ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- נושאים נוספים
דעת הרא"ש (בתשובות כלל י"ג א') שחולין מקודשים לא ילפינן, ולכן כל נדרי חולין והמסתעף כולל נדרי צדקה, במידה שלא הוציא בשפתיו, אינו מתחייב כלל. מאידך דעת המרדכי (ב"ב תצ"א, וקידושין תצ"ה), אין לחלק בין הקדש לצדקה, ואף צדקה נכללת בפס' "כל נדיב לב עולות", ולכן אם חשב בליבו ליתן צדקה, מחוייב לקיים מחשבתו. ואף הרא"ש עצמו פסקיו (תענית פ"ק י"ג) כתב כדברי המרדכי, והדבר סותר בפשטות לדבריו שכתב בתשובה. וכן העיר המהרי"ק (שורש קס"א ה-ז) שהרא"ש אכן בדברי הרא"ש יש סתירא, ולמעשה כתב המהרי"ק שהעיקר כדעת הרא"ש בפסקים, שמחשבה לבד מחייבת, וכדברי ר"ת.
מרן השו"ע באו"ח (תקס"ב ו') פסק כדעת הרא"ש בתשובה, שנדר חל במחשבה, וז"ל: "אימתי מקבלו בתפלת המנחה אומר בשומע תפלה או אחר שסיים תפלתו, קודם שיעקור רגליו, הריני בתענית יחיד מחר יהי רצון שתהא תפילתי ביום תעניתי מקובלת. ואם לא הוציא בפיו, אם הרהר בלבו שהוא מקבל תענית למחר, הוי קבלה, והוא שיהרהר כן בשעת תפלת המנחה". וביאר שם המ"ב (סק"ל) שאף שלענין שבועה ונדר, כשאוסר איזה דבר על עצמו, לה מועיל עד שיוציא בשפתיו "אבל תענית דמי לנדר של צדקה דמהני כשגמר בלבו לזה", ועין מש"כ שם בשם הט"ז.
וכדברים האלו הכריע הרמ"א ביו"ד (רנ"ח י"ג): "אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר מחייבין אותו לקיים (מרדכי פ"ק דקידושין ובפ"ק דב"ב ובהגהות ובמהרי"ק שורש קפ"ה קס"א ומהר"ר פרץ ובהגהות סמ"ק ורא"ש פ"ק דתענית). וי"א דאם לא הוציא בפיו, אינו כלום. (הרא"ש כלל י"ג). והעיקר כסברא הראשונה, (ועיין בחושן המשפט סימן רי"ב)".
וכבר הקשה בביאור הגר"א (או"ח תקנ"ג א') כיצד הרמ"א סתם דבריו באו"ח בסי' תקס"ב כדברי השו"ע ולא הביא חולק (והבין הגר"א שה"ה בחו"מ ויובא לקמן), וביו"ד נקט כן להדיא, ואילו באו"ח כתב הרמ"א בסימן תקנ"ג א', ובסימן תר"ח ג', לעניין קבלת תענית תשעה באב ויום כיפור, שקבלת התענית בלב אחרי סעודה מפסקת אינה נחשבת קבלה, אלא אם כן הוציא בפיו את הקבלה. וז"ל הגר"א: "ודבריו תמוהין מאד ושגגה היא דלא פליגי הפוסקים... אבל קבלה בלב לא מיירי אם הוא קבלה, ודינו כשאר תענית ואף שהמ"מ כת' בשקבל עליו בפירוש והוציא בשפתיו כו' ס"ל דכל קבלה צריך להוציא בשפתיו אבל לדידן דקי"ל דאף קבלה בלב סגי כמש"ל סימן תקס"ב ס"ו ובי"ד סי' רנ"ח ובח"מ סי' רי"ב לא גרע מכל קבלת תענית וכמ"ש ר"ת דכל נדר בלב סגי". ומעין זה הקשה הגר"א בחלק יו"ד (סק"ט). וכבר כתבו האחרונים לחלק בדברי הרמ"א (עי' בהליכו"ש בין המצרים ט"ו דבר הלכה ב', ואכמ"ל).
והנה בחו"מ (רי"ב ח') כתב השו"ע: "קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום, י"א דכיוון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן, ויש מי שאומר דאע"ג דכתיב "כל נדיב לב עולות", חולין מקדשים לא ילפנין והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הלכך של שלא הוציא בשפתיו אינו כלום". ונתקשה הברכי יוסף (או"ח תקס"ב) בדבריו, שבחו"מ משמע שפסק שאין נדרים חלים במחשבה, כיון שהביא יש אומרים ויש אומרים, "ומסורת בידינו דכי האי גוונא דעתו לפסוק כיש אומרים בתרא, ושם כתב בסוף סברת ר"י דחולין לא ילפינן מקדשים וצריך להוציא בפיו, והכא סתם כדעת ר"ת. וסתירה זו כבר עמדו בה האחרונים על הטור והרא"ש, מהכא להתם, דנראין דבריהם כסותרין".
ויש להעיר שבחו"מ נקט השו"ע לשון דעה ראשונה בלשון רבים ודעה שניה בלשון יחיד, ולכן ניתן לומר שכוונתו שדעה ראשונה עיקר (וכפי שכתב בשדי חמד כללי הפוסקים י"ג כ'), וחייב לקיים מחשבתו לצדקה. ואם כן נראה מכל האמור שדעת הרמ"א והשו"ע, שמחשבה לתת לצדקה מחייבת, אולם ברור שדוקא מחשבה מוחלטת כמבואר באחרונים (מג"א תקס"ב סקי"א, ביאור הגר"א או"ח תקנ"ג, ומ"ב תקנ"ג סק"ב ביחס לקבלת תענית). ולפי זה אדם שחשב והחליט בלבו לתת לעמותת חסד וכדומה, מחויב לתת, וכל שכן כאשר עשה פעולה המעידה על רצון לתת, כגון הוראת קבע וכדומה.
ב. והנה בגמ' בב"ק (לו:) מובא מעשה: "ההוא גברא דתקע לחבריה וחייבוהו סלע מדינא, אמר ליה... ניתבוה לעניים, הדר אמר ניתבוה ניהלי, אמר רב יוסף כבר זכו בה עניים". וביארו הראשונים שרב יוסף היה גבאי של העניים וזכה עבורם, ולן אותו תורם לא יכל לשנות לצדקה אחרת. וכן מבואר להדיא בגמ' בערכין (ו.), וז"ל: "האומר סלע זו לצדקה, עד שלא בא ליד הגבאי - מותר לשנותה, משבאת ליד גבאי - אסור לשנותה". משמע שדוקא שהכסף כבר הגיע לעניים לא ניתן לשנותו, כיון שהעניים כבר זכו. אך אם הכסף עדיין לא הגיע לעניים, יש חיוב לתת את הכסף לצדקה מצד נדר, אולם אין חיוב לתת דוקא למקום פלוני אלא לכל צדקה.
ג. ויש לדון ביחס להוראת קבע האם הדבר נחשב שכבר הכסף הגיע לידי עניים או לא, ויש מקום לומר שכיון שנתינת ההוראת קבע היא רק אפשרות גביה עתידית מהבנק, נחשב שהכסף עדיין לא הגיע לעניים, ואכן במציאות בשטח ההוראת קבע ניתנת לביטול, ולכן נראה שגם מבחינה הלכתית התורם יכול לבטל את ההוראה, כיון שהעניים עדיין לא זכו בו. אלא שצריך להתיר את נדרו לפי גדרי ההלכה.
ומצד אחר יש לדון, שהנה נחלקו הראשונים בדברי הגמ' בגיטין (יד.) האם אמירת "תן לפלוני" לשליח נחשבת "כזכי", מאחר שכבר זכה השליח עבור העני, או שלא. אולם אם אמר תן לעני, נפסק בשו"ע חו"מ (קכ"ה ה') שבין אם אמר לשליח "הולך לפלוני" ובין אם אמר "תן לפלוני" אינו יכול לחזור בו, כמבואר בסמ"ע (שם סקכ"ה) והסכים לכך זקני הש"ך (שם סקכ"ז): "והלכך כיון שמסרו ליד השליח שוב אינו יכול לחזור בו אפי' ע"י התרה אבל אלו לא מסרו לידו אף על גב דהיה חייב לקיים נדרו מ"מ היה יכול לישאל עליו ולהתירו כמ"ש בי"ד סימן רנ"ח כן כתב הסמ"ע וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תרנ"ו דבכה"ג דהכא אינו יכול לישאל עליו ולהתיר וז"ל וכל מה שכבר מסר ביד הזוכה בו או ביד אחר שזוכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו דה"ל כתרומ' ביד כהן דאינו נשאל עליה כו'".
ד. אלא שעדיין אינו ברור אף אם נאמר תן כזכי בעניים, האם בנידו"ד כאשר עדיין לא נתן את המעות לשליח אלא רק חתם על הוראת קבע, האם הדבר מחייב, וביחס לצי'ק כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' רכ"ב) בשם בנו הג"ר חיים מאיר שליט"א: "הנה פליגי הראשונים, ולהלכה בסי' קכ"ה סע' ו ז' אם "תן כזכי", וא"כ יכול מבטל הצ'ק לומר קים לי שתן לאו כזכי, ואף לאומרים תן כזכי היינו רק בנתן החפץ לשליח לצורך המקבל ובנידון זה לא נתן את המעות ליד השליח דהיינו הבנק לצורך המקבל, ובמציאות אינו רגיל שתהיה נתינה מיוחדת לצורך המקבל, ואף אם הייתה, הרי אינו מודיע לבנק לצורך מי מפקיד שיזכו לו רק מורה לבנק ע"י הצ'ק לפרוע מהסכום שיש לו כבר בחשבון וא"כ אינו נקנה למקבל לכל הדעות רק מדין מעמד שלשתן וזה לא היה שיהיה הנותן המקבל ופקיד הבנק בצוותא. אף אם נתעקש לומר שהוראת צ'ק הוה כתנו (והאמת שאין כלל דין תנו לצ'ק רק במפקיד ואומר לבנק שמפקיד לצורך פלוני) זה שייך רק אם היתה הוראה של תנו מגיע לפקידי הבנק טרם החזרה ועתה שביטל הצ'ק קודם ידיעת הבנק א"כ לא הי' כלל שום ענין לא לדין זכי ולא לדין מעמד ג' א"כ ברור דהביטול תופס ואין שום מקום לתביעה לא של המקבל ולא של המוכר נגד הנותן".
ואף שכבר נחלקו בדבר זה, וכמ"ש בשו"ת אגרו"מ (חו"מ ח"ב ט"ו) שיש בצ'ק התחייבות ממונית, וכתב שהדבר מחייב כיון שאסור לבטל את הצ'ק מדינא דמלכותא דינא. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה ק"כ) שחייב לשלם על מה שחתם על הצי'ק מדין "ממרני", כלומר שטר חוב שיש בו נאמנות ולא ניתן לטעון שהוא פרוע, כפי שכתב הש"ך (חו"מ נ' סק"ז). אולם בפשטות יש לחלק בין צ'ק להוראת קבע, משום שבצ'ק לא ניתן לבטל ע"פ החוק וממילא זוכה המוסד, ואף הוא נותן את הצ'ק לאחר שגמר בדעתו לגמרי להתחייב. משא"כ בהוראת קבע שיש לנותן אפשרות לבטל אותה בכל רגע, לכאורה נחשב שהכסף עדיין לא הגיע לידי עניים, וניתן לחזור בו כאמור לעיל.
ה. אף אם נאמר שניתן לחזור בו מנתינה זו, כיון שהעניים עדיין לא זכו בממון, יש לדון האם מותר לשנות מעות צדקה שהיו מיועדים למוסד פלוני, למוסד צדקה אחר. ויש להתייחס מדין נדרי צדקה, והנה בקצוה"ח (רי"ב סק"ד) כתב שבשו"ת הרדב"ז ובשו"ת מהריט"ץ הסתפקו בדבר זה, ומאידך מדברי הגהות מימוני משמע שאין הנודר יכול לשנות. וביאר בדבריו וז"ל: "אפשר דס"ל להגהות מיימוני דאמירה לגבוה אמרינן נמי באמירה לעני דהוי קנין ממש כמו באמירה להקדש, והדברים עתיקים ועיין ב"י ביו"ד סימן רנ"ח, וא"כ ודאי אין לשנות מעני לעני", אולם הוסיף שם הקצות: "אבל לפי דעת רוב הפוסקים דאמירה לעני אינו קנין אלא משום נדר, יכול הוא לשנותו לעני אחר". עם זאת מדברי הש"ך (פ"ז סקנ"א) משמע שהנדר גורם לכך שיהיה קניין ממש ולא ניתן לחזור בו, וכמ"ש הגהות מיימוני. ונראה שבמקום הצורך המיקל להתיר את נדרו יש לו על מי לסמוך.
העולה למעשה:
א. אדם שחשב לתרום עבור צדקה למקום מסויים, וקבע זאת בלבו - מחוייב לקיים מחשבתו מדין נדר לדעת הרמ"א, ונראה שהוא הדין לדעת מרן השו"ע. לכן אם הוא רוצה לחזור בו כאשר יש סיבה מוצדקת - צריך לעשות התרת נדרים.
ב. במצב שהכסף כבר הגיע ליד שליח העניים או גבאי הצדקה - אותו גמ"ח זכה בדבר והתרת הנדר לא תועיל כלל.
ג. הוראת קבע שנתנה ועדיין לא מומשה, ורוצים לבטלה, בצירוף הנתונים העולים בשאלה - יש לדון שרשאי להתיר את נדרו, אולם ראוי להעביר את ההוראת קבע למוסד אחר.
ד. ביחס לביטול צ'ק שניתן לצדקה - לא ניתן לחזור בין ע"פ החוק ובין ע"פ ההלכה כיון שנחשב שכבר זכו עניים בכסף.
ה. אדם שנדר כסף לצדקה מסויימת וכעת רוצה לשנות לצדקה אחרת - נחלקו בכך הפוסקים, ולמעשה אם אין סיבה מוצדקת לשנות את היעד אין להתיר את הנדר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
