פרשת השבוע: רחל, לאה ודוד המלך, מה קרה? (חלק ג') | הרב יוסף כרמל | בית המדרש

מדורים
פרשת שבוע

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
יתרו

3 דק' קריאה

האחדות בעם ישראל מקבלת משמעות מיוחדת כשצאצאיהן של רחל ולאה, שתי האימהות, מנהיגים את העם בשותפות. כך בא הב"יחד" לידי ביטוי למרות שי ש ח לוקי ד עות. כפי שהזכרנו בדברינו לשבת פרשת בשלח, עקרון זה מקבל משמעות עמוקה דווקא בחתונה שנערכה בבית לחם כמתואר בכתוב: "יִתֵּן יְקֹוָק אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ד, יא). אנשי בית לחם, צאצאי פרץ בן יהודה בן לאה מקדימים את רחל אמנו ללאה אימם, ובכך מכריזים כי צריך את השותפות כדי להיות מונהגים נכון. השותפות היא תוצאה של ויתור.
ננסה עתה לבחון: לאחר שהסיכוי לאיחוד בין בני רחל ובני לאה, באמצעות חתונתם של דוד ומיכל פג, בעקבות הסכסוך שהתגלע ביניהם, האם נשאר סיכוי לאחדות?
נזכיר חלק מהאירועים שהתרחשו לאחר הקרב בגלבוע בו נפלו שאול ובניו. אבנר - בן דודו של שאול, ואיש בושת - בנו החלש של שאול, נרצחו. נותר רק מפיבושת בן יהונתן, צאצאו של שאול, שהיה מועמד לייצג את הצד של רחל אמנו, בבית המלכות של צאצאי יהודה בן לאה אמנו. מכל משפחתו של המלך הראשון, שעמד על בניו של הקב"ה, נשאר כאמור רק מפיבושת. כך מתאר הנביא: "וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת" (שמו"ב ד, ד). מפיבושת הוסתר בעבר הירדן המזרחי, גם בגלל החשש שהפלישתים ינסו להרוג אותו ויתכן שחששו בנוסף מפני דוד. חשש זה היה מופרך, לא עלה על דעתו של דוד להשמיד את בית שאול. ההיפך הוא הנכון, כנראה שאחרי שדוד עלה לירושלים, והשתחרר מעולם של הפלישתים, הוא ניסה לברר מה קרה. וז"ל הכתוב: "וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן" (שמו"ב ט, א).
בדברינו לפרשת בא הסברנו כיצד נוצרה והתפתחה ברית מיוחדת זו. מחויבותו של דוד לברית באה לידי ביטוי גם בפגישתו עם ציבא - מנהל אחוזותיו של שאול, שהובא אל דוד: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַאֶפֶס עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים " (שם, ג). ציבא, הנכלולי רצה להשאיר את נחלותיו של שאול ברשותו, ובחר להשתמש בשתי נקודות של לשון הרע כדי להכפיש את מפיבושת, ככתוב: "...וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה רַגְלָיִם : וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֵיפֹה הוּא וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בְּלוֹ דְבָר " (שם ט, ג-ד). מטרת ההדגשה כי מפיבושת הוא נְכֵה רַגְלָיִם , היא להכריז כי הוא איננו כשיר להיות שותף בהנהגה הציבורית. מפיבושת איננו לוחם. תפקידו הראשון והעיקרי של כל מנהיג הוא להבטיח את ביטחונם ושלומם של אזרחיו, לכאורה, נכה הרגלים לא יכול לעשות זאת. (נעיר במאמר מוסגר, כי נכותו של הנשיא רוזוולט הוסתרה מן הציבור, גם בארה"ב של המאה ה-20). ההדגשה כי הוא חי בעיר ' לוֹ דבָר ' בגלעד, נועדה להשמיע לדוד כי מפיבושת הוא 'כלומניק' שאין לו תוכן. כך מסבירה הגמרא במסכת שבת "גופא, רב אמר: קיבל דוד לשון הרע, דכתיב ויאמר לו המלך איפוא הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלא דבר (אינו חכם בתורה אע"פ שהיה מלא וחכם בתורה - רש"י. כלומר, ציבא רצה שדוד ישמע את המילה 'לו' כ'לא')" (דף נו ע"א). ציבא המשיך בשקריו גם בהמשך (פרק טז) עד שדוד הכריז (בפרק יט) "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" (פסוק ל). באותו רגע יצאה בת קול, כמתואר בסוגיא בשבת שם: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא גלינו מארצנו".
תוצאת הפירוד היא, ח"ו, גלות וחורבן. חייבים לזכור זאת!

נקווה שבקרוב מאוד נקבל בשמחה את פני השבים מהחטיפה הנוראה,
שהיא פשע מלחמה מהסוג הנמוך ביותר.
נעשה כל מאמץ, בכל הכיוונים, לחסל את ארגוני הטרור השפלים בכל מקום,
להבטחת עתיד טוב יותר למדינת ישראל ולעולם.
נתפלל לנחמה משמים לכל משפחות הנופלים ורפואה שלימה לכל הפצועים.

יתרו

פרשת שבוע