האם נכון המנהג שאדם אומר תמיד "בלי נדר"? מה מועילה אמירה זו, וכי לאחר אמירת מילים אלו, אדם לא צריך לעמוד בדיבורו? או לחילופין, ללא אמירת המילים בלי נדר, אמירתו של אדם מחייבת כמו נדר? ובכלל, מה ההבדל בין נדר לאמירה רגילה של אדם, הרי אדם צריך לעמוד בדיבורו גם אם לא נדר?

אדם צריך לעמוד בדיבורו גם אם לא נדר. וכבר אמרו חז"ל שאין רוח חכמים נוחה מאדם שאינו עומד בדיבורו. ההבדל בין נדר לאמירה סתמית שאינה נדר הוא, שאם אדם נדר ונבצר ממנו אפילו שלא באשמתו לקיים את דיבורו, כדי להשתחרר ממחויבותו, עליו להתיר את הנדר בפני חכם. לעומת זאת בהתחייבות רגילה, אם נבצר מאדם לקיים את התחייבותו, הרי הוא בגדר אנוס ופטור מלעמוד בדיבורו. לגבי המנהג לומר בלי נדר, בדברי רשות שאינם מצווה, כדי שדיבורו של אדם יהיה בגדר נדר עליו לומר בפירוש לשון נדר או שבועה, כגון אני נודר ש... או אני נשבע ש... ללא אמירה זו, אין לדבריו תוקף של שבועה אלא של התחייבות רגילה. לעומת זאת במעשי מצווה, אדם שאומר שיעשה משהו, אעפ"י שאומר זאת באופן סתמי ולא מזכיר לשון נדר, יש לדבריו תוקף של נדר, וכדי לא לקיים את דבריו הוא צריך התרת נדרים. נמצינו למדים שאדם שאומר שיעשה דבר מצווה כדי שלדבריו לא יהיה תוקף של נדר צריך לומר בלי נדר וכן כתב בקצור שו"ע ( סז סעיף ג) צריך האדם ליזהר כשהוא אומר שיעשה איזה דבר מצווה שיאמר בלי נדר". בהמשך דבריו מוסיף שם: "וטוב שירגיל האדם את עצמו כן אפילו באמרו לעשות דבר רשות כדי שלא יכשל חס ושלום בעוון נדרים" כלומר אין בזה חובה, אך זהו מנהג טוב להתרגל לומר בלי נדר גם על מעשי רשות. לסיכום: אמירה בדברי רשות אינה נחשבת לנדר כל עוד האדם לא נודר ממש. בדברי מצווה, אמירה סתמית מחייבת כנדר. בדברי מצווה, רצוי מאד שאדם יאמר בלי נדר כדי שלדבריו לא יהיה תוקף של נדר, ובדברי רשות זהו מנהג טוב.