עיינתי בתשובה לגבי זריקת חמץ לפח ציבורי. ועדיין איני מבין, הגם שהפח הוא כביכול לא שייך לאף אחד הרי מוזכר שצריך לפורר לרוח או לזרוק לים ואפילו לים יש אומרים שצריך לפורר וזריקה לים אינה מספקת. אם כן, מה הועיל בזריקה לפח שגם אם נאמר שאינו שייך לעייריה או לחברת הפינוי (על אף שהוא מובא בפסח למקום שאינה מקום ציבורי אלה פרטי) הרי שחמץ זה נמצא בעיין בפסח והוא לא מבוער בשום צורה. ועוד, האם ניתן לאדם בפסח להרים חמץ ולאמר איני רוצה לקנותו הרי רשותו קונה מן ההפקר ברגע שהוא שם וסוגר מפני אחרים? אשמח גם למקורות שאוכל גם אני לעיין בדבר להבין יותר לעומק.

בנוגע לשאלה הראשונה עליך להסתכל בשו"ע סימן תמ"ה, סעיף ג'. השאלה היא האם זריקה לפח היא כמו הנחה במקום הפקר שמועיל ולא צריך לעשות עוד פעולה של לפורר לרוח או שפח ציבורי מוגדר כהנחה במקום של שותפות. סברה נוספת להקל בפח ציבורי, משום שכל אשפה עומדת להיפנות ונחשב ששמתי במקום שהדבר עומד להיות מושלך. החיוב לפורר ברוח הוא רק במקום שלא שמתי במקום שהיה החמץ יכול להיות נאבד עד השעה השישית. לגבי השאלה השניה הענין יותר מורכב. הרמב"ם פוסק שאדם שקונה חמץ בפסח עובר בלאו. על דברי הרמב"ם האלו יש דיון ארוך כיצד עובר בלאו הרי אדם לא יכול לקנות איסורי הנאה. ונחלקו האחרונים האם מדובר דווקא בקונה מגוי, שהחמץ לא אסור בהנאה ולכן שייך שם ממש קנין, לעומת אחרונים שאמרו שמדובר גם בקונה מישראל. ואם כן רואים ברמב"ם שמי שעושה מעשה שנראה כקנין, גם אם לא מצליח לקנות, יש בכך איסור. עיין בכל זה ברמב"ם הלכות חמץ ומצה, פרק א', הלכה ג'. ועיין עוד בסימן תמח, סעיף ב', בנוגע לגוי שמביא חמץ ליהודי ושם לו אותו בחצר.