בתקופה האחרונה בה עברנו את אסון ההתנתקות ראינו אנשים שלמרות הכל המשיכו ל’האמין ולזרוע’ לקנות בית בנצרים ועוד. שאלתי היא כיצד מהלך פרטי או ציבורי זה מסתדר עם הצורך לנהוג לפי המציאות והנהגת התורה לא לתרום יותר מחומש, לצאת למלחמה, לזרוע ולקצור ובקיצור לא לסמוך על הנס?

איננו נביאים ולא בני נביאים. איננו יודעים מה יהיה. אנו יודעים דבר אחד: כל עוד אפשר לקיים מצות ישוב הארץ מקיימים אותה וה' הטוב בעיניו יעשה. זהו הבטחון האמיתי, כפי שכותב החזון איש: "איני מכתיב לה' מה טוב בעיני, אני סומך עליו שהוא יודע מה טוב בעיניו וכל גזרה שהוא יגזור אקבל עלי". כל עוד יש סיכוי כל שהוא שהגזרה תתבטל ונוכל להמשיך את המצווה עלינו חובתנו להמשיך בה. האלטרנטיבה היא שהחקלאים ישבו באפס מעשה ייבשו את החממות ויתמקחו על פיצויים... כמי שהיה שותף לקרן מאמין וזורע לא השתעשעתי באשליות. הייתי ריאליסט מפוכח. ועם זאת קיויתי עד הרגע האחרון ועד בכלל שחורבן כזה לא יקרה. שמישהו בכל זאת יתעשת ברגע האחרון ויעצור את המעשה הנורא הזה (הרי דובר על ארבע פעימות...). לא הייתה כאן שום הסתמכות על הנס. רצינו שהנס יקרה. אך ידענו גם ידענו שהאסון עלול להתרגש. ובכל זאת סברנו שגם כשהחרב מונחת על הצואר הקרבן לא מפסיק לנשום. הוא רוצה לחיות ויחיה עד שהחרב תנתק את פתיל חייו. לא הוא עשה זאת. יהודי לא נוטש את ארצו וממשיך לזרוע גם כאשר מקבלי ההחלטה הנוראה החליטו אחרת. בכך הוא מביע את מחאתו והתנגדותו להחלטה הלא-מוסרית הזו. הוא לא יהיה שותף לה אפילו לא באופן פסיבי. וכי מה רצית שחקלאים יעשו, שישבו בחיבוק ידים ויראו במו עיניהם את כל עמלם יורד לטמיון? או שמא יפה עשו שעבדו וזרעו (וחלק הספיק לקטוף גם אחרי שהתחיל הגירוש) עד הרגע האחרון? אשרי העם שככה לו. אשרי העם שה' א-להיו ואינו נרתע ואינו מרים ידים ואינו מתיאש. בזכות אמונתם של גבורי כוח אלו מובטח כאן המשך קיומנו ועתידנו. עם זאת אמרתי במפורש לאנשים לא לסכן את כל רכושם, אלא רק חלק קטן ממנו. לתשובת הרב אליעזר מלמד. כסף של מעשר ל"מאמין וזורע". מה עוד ניתן (היה) לעשות למניעת הגירוש?