ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אַחֲרָיו: וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ וכו'. וְאֵין הַפֵּרוּשׁ כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ בָּזֶה, שֶׁאִם לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם הָיִינוּ אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, כִּי אֶפְשָׁר אֲפִלּוּ לֹא יָצְאוּ הָאָבוֹת, אֶפְשָׁר לַבָּנִים לָצֵאת עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלָמָּה אִם לֹא הוֹצִיא אֶת אֲבוֹתֵינוּ הָרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ וכו'? אֲבָל הַפֵּרוּשׁ: שֶׁלֹּא תֹאמַר שֶׁאַף שֶׁהָיְתָה הַהוֹצָאָה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶפְשָׁר וְיָכוֹל לִהְיוֹת הַהוֹצָאָה עַל יְדֵי אַחֵר בַּדּוֹרוֹת הַבָּאִים. אֵין זֶה כֵּן, שֶׁאִם לֹא עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁהוֹצִיא אוֹתָם מִמִּצְרַיִם, אַל תֹּאמַר שֶׁהָיְתָה הוֹצָאָה אֶפְשָׁר עַל יְדֵי זוּלָתוֹ בְּשׁוּם דּוֹר בָּעוֹלָם, אֶלָּא הָיִינוּ אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ וכו'. וּמַה שֶּׁלֹּא אָמַר: כִּי אִם לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאָבוֹת הָיוּ הָאָבוֹת וּבְנֵיהֶם מְשֻׁעְבָּדִים, דָּבָר זֶה לֹא צָרִיךְ לוֹמַר, אַחַר שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ מוֹצִיא אוֹתָם, אִם הָיָה אֶפְשָׁר הַהוֹצָאָה עַל יְדֵי אַחֵר לֹא הָיָה הוּא מוֹצִיא אוֹתָם בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁאַף בַּדּוֹרוֹת הַבָּאִים לֹא הָיָה אֶפְשָׁר הַהוֹצָאָה כִּי אִם עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכָךְ פֵּרוּשׁוֹ: וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם בְּעַצְמוֹ, הָיִינוּ מְשֻׁעְבָּדִים לְעוֹלָם, שֶׁאַף בַּדּוֹרוֹת הַבָּאִים לֹא הָיָה אֶפְשָׁר הַיְצִיאָה עַל יְדֵי אַחֵר, וְלֹא תֹאמַר שֶׁאַף אִם לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל הָיָה אֶפְשָׁר לַבָּנִים שֶׁיֵּצְאוּ מֵעַצְמָם אוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, זֶה אֵינוֹ.
____________________________
נאמר אחר כך: ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו'. אין הפירוש כמו שיש מפרשים בעניין זה: שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו היינו משועבדים עד סוף כל הדורות, שהרי יתכן שהקב"ה לא היה מוציא את אבותינו אבל היה מוציא את הבנים, ולמה אם לא יצאו האבות יהיו הבנים משועבדים עד סוף כל הדורות? אלא כך יש לפרש: לא יעלה על הדעת שאם לא היה הקב"ה מוציא את אבותינו, היו נגאלים על ידי כח אחר בדורות הבאים, דבר זה אינו, כי אם לא הקב"ה שהוציא את אבותינו, הרי ששום כח אחר לא היה יכול להוציאנו בכל הדורות, ואנו ובנינו היינו משועבדים. והטעם שלא אמרו, אם לא היה הקב"ה מוציא את האבות, היו האבות ובניהם משועבדים, מפני שאין צורך לומר זאת, כי אם היתה ההוצאה אפשרית על ידי כוח אחר, לא היה הקב"ה מוציא אותם בעצמו. אלא באו חכמים לומר שגם בדורות הבאים לא היתה אפשרית יציאה על ידי כוח אחר, אלא רק על ידי הקב"ה. וכך ביאור דבריהם: אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים בעצמו, היינו משועבדים לעולם, שאף בדורות הבאים אין אפשרות יציאה על ידי כוח אחר, ואין להעלות על הדעת לומר שבדור אחר היתה אפשרות יציאה בעצמם או על ידי אחר.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
36 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ג'
37 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ד'
38 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ה'
טען עוד
אתמול למדנו על הפירושים השונים ל'היד החזקה והזרוע הנטויה'. הפירוש השלישי התמקד בכוחו של פועל המכה, הקב"ה, ובעוצמה של המכות. המהר"ל שולח אותנו לדברי בעל ההגדה הבאים, ומחזק בכך את מה שלמדנו, שהקב"ה הוא זה שפעל את יציאת מצרים: 'ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו לפרעה במצרים' [נוסח ההגדה]. ישנן שתי מילים במשפט הזה, שעליהן אפשר לשים את הדגש: הקב"ה ואבותינו . ההבנה הפשוטה במשפט זה היא שאם לא היה הקב"ה מוציא את אבותינו , הרי היינו נשארים שם מאז ועד היום.
המהר"ל דוחה פירוש זה: מהיכן הקביעה שהיינו נשארים שם כל הזמן? הרי ייתכן שאף-על-פי שאבותינו לא היו נגאלים, היה הקב"ה מוציא אותנו – הבנים, בדור מן הדורות. המהר"ל מפרש אחרת, ומעביר את המיקוד למילה 'הקב"ה'. אילו לא הוציא אותנו הקב"ה , אף אחד לא היה יכול לגאול אותנו. לא היינו יכולים לצאת בדרך אחרת. המהר"ל לומד מכאן יסוד, והוא שרק הקב"ה היה יכול לגאול אותנו. יסוד זה יבואר בימים הבאים.
המהר"ל מעלה עוד שאלה, ובזה מוסיף ומחדד את היסוד הנ"ל. מדוע לא אמר בעל ההגדה 'אילו לא הוציא את אבותינו היינו, האבות והבנים, משועבדים עד היום'? מדוע הוא מתייחס דווקא אלינו – 'אנחנו ובנינו'? התשובה לכך מתבססת על ההנחה הקודמת: אם לא היה הקב"ה בעצמו הגואל, לא היה גואל אחר. לכן אם לא היה הקב"ה מוציא את אבותינו באותו הדור, לא היה מוציא אותם אחר. דבר זה מובן מאליו ולכן אין בו חידוש, ואין צורך לכותבו. הרי אם הייתה אפשרות שאחר יגאלם, היה הקב"ה שולח גואל אחר. מה שמוסיף בעל ההגדה זהו רובד נוסף: אם הקב"ה לא היה גואל אותנו או את אבותינו, גם אנחנו לא היינו נגאלים, כיוון שאין אפשרות של גואל אחר מבלעדיו.
הרחבות
משמעותה הנצחית של יציאת מצרים
וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ וכו'. בבואו להסביר את פירוש הביטוי 'זרוע הנטויה', עומד הרב קוק על הנקודה המרכזית של יציאת מצרים: "יציאת מצרים היתה מאורע כזה, שרק לפי מראית העין הגסה נחשבת היא לדבר שהיה איזה פעם ועבר, ונשאר בתור זכרון אדיר בתולדות ישראל, ובתולדה הכללית של האנושיות כולה. אבל באמת ע"י הכרה תוׄכית אנו באים לידי ידיעה, כי עצם פעולת יציאת מצרים היא פעולה שאינה נפסקת כלל, התגלות יד ה' בפרסום ובהופעה בהירה על פני ההיסטוריה של התבל, היא התפרצות אור נשמת אלהים החיה והפועלת בכל מרחבי עולם, אשר ישראל זכה לזה, שע"י גדלו והכשרת קדושתו, תאיר את אורה להזריח אורים גדולים בכל נאות מחשכים לדורי דורים. והמפעל העצמי של יציאת מצרים הולך הוא ופועל את פעולתו, הזרֹע האלהית, אשר נחשפה במצרים לגאולתם של ישראל, היא-היא נטויה ועומדת בהכנת המשכת פעולתה, באין הפסק והפרעה. ואנחנו מניחים את התפילה (=תפילין) של יד לזכרון זרוע הנטויה, התדירית, ההולכת ובונה עולמים ומשכללת אותם בכל עת, ומעלה את כל אשר בהם, את כל גווני נשמותיהם, ואת כל אוצרות חייהם, אל המרומים העליונים של האושר האלהי, המתנוסס בהתגלות תועפות עזוז קדשו" [עולת ראיה א, עמוד כו].
עם ישראל, שנוצר ביציאת מצרים, הוא ה'זרוע הנטויה' שבאמצעותה מגלה הקב"ה את מלכותו בעולם, קמעא קמעא.
להצלחת אביאל בן הראל ויעל בת מנשה אברהם הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
