אני מרגישה שההורים שלי לא אוהבים אותי מספיק. אולי זה בגלל שאני בגיל ההתבגרות שלי אבל זה לא משנה את העובדה שאני מרגישה שלא אוהבים אותי בבית שלי, כי אני קצת שונה מהם בדת. וגם כשאני מנסה לכבד את ההורים שלי זה לא מצליח כי הם לא סומכים עליי. כשאני אומרת להם שאני רוצה לצאת הם חושבים שאני יוצאת עם בנים שזה ממש לא נכון, הם לא סומכים עליי ולא מאמינים לי ומסתכלים עליי כאילו אני אחת מהרחוב, אני ממש לא אוהבת את המשפחה שלי ואני חושבת שזה אשמתם, ולכן אני מחפשת אהבה מאנשים אחרים למרות שאני יודעת שאסור לי לעשות את זה, מה עלי לעשות?

אני מעריך אותך שאת נועזת ומוכנה להסתכל על הקשיים שיש לך בעיניים. ראשית את צריכה לדעת שבאמת אין תחליף לאבא ואימא. המציאות הטבעית שעשה הקב"ה שיש אבא ואימא היא כל כך חזקה שכל מה שהוא לא אבא או אימא לא יהיה תחליף למה שחסר בבית. עוד אני יכול לומר לך שגם ללא הכרות עם הוריך אני מניח שהם אוהבים אותך. הם רוצים בטובתך. אולי קשה להם עם דברים מסויימים שאת עושה. ואולי דווקא משום דאגתם לך הם מביעים זאת בדרך שמרחיקה בינכם. גיל ההתבגרות הינו גיל קשה. ההורים בדרך כלל חושבים שהילד שלהם עוד ילד ולא בוגר ולכן לא סומכים עליו. מצד שני, הנערים והנערות בדרך כלל חושבים שהם כבר גדולים ויכולים להתנהג כמו גדולים. בדרך כלל האמת היא באמצע. בדברים מסויימים באמת גיל הנעורים הוא גיל שדומה לגדולים אבל בדברים אחרים זה גיל שעדיין לא לוקחים אחריות כמו הגדולים. אני מניח שאם היתי שואל אותם באשמת מי הריחוק שביניכם הם היו מאשימים אותך. לכן נראה לי שבהאשמות לא יצא שום דבר טוב. יש כאן אינטרס משותף של שניכם שלא להאשים אחד את השני ולראות במה ניתן להתקרב. העצה שלי היא לנסות לדבר עם הוריך בצורה גלויה על תחושותיך. לנסות ולקבל על עצמך דברים שהם חשובים להם. אחרי הכל את עדיין נמצאת בבית שלהם והם יכולים לבקש שבבית שלהם האוירה תהיה לפי מה שמתאים להם. אם את לא יכולה בעצמך לדבר איתם אולי תבקשי ממישהו בוגר אחר, למשל מדריכה שלך או למשל מורה וכד' שהם ידברו איתם על הנושא ורק לאחר מכן תנהלי איתם שיחה על מה שביניכם. בדרך כלל עדיף לדבר מאשר לשמור את הדברים בבטן. אני כמעט בטוח שתופתעי לטובה מהדיבור באופן ישיר על הענין. את צריכה לדעת שאת לא חריגה בתחושות האלו. יש מתבגרים רבים שתהליך ההתבגרות עובר דרך רגשות של מרחק מן ההורים. יש בכך גם תהליך בריא שבו האדם לומד להיות עצמאי יותר. את צריכה אהבה. תשתדלי לראות בעצם מה שההורים מקיימים אותך ונותנים לך רבים מצרכייך ביטויים לאהבה. לא כל המבוגרים יודעים לדבר בשפת האהבה הגלויה. אולם גם מעשים יבשים הם ביטויים לאהבה. יתכן שאפילו אם את בהתחלה תלווי דברים רגילים שהוריך נותנים לך למשל ארוחת צהריים שאימא מכינה או הקפצה במכונית שאבא עושה, את תלווי זאת בדברים של אהבה שתגדי כמה שאת מריגשה טוב שאימא מכינה לך ודואגת לך זה יכניס חום למשפחה וכמים הפנים לפנים לב האדם לאדם. במקום להסתכל על הבית שלך מבחוץ בעמדה של ביקורת תקחי אחריות ותנסי להכניס בו חום וקירבה אנושית. גם אם קשה לך לעשות זאת בנוגע להוריך תעשי זאת בנוגע לאחים ואחיות אם יש לך בבית. בכל אופן אני מבין את הצורך שלך לשתף אחרים במצוקה שלך. תבחרי אולי מישהי בוגרת שתוכל לשמוע את מה שעל ליבך. אם את לא מוצאת מישהו בוגר תשתפי חברה טובה שלך במה שעובר עליך. חכמים אמרו דאגה בלב איש ישיחנה. זה חלק מהתמיכה שאת צריכה. את צריכה לזכור שיש גיל שבו להתמקד במה שההורים מספיק נתנו לך או שלא מספיק נתנו לך לא יעזרו לך לצאת ממצוקתך. יש גיל שאדם אומר גם אם לא נוותנים לי אהבה אני אוהב את עצמי. ברגע שאדם אוהב את עצמו הוא גם יכול לעורר את האחרים שיאהבו אותו. את צריכה לראות מה הצרכים שלך ולנסות למלא אותם. בסופו של דבר אם את תאהבי את עצמך גם אחרים יוכלו לאהוב אותך.