שמענו על אפשרות העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, מהלך כזה אם יתממש מבטא הכרה וחיזוק לזכותינו על ירושלים. שמעתי חברי כנסת שומרי מצוות המתבטאים נגד המהלך, הם אמרו שלא מעניין אותנו מה הגויים חושבים, זכותינו על ירושלים לא צריכה את אישורם וכו' ולכן לדעתם למהלך כזה אין ערך והם אפילו מתנגדים לו. רציתי לשאול מה עמדתה של התורה בנושא זה, יש לשאלה כזו התייחסות?

אני אתיחס לשאלה העקרונית העולה מדבריך והיא, כיצד להתיחס להכרה וסיוע של הגויים לאחיזתנו בארצנו ובעצם לסיוע שלהם לנו להתקדם במהלך גאולתנו? התשובה היא שכל מהלך המבסס את אחיזתנו בארץ ישראל הוא מבורך גם אם נעשה על ידי גויים. הקב"ה שהוא גואל ישראל מוביל את גאולתנו בצינורות שונים ובדרכים גלויות ונסתרות שחלק מהם בהחלט יכולים להיות הגויים והאינטרסים שלהם. אין בדבר זה נמיכות קומה של גאולתנו אלא אדרבה עובדה זו מבטא את גודל היקפה ומשמעותה לעולם כולו. יש לציין שגם בגאולות ישראל בעבר הגויים היו שותפים בדרכים שונות. גאולת מצרים היתה בהסכמה בעל כרחו של פרעה, הרי יכול היה הקב"ה להכות את מצרים ולהוציא את ישראל ממצרים אף שפרעה היה צועק איני מוכן שתצאו, אך לא כך היה עם ישראל לא יצא ממצרים עד שפרעה אמר להם צאו! גם בנין הבית השני וגאולת עם ישראל באותה תקופה היה באישור ובעידוד כורש שכידוע היה מלך גוי, קריאתו לעם ישראל לבנות את בית המקדש כל כך חשובה עד שנכנסה להיות חלק מכתבי הקדש בתנ"ך. באשר לגאולתנו אנו, כבר חזו חכמינו וכתבו בכמה מקומות שהגאולה תהיה ברישיון הגויים למשל הרמב"ן בפירוש המיוחס לו לשיר השירים ח, יג כתב: וברשיון מלכי האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל כדכתיב והביאו את כל אחיכם וגו וכן הרד"ק על תהלים פרק קמו פסוק ג כתב:...כי לה' לבדו התשועה, והוא יסובבנה על ידי בני אדם, כמו שסיבב תשועת גלות בבל ע"י כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל ע"י מלכי הגוים, שיעיר את רוחם לשלחם, כמו שכתוב (ישעיה סו, כ): והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'. כמובן ראינו את התגשמות דבריהם באישור ובסיוע הגויים להקמת מדינתנו בועידת סן רמו, הצהרת בלפור ועוד. ובכל אופן העיקרון ברור, שותפות הגויים במהלך גאולתנו הוא דבר שאנו מקבלים בשמחה. בשולי הדברים אוסיף שההתנגדות להצעה האמריקאית הנוכחית מזכירה אירוע היסטורי בימי הצהרת בלפור כפי שתיאר הרב צבי יהודה זצ"ל בשיחותיו. להלן ציטוט חלק מהשיחה (מתוך הספר שיחות הרב צבי יהודה "ארץ ישראל" בעריכת הרב שלמה אבינר): בפרק של הצהרת בלפור, התגלה יחס טוב מצד הגויים כלפי עם-ישראל במשך שנתיים-שלוש. סיבוב הסיבות הביא אז את אבא הרב זצ"ל לשווייץ. כך היה צריך להיות על-פי מסבב הסיבות. אחר-כך ביקשו ממנו שיגיע ללונדון, ואז התרקמו שם העניינים מסביב להצהרת-בלפור, כפי שמוזכר באיגרות. אבא זצ"ל ניהל מלחמה קשה נגד היהודים המתבוללים שרצו אז לעכב את הצהרת-בלפור. היו כמה לורדים יהודים שפנו בנוסח אנגלי: הלא העם האנגלי הוא ממעריצי ה"בייבל", והרי כל הלאומיות והציונות, תחיית האומה הם נגד הדת. לכן אין זה מתאים שהאנגלים, שהם דתיים, יצטרפו למהלך הזה נגד הדת. על זה ניטשה מלחמה, וברוך השם, אבא זצ"ל ניצח. התנהל ויכוח גדול בפרלמנט האנגלי. לורד אחד גוי השיב: "אתם רוצים להתחשב עם הדת היהודית. אבל צריכים להבין סוף סוף מי יותר מומחה בזה, הלורדים היהודים העשירים האלה או היהודי הזה הרב קוק? אנחנו מסכימים שהוא יותר מומחה בדת!". כך ניצח אבא זצ"ל, אבל למשל אם היו שם צדיקים שאינם מאמינים, היה מצב יותר קשה. אבל הייתה סייעתא דשמיא, והוא ניצח. אמנם באותו זמן גם האורתודוקסיה הגרמנית הצטרפה למהלך זה של התנגדות להצהרת-בלפור. והם היו צדיקים חרדים! אבל קרה נס מן השמים, ולא ניתנה להם אפשרות להיכנס ללונדון, בהיותם פרנקפורטאים ונחשבים כאויבי אנגליה. לו נכנסו, הייתה המערכה הרבה יותר קשה. לפני כן, ידעו האנגלים שהלוחמים בעד הצהרת-בלפור הם יהודים הידועים בערך הדתי שלהם. אבל גם העסקנים האגודאים מפרנקפורט נחשבו ליהודים צדיקים, ואז היה נוצר מצב חמור. אך מן השמים לא יכלו להיכנס... אם-כן, העסקנים האגודאים הקטנוניים שלא יכלו להיכנס ללונדון, ניסו לקלקל בדרך אחרת, והם אירגנו בווינה כנס גדול, במטרה לעורר את היהדות על ה"סכנה" הגדולה שבהצהרת בלפור. הם דיברו בהתלהבות על הצלת היהדות, לכן בא עם רב, מסתמא של יהודים תמימים ויראים. אמנם השתתפו בכנס גם כמה גדולים. הבולטים שבהם היו ר' יוסף ענגל שהיה גאון מפורסם [לא הספקתי להיפגש איתו, כי הוא נפטר שבוע אחד לפני שהגעתי לווינה] ועוד גדול מפורסם, ר' מאיר אריק [איתו הספקתי להיפגש הרבה פעמים]. אני זוכר שהיה עוד תלמיד-חכם אחד גדול מגליציה. המחבלים האלה הכינו מראש תזכיר לממשלה הבריטית, כדי שגדולי ישראל גאונים וצדיקים יחתמו עליו. נייר זה היה בנוסח של "מוחל טובות", כלומר איננו רוצים בטובות שלכם, אנו מתנגדים להצהרת-בלפור ולציונות. היה שם קהל גדול של יהודים, ונוסח זה הונח על השולחן בו ישבו ר' יוסף ענגל, ר' מאיר אריק ועוד הגאון השלישי כדי שיחתמו. כל הקהל ציפה לראות מה יקרה. ראו ששלושת הגאונים מתלחשים, והיו בטוחים שיחתמו. אחרי רגעים אחדים, קם ר' יוסף ענגל ז"ל והכריז: "היד החותמת תיקצץ!". כמובן, בכך ביטל הכל. הם רצו להשתמש בגאון ר' יוסף ענגל, להתפאר בו. אבל דווקא הוא שם קץ לכל בהודיעו שהיד שתעיז לחתום על נייר זה, תיקצץ! הרבה פעמים ניסו לקלקל, ולא תמיד הצליחו, ברוך השם. אצל סוג אנשים אלה של חרדים לשם שמים, יש התמוטטות מכלל ישראל, ריקבון פנימי באחיזה בכלל ישראל. כך היו גם הנוצרים הראשונים, עם כוונות לשם שמים, והתמוטטות מדבקות בקדושת כלל ישראל, ברעיון, במחשבה ובמעשה. עד כאן משיחתו של הרצי"ה זצ"ל. הרב מיכאל יומטוביאן