שלום הרב לגבי חיסול בכירי המחבלים באיראן וכן לגבי הפצצת הכור באיראן, האם אפשר לברך שהחיינו או הטוב והמטיב?

שלום רב. לא מצינו בחז"ל ובפוסקים שתקנו לברך שהחיינו או הטוב והמטיב במציאות מעין זו (ראה בהרחבה למטה הטעמים לכך), אולם ודאי יש להודות לה' ולשמוח כמו שכתוב במשלי (י"א י') "ובאבד רשעים רינה" ושמחתנו על כך שבורא עולם שומר ומציל אותנו ומשגיח עלינו באופן מיוחד. ראוי לומר "מזמור לתודה" או "נשמת כל חי" ו"פרקי הלל" בסיום התפילה ברוב עם ובשמחה גדולה ולספר על חסדי ה' המרובים עלינו. מי שמרגיש צורך להודות לה' דווקא בברכה זו ויש לו שמחה בדבר, יש לו על מי לסמוך. כדי לצאת מכל ספק, יכול לכוון על כך בברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון. מקורות: בגמ' במגילה (טז.) מובא הדו שיח בין המן למרדכי בשעה שהמן הוצרך להרכיב את מרדכי על הסוס, וז"ל: "לא יכילנא דכחישא חילאי מימי תעניתנא, גחין וסליק, כי סליק בעט ביה, אמר ליה: וכי לא כתיב לכו (משלי כ"ד י"ז) בנפל אויבך אל תשמח, אמר ליה: הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב (דברים ל"ג כ"ט) ואתה על במותימו תדרך". כלומר מרדכי אמר שהוא חלש מהתענית והוא צריך עזרה לעלות, וכאשר המן התכופף ומרדכי עלה על גבו, בעט בו, ומה שכתוב בנפול אויבך אל תשמח, היינו בישראל. מאידך בגמ' (שם י:) מובא ביחס להצלת ישראל ממצרים, בזה"ל: "מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה (שמו י"ד כ'), באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, א"ל הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני". ואף שלכאורה מדובר על בקשת המלאכים לומר שירה, וכמו כן מדובר על שירה והלל ולא על שמחה גרידא. מכל מקום כתב מרן בב"י (ת"צ ד') בשם שבלי הלקט, שמה שאין גומרין את ההלל בשביעי של פסח ובימי חול המועד, הוא מפני שנטבעו המצרים באותו זמן, והרי כתוב בפסוק: "בנפול אויבך אל תשמח", עיין שם ובשו"ע (שם) ובמ"ב (שם סק"ז). ומשמע בפוסקים שגם גויים שונאי ישראל, שייכים במידה מסויימת בפסוק זה. בטח ובטח כאשר מדובר באדם השמח בתקלת חבירו מישראל, שכבר כתב בזה בספר חסידים (סי' תק"ל) שבזה מביא על עצמו חלילה פורענות, שנאמר (משלי י"ז ה'): "שמח לאיד לא ינקה". בחק יעקב (ת"צ ט') כתב שיש לחלק, שדוקא אמירת הלל ושירה לפני הקב"ה אינה שייכת בזמן זה, שמראים כאילו יש שמחה לפניו בעצם הטביעה של המצריים, אז אין אומרים משום ש"מעשי ידי טובעים בים". אבל אומרים "זמן שמחתנו", כיון שכך כתוב בפסוק (משלי י"א י'): "ובאבוד רשעים רינה". עכ"ד. ונראה להוסיף על דבריו, ע"פ מה שכתב מרן השו"ע בהלכות אבלות (יו"ד שמ"ה ה'): "כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשים שפרקו על המצות מעל צוארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשיתם וכו' וכן המשמדים והמוסרים, כל אלו אין אוננים ואין מתאבלים עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנשים ומתעטפים לבנים אוכלים ושותים ושמחים". וביאר זקני הש"ך (ס"ק ט'): "על שאבדו שונאיו של מקום דכתיב, באבוד רשעי' רנה". והיינו ששמחה מותרת, אך הלל ושירה לה' על עצם פטירתו, אינו שייך כאמור. וראה למעשה בספר גשר החיים (פרק כ"ה ד' א'). למעשה ודאי שצריך לשמוח ולהודות לה', על כך שהוא מציל אותנו מיד שונאינו, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו ואנו רואים עין בעין את ישועת ה', ומתקיים בנו באופן תדיר דברי נעים זמירות ישראל (תהלים פרק צ"א): "יפל מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש – רק בעיניך תביט ושלמת רשעים תראה". אולם לחדש שיש לברך על כך הטוב והמטיב או שהחיינו, זה לא מצינו בחז"ל. ואדרבא מבואר בפמ"ג (א"א סי' רכ"ב סק"א), שממעטים בברכות אלו. ובגדר ברכה זו כתב הבה"ל (סי' רכ"ד ד"ה ילדה אשתו): "דברכה זו הוא דוקא בדבר שיש לו תועלת והנאה בו כירידת גשמים וירושת הקרובים". גם מסתימת השו"ע (סי' רכ"ג סע' א') מבואר שלא תיקנו הטוב והמטיב על לידת בת אף אם יש לו שמחה בכך. משמע שאין לברך אלא במקום שאמרו חז"ל. אמנם כתב הרמ"א (שם): "ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות". אך כתבו האחרונים שאין הכוונה לברכת "הטוב והמטיב" אלא לברכת שהחיינו, וסיכם את דבריהם במגן גיבורים (אלף המגן סימן רכג ס"ק ד ד"ה בברכה זו): "היינו בברכות שהחיינו דוקא שהוא רשות ועיין בסימן רכ"ה בב"י ומ"א ס"ק ו' אבל ברכות הטוב לא נהגו להקל בו". והוסיף שלמעשה גם בברכת שהחיינו אין להקל, וז"ל: "ומ"מ אפי' בזה אינו נכון להקל דמלבד דיש דעות דשהחיינו הוא חובה כמ"ש בסי' רכ"ה ואף דעיקר כהרשב"א שהוא רשות מ"מ הרי דעת הב"ח בסי' כ"ט דבברכות שהחיינו לא שייך חשש לא תשא וע' בא"ר סי' כ"ב ואף דבסי' רכ"ה מבואר בב"י בשם הרבה פוסקים דבספק שהחיינו אין לברך אבל במקום שתקנו ודאי אין להקל בו והעולם אין נזהרין בזה אבל יש להחמיר וע' במ"א וא"ר". (בסוף דבריו עולה שאין לתלות בדעת זקני הב"ח שכתב שברכת שהחיינו רשות וכיון שנתקנה על שמחת הלב ניתן להקל בה, כיון שלמעשה האחרונים חלקו על דבריו). העולה מן האמור, שברכת הטוב והמטיב צריכה להיות על משהו מוחשי, ולכן תקנו ברכה זו דווקא על ירושה, לידת בן, ריבוי יין וכדו', היינו על עצם הטוב שהקב"ה משפיע עלינו ללא הרף. לא נהגו להוסיף מעבר למה שתקנו לנו חז"ל. ובכלל נהגו למעט בברכה זו. לכן במפלת רשעים וסילוק רע מן העולם, אף שעצם מפלתם היא רווחה והצלה לישראל, אינה מחייבת ברכה כאמור. בשולי הדברים ניתן להוסיף שדומה הדבר למבריח ארי מנכסי חברו שאין חברו צריך לשלם לו (ב"ק נח.) כיון שהוא לא עשה פעולת הרווחה הנחשבת להנאה אלא פעולת סילוק (ראשונים שם), ומעין זה בנידון שלנו אין מברכים "שהחיינו" ו"הטוב והמטיב" לא על סילוק של רע, אלא על שמחה שיש בה קבלה שיש בה הנאה ממשית וחיובית. לכן למעשה יש להודות על הבשורות המשמחות ועל הניסים המופלאים שה' עושה עמנו: "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" (איכה ג' כ"ב), ולכן ראוי להרבות בהודיה, ולספר את ניסי ה', ראוי לומר את "מזמור לתודה" ברוב עם או "נשמת כל חי". לגבי אמירת הלל יש להעיר שאומרים אותו רק בסיום הצרה, ועל פי תקנת חכמי הדור והרה"ר לישראל, וכדברי הגמ' (שבת דף כא:) :"לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" אבל ודאי שניתן לומר "פרקי הלל" בסיום התפילה ובשמחה גדולה. בברכה נאמנה ובשורות טובות,