקלקלה איצטמכותו, ויבוא בעה"ב ומצא הקערה שלימה כבתחילה, ויפצר בו עוד הפעם, ויחל לאכול והקיאן שוב, ועשה כן ג' או ד' פעמים, ושאל אותו אחד מגדולי תלמידיו המפורסמים שהיו עמו בדרך, מדוע מצער נפשו כאשר לא תוכל שאת אותו העת לאכול, והשיב הלא ארז"ל כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה, ובכל מקום שנאמר עשה, אפילו בדברי סופרים, שיעורו לקיים עד שתצא נפשו". בספר זקניך יאמרו לך (עמ' יז) מובא שסיפרו סיפור זה לגר"מ פיינשטין והגביה את ידיו כסימן של תמיהה, שמעשה זה והוראה זו היו תמוהים בעיניו. ע"כ. מכל מקום משמע שאין בכך איסור לעשות כפי שעשה הגר"א, ונראה שהגר"מ פיינשטיין תמה על כך משום שמסתבר שלא התכוונו חז"ל לעשות כדברי בעל הבית גם באופן כזה. ומסופר על כמה מגדולי ישראל שאכלו אצל אחרים ולא אהבו את האוכל, או שנשותיהם הגישו להם אוכל לא טוב ואכלו כדי שלא להעליב. ויש סיפור גם על גדול שלא העיר לאשתו על האוכל במשך שנים. [אך אוסיף שהיה לי חבר שסיפר לי שבמשך כחצי שנה אחרי שהוא התחתן הוא התאפק ולא העיר לאשתו על משהו באוכל שהוא לא אהב, ולבסוף הוא נשבר ואמר לאשתו, והיא מאד נעלבה ואמרה שחבל שלא סיפר לה קודם. לכן צריך שכל ישר והרבה פעמים כדאי לומר בצורה עדינה, או ברמז, והכל לפי העניין].