ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- כי תבוא
אמר לו שמואל: אם אותו אדם הוא בן ישראל, לא יתקיים מה שחזית בו. אלא הוא יחזור ולא ימות, לפי שאין מזל לישראל, והוא יכול להינצל ממה שנגזר עליו בכוכבים ובמזלות.
בינתיים הלך וחזר אותו אדם מהאגם, קם אבלא, והוריד את משא הקנים מאותו אדם, ומצא שם נחש חתוך לשתי חתיכות, שקצץ את הנחש יחד עם הקנים, בלא ידיעתו.
אמר שמואל לאותו אדם: מה המעשה שעשית, שבזכותו ניצלת?
אמר לו: כל יום, אנו כל בני החבורה מניחים את הלחם שלנו ביחד בסל אחד, ומחלקים מהסל לכולם ואוכלים ביחד. היום הבחנתי שלאחד מבני החבורה אין לחם לשים בסל והוא מתבייש בכך. התנדבתי להיות זה שאוסף את הלחם, וכשהגעתי לחבר שלא הביא לחם, עשיתי את עצמי כאילו אני לוקח ממנו לחם, כדי שלא יתבייש.
אמר לו שמואל: עשית מצווה ובזכותה נצלת מהנחש. יצא שמואל ודרש: כתוב "וצדקה תציל ממות", לא ממיתה משונה בלבד היא מצילתו להביאו למיתה הגונה, אלא ממיתה עצמה הוא ניצל, והיא נותנת לו חיים.
בסיפור זה, יש במעשהו הנאצל של אותו פועל, כמה וכמה מעלות, כמו הרגישות לכבוד הזולת שלא ילבינו פניו, שעל כך נאמר (ברכות מג:) "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". ובכל זאת, מכל המעלות, מדגיש שמואל דווקא את מצוות הצדקה, וברור לו שהיא זו שהצילה את הפועל ממוות.
ואפשר לשאול – למה? מדוע דווקא מצוות הצדקה מצילה ממוות?
תשובה מעניינת לכך אפשר ללמוד מפרשת השבוע שלנו. בפרשתנו אנו מצטווים במצוות וידוי מעשר. פעמיים בשבע שנים, כשמסתיימת תקופת הפרשת מעשר עני, מצווה מי שהפריש את מעשרותיו ונתנם למי שעליו לתת, להתוודות לפני ה' ולומר: "בערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי, ולגר, ליתום ולאלמנה... השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו...".
כלומר, האדם מספר שהוא נתן את מעשרותיו, ומכח זה הוא מבקש מה' שגם הוא יברך את עם ישראל וארץ ישראל. בקשת הברכה כאן מתאפיינת במילה מיוחדת – "השקיפה".
על לשון זו, נאמר בקשר להפיכת סדום, שמתחילה בביטוי על המלאכים "וישקיפו על פני סדום", ועל כך אומר שם רש"י: "כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו טו), שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת רוגז לרחמים".
כלומר, יש כאן אמירה ייחודית. ה' משקיף על העולם, אולם אם האנשים נתנו צדקה לעניים, זו הבטה טובה, ואם חלילה לא נתנו – זה הופך להיות מבט שהופך ומחריב את העולם
באופן דומה מצאנו גם בירושלמי (ברכות ט, ב) את דברי רבי נהוראי, שהקשה: "כתוב אחד אומר [דברים יא יב] תמיד עיני ה' אלהיך בה, וכתוב אחד [תהילים קד לב] המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו".
וכיצד יתקיימו שני כתובין הללו? והרי ההסתכלות של ה' בפסוק הראשון היא הסתכלות טובה, המלמדת את השגחת ה' על ארץ ישראל, ואילו מהפסוק השני לומד שהסתכלותו של ה' יוצרת חורבן של רעידת אדמה ועשן?
ועונה רבי נהוראי: "בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, ומוציאין מעשרותיהן כתיקונן - תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה ואינה ניזוקת כלום. בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ואינן מוציאין מעשרותיהן כתיקונן - המביט לארץ ותרעד".
אם כן, בדיוק כמו בלשון "ההשקפה". סדום שהיו קמצנים, ולא נתנו לעניים, ההבטה עליהם גרמה לכך שהאדמה רעדה והתהפכה, ועשן עלה מהמקום, אך כשנותנים צדקה לעניים, ההבטה של ה' היא לטובה ולברכה.
ונראה שזה העניין. סדום היא בארץ ישראל. זוהי ארץ שה' מתגלה בה ומאיר בה באור גדול. אדם שנותן מכספו וממעשרותיו לעניים הוא אדם שמבין שאת כוחות החיים והברכה שקיבל מה', עליו חלוק עם האחרים, ממילא כשה' מאיר עליו אור גדול, הוא לא נשרף מכך, כי האור והחיים מתחלקים.
אך מי ששומר הכל לעצמו, כמו אנשי סדום, הרי הוא כמי שמסתכל ישירות באור השמש, וחלילה אור זה שורף את עיניו ומכלה אותו.
וכך גם בצדקה. יש מהספרים שכותבים שהמוות נגרם מכך שאור ה' מתגלה בעוצמה אלוקית לאדם, ומעוצמת האור הוא נדבק בשכינה ונשמתו פורחת למרומים. אך מי שנותן צדקה, וחולק מאורו לאחרים, הרי שעוצמת האור מתעמעמת, נשמתו נותרת בגופו, וחייו מתארכים.
ימים אלו, ימי אלול, לקראת השנה החדשה, נתעצם באשר למדונות רבותינו: "ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה", ויהי רצון שנכתב ונחתם כולנו לחיים טובים ארוכים ולשלום!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
