ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
איך הירא יכול לשמוח
לְפִי שֶׁעִנְיַן יִרְאַת הש"י הִיא עִקַּר הָעֲבוֹדָה שֶׁיַּעֲבֹד הָאָדָם אֶת הש"י בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, כְּמוֹ שֶׁאָמָרְנוּ; וּבֵאַרְנוּ שֶׁעִקַּר הָעֲבוֹדָה רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה בְשִׂמְחָה; וְצִיּוּר הַיִּרְאָה עִם הַשִּׂמְחָה דָּבָר קָשֶׁה מְאֹד — רָאוּי שֶׁנַּרְחִיב הַדִּבּוּר בּוֹ, כְּדֵי שֶׁיּוּבַן הָעִנְיָן הֲבָנָה טוֹבָה אֶל הָעוֹבֵד: אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַיָּרֵא שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ, עִם-הֱיוֹת הַיִּרְאָה וְהָרְעָדָה יְשַׁבְּרוּ הַלֵּב וְיַעֲצִיבוּהוּ.
אין משמעות לצער כשהמטרה משמחת
וְנֹאמַר, שֶׁאֵין סָפֵק כִּי כָל אָדָם יִשְׁפֹּט שִׂכְלוֹ* שֶׁרָאוּי לוֹ לִסְבֹּל עָמָל וְטֹרַח גָּדוֹל זְמָן-מָה, כְּדֵי שֶׁיַּשִּׂיג מַעֲלָה-מָה* אוֹ כָבוֹד גָּדוֹל. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁבִּהְיוֹתוֹ סוֹבֵל הַטֹּרַח אוֹ הֶעָמָל הַהוּא, יִצְטַעֵר וְיִתְעַצֵּב, בְּלִי-סָפֵק — אֲבָל כְּשֶׁיְּשַׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ הַכָּבוֹד הַגָּדוֹל אוֹ הַמַּעֲלָה הַהִיא הַמְקֻוָּה לְהַשִּׂיג עַל-יְדֵי הַטֹּרַח הַהוּא, יָשִׂים כָּל הַטֹּרַח הַהוּא וְהֶעָמָל כְּאַיִן לְעֻמַּת הַטּוֹב הַהוּא הַמְקֻוֶּה. וְכֵן הוּא הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ בְּיִרְאַת הש"י שֶׁאָמָרְנוּ: כִּי בִהְיוֹת הָאָדָם מְשַׁעֵר גֹּדֶל הַמַּדְרֵגָה הַמֻּשֶּׂגֶת עַל-יְדֵי הַיִּרְאָה, שֶׁהִיא כְשֶׁתְּשַׁעֵר נַפְשׁוֹ גֹּדֶל רוֹמְמוּת הש"י וּמַעֲלָתוֹ עַד שֶׁיִּירָא וְיֶחֱרַד מִמֶּנּוּ, לֹא יָחֹשׁ לְכָל הַטֹּרַח וְהָעִצָּבוֹן וְהַחֲרָדָה הַמַּגִּיעִים אֵלָיו עַל-יְדֵי הַיִּרְאָה.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
106 - לימוד שבועי באמונה כא- כז תשרי תשע"ו
107 - מאמר שלישי פרק ל"ד חלק א'
108 - מאמר שלישי פרק ל"ד חלק ב'
טען עוד
משל להוצאת כסף ולחיפוש מטמון
וְנִמְצָא שְׁלֹמֹה מְמַשֵּׁל לָזֶה מָשָׁל נִכְבָּד מְאֹד וּמַסְכִּים לְמַה שֶּׁאָמָרְנוּ — אָמַר [משלי ב, ד-ה]: "אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת יְיָ" וגו'. וּבֵאוּרוֹ: כִּי לְמַה שֶּׁיֵּשׁ בְּהוֹצָאַת הַכֶּסֶף מִמַּחְצָבוֹ טֹרַח גָּדוֹל עַד-מְאֹד, לְפִי שֶׁיּוֹצֵא מְעֹרָב עִם הַמַּיִם [הַסִּיגִים]; וְכֵן אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּבֵיתוֹ מַטְמוֹן גָּדוֹל, הִנֵּה הוּא חוֹפֵר אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה עַד-מְאֹד וְהוּא מְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו בִּזְרִיזוּת. אַף-עַל-פִּי שֶׁבְּחָפְרוֹ הַמַּטְמוֹן אוֹ מוֹצָא הַכֶּסֶף, הוּא סוֹבֵל טֹרַח גָּדוֹל וְעָמָל רַב, וּפְעָמִים הוּא נִקָּף* בְּאֶצְבָּעוֹ אוֹ בְרַגְלוֹ אוֹ בְשׁוֹקוֹ, וּמִצְטַעֵר עַד-מְאֹד בַּנִּקּוּף הַהוּא וּמִתְעַצֵּב, הִנֵּה כְּשֶׁהוּא מְשַׁעֵר הַתַּכְלִית הַמֻּשָּׂג, שֶׁהוּא הַמַּטְמוֹן אוֹ הַכֶּסֶף, הוּא שָׂמֵחַ בְּלִבּוֹ וְסוֹבֵל כָּל הַצַּעַר וְהַטֹּרַח בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְשִׂמְחָה גְדוֹלָה. כֵּן עַל דֶּרֶךְ-זֶה רָאוּי שֶׁיּוּבַן הֶעָמָל וְהַיִּרְאָה וְהַחֲרָדָה וְהָרְעָדָה שֶׁאָדָם מַשִּׂיג בְּיִרְאַת הש"י, שֶׁרָאוּי שֶׁיִּשְׂמַח בָּהּ שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּהְיוֹתוֹ מְשַׁעֵר גֹּדֶל מַעֲלַת הַתַּכְלִית הַמֻּשָּׂג, שֶׁהוּא הַהִכָּנַע אֶל הש"י וְהָעֲבוֹדָה אֵלָיו, שֶׁזּוֹ הִיא תַּכְלִית-הַיִּרְאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: "אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת יְיָ" — כְּלוֹמַר: כְּשֶׁתִּסְבֹּל כָּל הַטֹּרַח בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת כְּחוֹפֵר הַמַּטְמוֹן וּכְמוֹצִיא הַכֶּסֶף, אָז תָּבִין יִרְאַת ה' — שֶׁעַל אוֹתוֹ-דֶרֶךְ בְּעַצְמוֹ רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בַּטֹּרַח וְהֶעָמָל וְהַצַּעַר שֶׁיַּגִּיעֲךָ בַּעֲבוֹדַת הש"י.
____________________________________
יִשְׁפֹּט שִׂכְלוֹ – מבין בשכלו. מָה – מסוימת. נִקָּף – נחבל.
ביאורים
בפרקים הקודמים למדנו על המעלה שבעבודת ה' מתוך יראה ושבעבודת ה' מתוך שמחה. שאלה העולה מתוך כך היא איך אדם יכול לשלב את שניהם בעבודתו את ה'. היראה גורמת לעיתים לעצבות וצמצום כוחות האדם, ואילו השמחה מרחיבה את הכוחות, ואם-כן – איך האדם צריך לעבוד את בוראו?
התשובה לכך היא שכאשר אדם מתבונן על הטוב הגדול שהוא ישיג בעתיד על ידי מה שהוא עסוק בו כעת, הוא מתמלא שמחה אף שכרגע הוא עסוק בדבר שמעציב אותו או שקשה לו. לדוגמה, אדם שבונה בעצמו את הבית שלו, למרות שבניית הבית היא קשה מאוד ואף יש בה סבל רב, המחשבה על התוצאה שתבוא בזכות הטרחה (שהיא הבית) גורמת לו לשמוח בה ובעבודה שלו. כך גם בענייננו, כאשר אדם יבין את המעלה הגדולה שיש ביראת ה', הוא יצליח לשמוח ביראה וכך עבודת ה' שלו תהיה שלמה בשילוב של יראה ושמחה.
את השילוב הזה מלמד אותנו שלמה המלך בספר משלי: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'". כלומר, כמו שבבקשת כסף או בחיפוש מטמון יש עמל וטרחה ובכל זאת האדם שמח בהם, כך גם ביראת ה'. למרות שביראה יש קצת צער וצמצום הכוחות, צריך האדם לשמוח בה, כיוון שהיא מביאה אותו למעלה גדולה בעבודת ה' יתברך, שהיא ההשלמה הגדולה של האדם.
הרחבות
• שמחתי מתוך יראתי
אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַיָּרֵא שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ, עִם־הֱיוֹת הַיִּרְאָה וְהָרְעָדָה יְשַׁבְּרוּ הַלֵּב וְיַעֲצִיבוּהוּ. על היחס בין היראה לבין השמחה אומר המדרש: "אמר דוד המלך, אני בעולם הזה מה אני (מה מעלתי המיוחדת שבגללה זכיתי לכל הטוב?), אלא יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי, ואהבתי – עלת על כולן, לפיכך כרת לו הקדוש ברוך הוא ברית שיהא בקי במקרא ובמשנה בהלכות ובאגדות" [תנא דבי אליהו רבה ג].
אומר רבי יצחק אַייְזִיק שֵר : "הרבה למדנו ממאמר זה, והוא כלל גדול בדרכי עבודת האהבה – שידע האדם שמעלת אהבת ה' עולה על מעלות היראה והשמחה. והיינו, משום שה'אהבה' היא המביאה לידי 'יראה' ולידי 'שמחה', שכן בכח אהבת ה' נוצרת התקשרות הדדית בינו לבין קונו, בבחינת "אני לדודי ודודי לי" [שיר השירים ו, ג]. ודבר זה יביאנו ל'שמחה' – שישמח במה שהקב"ה מרעיף עליו אהבה. וזה גם סיבת ה'יראה' – שיהא מפחד על שאיננו ראוי לכך שהקב"ה יאהב אותו, ומתוך הרגש זה יתאמץ ביותר להוסיף באהבתו לקונו. ולפיכך עולה ה'אהבה' על כולנה, כי מכוחה יבא האדם לכל המידות הנעלות. ואמנם, יסוד זה שחייב האדם לירא ולפחד שמא איננו ראוי להיות אהוב על המקום, זוהי מידת הצדיקים, ומחמת יראה זו לכשעצמה אהובים הם לפני ה'" [לקט שיחות מוסר ב, עמוד יד-טו].
לעילוי נשמת יוכבד ומסיה בנות אברהם ע"ה
לעילוי נשמת חיים וולף בן אברהם ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
