ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- תפארת ישראל למהר"ל
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב דוד בן הרב אברהם יצחק ז"ל
וַאֲפִלּוּ אִם תֹּאמַר כְּמַשְׁמָעוֹ1, לָא קַשְׁיָא מִידֵי•. שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹמַר שֶׁיִּתֵּן לָהֶם מְעַט מִצְווֹת, וְיִהְיֶה לָהֶם הַשָּׂכָר הַגָּדוֹל. שֶׁדָּבָר זֶה לֹא יִתָּכֵן כְּלָל, שֶׁלֹּא הָיָה זֶה מִשְׁפָּט יָשָׁר, כִּי לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא2*(אבות פ"ה מכ"ב) . וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְפִי מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר, כִּי הַתּוֹרָה הוּא צֵרוּף וְזִכּוּךְ יִשְׂרָאֵל, וּלְפִי רֹב הַמִּצְוָה הוּא צֵרוּף וְזִכּוּךְ שֶׁלָּהֶם, אִם כֵּן בְּוַדַּאי רִבּוּי הַמִּצְווֹת טוֹבָה לָהֶם. וְאִם אַתָּה אוֹמֵר הֲרֵי יָצָא שְׂכָרָן בְּהֶפְסֵדָן, שֶׁכַּאֲשֶׁר לֹא יְקַיֵּם הַמִּצְוָה יִהְיֶה לָאָדָם עֹנֶשׁ בְּוַדַּאי. אִלּוּ אָמַר רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת הָאָדָם, הָיָה זֶה שְׁאֵלָה, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁאֵין זֶה זְכוּת לָאָדָם, אֲבָל אָמַר: רָצָה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אַף אִם הָיָה יוֹתֵר טוֹב לָאָדָם הַפְּרָטִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ הַרְבֵּה מִצְווֹת, אֲבָל לִכְלַל יִשְׂרָאֵל, כְּבָר אָמַרְנוּ לְמַעְלָה בְּפֶרֶק א', כִּי כְּלַל יִשְׂרָאֵל מוּכָנִים וּמְסֻגָּלִים לַתּוֹרָה. וְהוּא יִתְבָּרַךְ נוֹתֵן הַתּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, וְהוּא זְכוּת לָהֶם. וְאִם יֵשׁ אֶחָד פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה3, הָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר הַכְּלָל, וּכְלַל יִשְׂרָאֵל מוּכָנִים לְתוֹרָה וּמִצְווֹת מִצַּד עַצְמָם. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין בִּמְצִיאוּת זֶה הַיָּחִיד שֶׁלֹּא הָיָה חָפֵץ בַּמִּצְווֹת. כִּי דּוֹר הַתּוֹרָה אָמְרוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז) , וְהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם, אוֹתוֹ אֲשֶׁר יֹאמַר שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ, אֵינוֹ נֶחְשָׁב מִן הַמְּצִיאוּת. וְאִם כֵּן בְּוַדַּאי חָפֵץ ה' לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבּוּי מִצְווֹת.
רצה הקב"ה לזכותם ולכן נתן המצוות בעל כרחם
וְעוֹד, כִּי עִקַּר הַפֵּרוּשׁ שֶׁרָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, הַיְנוּ, שֶׁרָצָה לְזַכּוֹת אוֹתָם בְּעַל כָּרְחָם בְּרִבּוּי הַמִּצְווֹת. וְאַף אִם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁלֹּא יְקַיְּמוּ הַמִּצְווֹת, מִכָּל מָקוֹם, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָצָה לְזַכּוֹת אוֹתָם בְּעַל כָּרְחָם בְּרִבּוּי מִצְווֹת. וְהַשּׁוֹאֲלִים שֶׁהָיָה רָאוּי לְמַעֵט בְּמִצְווֹת חוֹשְׁבִים, כִּי אֶפְשָׁר לְזַכּוֹת בְּמִעוּט מִצְווֹת כְּמוֹ בְּרִבּוּי מִצְווֹת*. וְדָבָר זֶה לֹא יְקַבֵּל הַדַּעַת וִימָאֵן הַשֵּׂכֶל, וְהוּא דָּבָר מֻסְכָּם: לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא. וְיִתְבָּאֵר בְּפֶרֶק שֶׁאַחַר זֶה כִּי הַמִּצְווֹת הֵם צֵרוּף וְזִכּוּךְ• הָאָדָם, וְיוֹתֵר יֵשׁ לוֹ צֵרוּף בְּרִבּוּי הַמִּצְווֹת, מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ בְּמִעוּט הַמִּצְווֹת. כִּי זֶהוּ עִקַּר מַה שֶּׁנִּתְּנָה תּוֹרָה וּמִצְווֹת, שֶׁיִּהְיוּ לָאָדָם פְּעֻלּוֹת וּמַעֲשִׂים, אֲשֶׁר מְצָרְפִים נַפְשׁוֹ הַחָמְרִית, וְלַעֲשׂוֹת הַנֶּפֶשׁ זַךְ וְנִבְדָּל. וְאִם לֹא כֵּן, מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אַיִן(קהלת ג, יט) , כִּי הָיָה הָאָדָם חָמְרִי טִבְעִי כְּמוֹ הַבְּהֵמָה. וְאִם כֵּן, אֵיךְ לֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה בָּרוּר, כִּי רִבּוּי הַמִּצְווֹת הֵם זְכוּת לָאָדָם, עַד שֶׁהוּא דָּבָר פָּשׁוּט בְּתַכְלִית•. וְהוּא יִתְבָּרַךְ רָצָה לְזַכּוֹת אוֹתָם, כְּמוֹ הָאָב שֶׁהוּא מְיַסֵּר וּמוֹכִיחַ אֶת בְּנוֹ לְזַכּוֹתוֹ, וְאִם הַבֵּן אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בָּזֶה, מִכָּל מָקוֹם, הָאָב מְזַכֶּה אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ. וְכָךְ ה' רָצָה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לָכֵן נָתַן עֹל מִצְווֹת, כְּדֵי לְזַכּוֹת בְּיוֹתֵר. וְהֻתְּרָה הַשְּׁאֵלָה בְּמַה שֶּׁאָמְרוּ: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וּלְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת.
___________________________________
ואפילו אם נאמר שביאור דברי רבי חנניא הוא 1כפשוטם, שריבוי המצוות הוא זכות כי יוכלו לקבל שכר רב בקיום מצוות רבות, אין לומר שיתן להם מעט מצוות ושכר רב עליהן, משום שדבר זה אינו הגון, כי 2השכר הוא בהתאם למאמץ ולצער שיש לאדם בקיום המצוות. לפי מה שהתבאר למעלה בפרק ב' כי המצוות מצרפות את ישראל, ולפי ריבוי המצוות כן גודל הצירוף, אם כן בודאי ריבוי המצוות הוא לטובתם של ישראל. ואם יטען הטוען שיש בזה גם חשש, שמא יעברו עבירות ויקבלו עונש רב. אין זו טענה, כי אם היה רבי חנניא אומר: רצה הקב"ה לזכות את האדם היתה הטענה נכונה, כי יתכן שלאדם הפרטי אין זו זכות והיה מעדיף מעט מצוות, אבל רבי חנניא אמר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לא את האדם, וכבר התבאר בפרק א' כי כלל ישראל מתאימים לתורה. התורה ניתנה לכלל ולא לאדם הפרטי ולכלל זו זכות. גם אם נמצא 3אדם פרטי שהוא חוטא ולו היה עדיף מעט מצוות, אין הדין הולך אחר המיעוט אלא אחר הכלל, ולכלל ריבוי המצוות הוא זכות, כי כאמור הכלל הוא ראוי ומוכן אל התורה. אומנם גם ביחס ליחידים לא ניתן לטעון כן שהרי גם הם רצו את המצוות, שהרי אמרו כל ישראל במתן תורה נעשה ונשמע. ואם יבוא אדם בדורות שלאחר מתן תורה ויאמר שאינו רוצה את המצוות אין הוא נחשב. אם כן בודאי ריבוי המצוות הוא זכות לישראל. ולכן אמר רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.
ועוד, עיקר הפירוש שרצה הקב"ה לזכות את ישראל היינו שזה רצונו של הקב"ה לזכותם ואינו תלוי בדעת האדם. ואף שיש חשש שמא האדם לא יקיים את המצוות ונמצא שאין ריבוי המצוות זכות לו, מכל מקום הקב"ה רצה לזכותם במצוות רבות. השואלים שהיה ראוי שיהיו המצוות מעטות חושבים שניתן לזכות בחיי העולם הבא במיעוט מצוות אבל אין הדבר כן כמו שהתבאר קודם לכן, שהשכר הוא תלוי בצערו של המקיים כדברי חז"ל: לפום צערא אגרא. ויתבאר בפרק הבא כי המצוות מצרפות את האדם, ולפי ריבוי המצוות כך גם גודל הצירוף, ככל שהמצוות רבות יותר, כן הצירוף גדול יותר. ועיקר נתינת המצוות היא כדי שיהיו לאדם מעשים שבהם תושלם נפשו ותזדכך, ולכן צריכים מצוות רבות כדי שהזיכוך יהיה רב יותר. ואילו לא היו ניתנות המצוות כדי לזכך האדם, היה האדם גשמי כמו הבהמה. אם כן ברור ומובן שרבוי המצוות זוהי זכות לאדם. הקב"ה רצה לזכות את ישראל כמו אב המייסר את בנו ומוכיח אותו, וכל זאת לטובתו של הבן. אם יבוא הבן ויאמר שאינו רוצה בתוכחתו של האב, לא תשנה בקשה זו ממעשה האב, שכן יודע האב שדבר זה הוא לטובתו של הבן. וכן בעניינינו, רצה הקב"ה לזכות את ישראל. הדבר נובע מרצונו של הקב"ה ולכן נתן על ישראל עול מצוות, כדי לזכותם זכות מרובה. בדברים אלו השבנו לשאלה ביחס למאמר חכמים: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.
[לָא קַשְׁיָא מִידֵי – לא קשה כלל. צֵרוּף וְזִכּוּךְ – המצוות מתקנות ומכינות את האדם לשלמותו. פָּשׁוּט בְּתַכְלִית – פשוט לגמרי.]
ביאורים
המהר"ל נותן הסבר נוסף לזכות שיש לישראל בריבוי המצוות, המהווה השלמה להסבר הקודם. אמנם האדם הפרטי יכול באמת לא לקיים מצוות כתוצאה מריבוי המצוות, ואם כן הריבוי דווקא מכשיל אותו ומזיק לו, אבל הקב"ה נתן את התורה לעם ישראל, ודרך זה היא שייכת גם לכל יחיד ויחיד. תכלית נתינת התורה לעם ישראל היא שיהיה עם המחובר אל האלוהות ויגלה בחייו את הקדושה כציבור. כל יחיד ויחיד שמקיים את התורה מוציא לפועל את המגמה של הופעת התורה בחיי עם ישראל, וזוהי שלמות גדולה יותר מהשלמות שהוא משלים את עצמו. לכן, גם אם אדם יחיד בוחר לא למלא את המשימה הזאת, הרי שמבחינה אישית הוא בוודאי מזיק לעצמו אולם מבחינה לאומית כללית מגמת ריבוי המצוות ממשיכה להתקיים, שכן האומה בכללותה ממשיכה להיות קשורה לתורה ואין היא תלויה במעשיו של אדם פרטי זה או אחר.
עוד מסביר המהר"ל, שזכות לא נמדדת בכמה האנשים רוצים אותה לפי ההבנה שלהם, אלא לפי הטוב האמיתי שיש בה. הקב"ה הִרְבָּה מצוות לישראל כי הוא יודע מה טוב לישראל ומה יביא אותם אל השלמות הנצחית. רק על ידי ריבוי מצוות אפשר להגיע אל השלמות, כיוון שהאדם נתון בעולם חומרי המצריך עבודה רבה וזיכוך מתמיד כדי להתרומם באמת מהחומריות אל השלמות.
לסיכום, המהר"ל חידש שלושה עניינים עקרוניים בהבנת המשנה:
א. ריבוי תורה ומצוות הם סימן לטבע אלוהי עליון שהמצוות באות לגלותו ולהוציאו אל הפועל.
ב. המושג ישראל כוונתו האומה בכללה ולא היחידים המרכיבים אותו.
ג. זכות נמדדת לפי הטוב המוחלט שיש בה עצמה ולא לפי תועלת שיכולה לצאת ממנה.
הרחבות
*מדוע מקבלים שכר על הצער?
שֶׁלֹּא הָיָה זֶה מִשְׁפָּט יָשָׁר, כִּי לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא. המהר"ל אומר: "ודבר זה כי כאשר יש לאדם מונע להתקרב אל אחד, והוא בכוחו ובגבורתו וביד חזקה שלו דוחה את המונע ומתקרב, תראה בזה כמה כוחו להתדבק שם וכמה קרוב הוא אל אותו שמתקרב אליו – שהרי דוחה את המונע ומתקרב. וכך, כאשר האדם מקיים את המצווה אף בצער, הוא מתקרב אל ה' יתברך בכוח ובגבורה שלו אף כנגד המונע, ודבר זה יורה על הקירוב הגדול אשר יש לו אצל ה' יתברך" [דרך חיים ה, כג]. כאשר אדם מתקרב למשהו למרות שיש לו קשיים רבים, הוא מבטא קשר חזק אל אותו הדבר. וכך גם אצלנו – כאשר אדם מקיים מצווה למרות הקשיים, הוא מבטא קשר חזק לקב"ה. וכמו שהסברנו בביאורים אתמול – הקשר לקב"ה הוא עצם השכר.
*מדוע ישראל מקבלים את התורה בעל-כורחם?
הַיְנוּ, שֶׁרָצָה לְזַכּוֹת אוֹתָם בְּעַל כָּרְחָם בְּרִבּוּי הַמִּצְווֹת. הרב קוק מסביר שיש לאדם בחירה חופשית רק בהחלטה לאן לכוון את הרצון שלו – למקום כזה או למקום אחר, אך על עצם הרצון שלו אין לו בחירה. הוא קיים, בעל כורחו. במעמד הר-סיני הקב"ה גילה לישראל שרצונם המקורי הוא בעצם הרצון האלוהי, וכיוון שכך אין להם אפשרות להתכחש אליו. זו המשמעות של "רצה לזכות אותם בעל כורחם" – הוא הראה להם שזהו עצם רצונם, ולכן אין להם בחירה אם לקבל את התורה או לא [עין איה שבת פרק ט, פיסקה סז].
שאלות לדיון
המהר"ל מסביר שגם אם לאדם הפרטי ריבוי המצוות אינו טוב, לכלל ישראל זה ודאי טוב. מה היחס האמיתי שצריך להיות בין חיי הפרט לבין הרצון לחיות למען הכלל?
המהר"ל מתעסק בפרק זה בכך שה' רצה ל'זַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל ', האם זכות זו נמצאת גם במי שלא שומר תורה ומצוות?
השתתפו עכשיו בדיון על שאלות אלו בפורום הישיבות:
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
