כבוד הרב שלום, לעניות דעתי קיים הכרח של תחבולה למצוות השבת גזל אם היכולת האישית אינה מאפשרת, ולו בגלל שכולנו בני אדם מן המניין. איני מכוין בעניין תחבולה לדבר המצווה ובכל זאת שלא יכולתי שלא להירתע: " אמנם אם אתם מתביישים להשיב... או להביא לכיתה איזה דבר שהוא מועיל לכל בני הכיתה, קישוט וכדו’ ולומר שזו תרומה/נדבה. " אין בדעתי ספק שזקוק אני בביאור העניין ובעקבות כך אני מעז להפנות שאלותיי תוך כדי שמקפיד אני להשתדל שלא לגרוע מכבודו. השואל וחבריו שיהנו מנקודת הזכות שבמעשה התרומה מצד בני הכיתה ונניח שערך התרומה בדיוק כערך הגזל, האין גורע מדבר המצווה שבהשבת הגזל? נמשיך להניח שעבר זמן מה והחכימו וברצונם לכפר, כיצד? ונניח שלא בידיעתם, דבר התרומה שוויו בעיני סביבתם ולאוו דווקא בני הכיתה, בלתי מבוטל ועיני כולם נישאות אל השואל וחבריו. האם מתקיים תחום הגדרה בדבר התחבולה שמחוצה לו יש עניין בכפרה ומצווה נוספת? מנגד, איני רואה דבר מלבד מערבולת סוחפת. מקרה בדיוני שעלה בדעתי. הסוגייה עברה בשלום והתרומה חיממה את לבבות כולם ואיתה גם השמחה שערכה אינו מבוטל לעולם. והנה אחת הנערות שבקהילה הסבה את תשומת ליבה על אחד הנערים שתרמו ובלבד בעקבות מקרה התרומה, מהי ההתייחסות מצד הדין היבש ובפרט לאחר שפונה הנערה לצינורות המקובלים להמשך תהליך של שידוך? שהרי הנערה עלולה בקלות יתרה לספר לנער את שעל ליבה. ברור שנסתרים מאיתנו בני האדם חשבונות שמיים, האם יהיה נכון לומר שזהו קיטרוג הנדרש לשידוך הזה? כולנו, תמיד, רוצים להסב אך ורק כל טוב לכל ובכל זאת אין זאת המציאות שנראת לעין כולם. כשמדובר בבשורות שיוצאות מפי לאוזן חברי, האם קיימת הדרכה או הלכה בעניין יעילות הדבר? ובפרט אם מדובר בשומע שאינו סובלני או שאינו יהודי. ובהתייחס לעניינינו, כיצד התורמים ישארו שפויים בעיני הכלל לאחר שהעניינים התלהטו ונדרשים הסברים רציונליים מהחבורה. ובדבר הנער, שזכה בליבה של הנערה, האם יאלץ להכות על חטא? ואם לא סיפרה לנער, יהיה נכון להתייחס לדבר כשידוך הגון? יהי רצון שנעלה ונצליח בכל מעשה ידינו בברכה והערכה רבה,

לשואל שלו' חששותיך כולם לא נעלמו מעיניהם החודרות של חכמינו ז"ל. אעפ"כ יש לחז"ל שיקול דעת רחב ועמוק הלוקח בחשבון עוד הרבה שיקולים ועניינים כמו הבושה שיש בהשבת גזל באופן ישיר, המניעה מההשבה שעלולה להיגרם ועוד. לכן, ודאי שהיותר טוב ויותר מומלץ הוא להשיב את הגזל ליד הנגזל ואף רצוי לבקש את מחילתו על עגמת הנפש. אולם מידת הדין שקבעו חז"ל במקומה עומדת והיא מאפשרת את השבת הגזל בעקיפין כל זמן שהממון הושב לבעליו ונמצא שמור תחת ידו. כשאנו הולכים נכוחה בדרכם של חז"ל מתוך אמונה תמימה וישרה בדבריהם שהם דברי אלוקים חיים, אנו סמוכים ובטוחים שכל החששות יתפוגגו ודרך האמת והיושר של משפטי ה' היא תכון ותיסד ארץ. חזק ואמץ הרב יצחק ש. פנירי