שלום הרב, תודה רבה על התשובה. הסוגיה מאוד מטרידה אותי ואני באמת רוצה לברר אותה בתמימות לעומק. בתור בוגר של הציבור "הציוני הדתי" כחלק מהחברה עד היום, אני יכול להעיד שבכל הקשור לסכסוך החינוך שקיבלתי היה כמעט תמיד רק בנוגע הזכות שלנו על הארץ. וההתיחסות ל"צד השני" היה בעיקר ואולי רק בתור קולקטיב לאומי אויב. אני חושב שעם השנים בעיקר על ידי היחשפות לתורת הרב קוק מגיל צעיר פיתחתי זהות ורגישות אונברסאלית- שבאנו לעולם לתקן אותו ויש לנו אחריות כלפי המציאות. כיום כאשר יש לנו מדינה חזקה ואנחנו שולטים ללא עורערין במיעוט הערבי אני מרגיש שהתיקון עולם חייב להתחיל פה בארץ הקודש, ארץ השלום על ידי רדיפת השלום בפעול. המצב היום נראה לי כ"עולם הפוך", הציבור הדתי ציוני נחשב ופעול כמחנה ניצי לאומי במקום שהייתי חושב שדוקא לו יש את המחויבות לרדוף אחרי השלום ולהיות רגיש יותר למיעוט החי בקרבוכחלק מאמונתו הדתית והקשר שלו להיסטוריה היהודית הייחודית (להבדיל)

אכן יש לרדוף שלום, אך שלום אמיתי תלוי ברצון אמיתי. יש להבחין בין זכויות לאומיות לבין זכויות פרטיות. יש הצעות אולם יש צורך בהסכמה לקבלן. אני משתתף בפגישות עם מנהיגי דת ערביים. הנושא מסובך ומורכב ולא ניתן לפותרו בסיסמאות.