מה ההלכה בעזרה לכבשה/ עז אשר מתקשה בהמלטה בשבת?

ישנם כמה שאלות הלכתיות המתעוררות בהמלטה בשבת. וננסה לעמוד עליהן. א. ביילוד בהמה בשבת יש אסור של עוקר דבר מגידולו, ולכן להוציא בהמה מתוך הרחם בשבת יש בזה איסור תורה. אבל אם הוולד נעקר כבר לצאת מעצמו (כשמציץ הוולד מן הגוף ואף כשיצא מהרחם ונכנס לצוואר הרחם נקרא נעקר לצאת) יש ביילודו איסור דרבנן בלבד. לכן כשמתקשה בהמה בהמלטה נכון לכוון את הוולד לכיוון הפתח. ובמקרה שיש סכנה לאם או לוולד יש להקל ולמשוך את הוולד מאחר ואיסור דרבנן זה נדחה מפני צער בעלי חיים גדול והפסד מרובה. כמובן, שיש להקל רק כאשר הוולד נעקר כבר לצאת מעצמו. צריך להקפיד שלא לקשור את החבל בקשר של קיימא ואף לא להתירו מפקעת של חוטים. ב. סיעוד בהמה, כלומר, אחיזת הוולד שלא יפול, דחיקת בשר האם והרחבת הפתח כדי שתלד, מותר במקום שיש צער גדול לבהמה משום שיש בו איסור מוקצה וטרחה. ג. בעובר המסכן את האם וצריך לחותכו כדי להצילה תלוי הדבר אם הוא חי או מת. אם הוולד חי יש בחיתוכו איסור של נטילת נשמה ואסור לעשות כן אולם אם הוא מת אין שייך בו איסור זה ומותר לחותכו כדי להציל את האם. ד. בפתיחת פתח יש משום איסור בונה אבל בבהמה מאחר ואין השלפוחית מתקיימת כלל לאחר הלידה אין כאן איסור בונה ואם יש צורך לפתוח פתח לתוך השלפוחית הדבר מותר במקום שאין הצטברות דם. ה. הוולד הוא מוקצה מחמת גופו ואסור בטלטול אולם אם הוא בידי המיילד ואי אפשר להשאירו במקום, שיש לחוש שאם ישאירו את הוולד במקום יש סכנה לחייו מותר להביאו למקום מוגן ובשעת הצורך יש על מי לסמוך אם טרם שיניחנו יביאנו ישר למקום הסופי, שאליו הוא אמור להגיע, בלי להשתהות. כל היתר זה הוא במקום שיש עירוב אבל מחוץ לעירוב יש עניין נוסף ולכן ראוי להקפיד שלא להוציא בהמה העומדת להמליט מחוץ לעירוב. ו. יש דיון באחרונים לגבי חתיכת חבל הטבור אם הוא אסור מהתורה או רק מדרבנן, ולכן למעשה יש לדאוג לכך שיקרע מעצמו. אפשר לעשות את זה כך שכשהוולד מגיע למקום הרחב ביותר יעמוד האדם מצד הבהמה כשהוולד אחוז בידו ולא יבלום את המכה אלא ינוע עם הוולד הצדה ולמטה, ובדרך זו יש בטחון כמעט מלא שהטבור יקרע מעצמו. ואסור לתקן את הטבור. ז. אם יש צורך אפשר להנשים את הוולד. לכוון את הוולד אל הפטמות כדי שינק הוא בגדר סיעוד ומותר במקום צורך גדול אבל יש להיזהר שלא להתיז חלב על מנת שינק משום שזהו איסור חולב. (הדברים נכתבו על פי מאמר של הרב מאיר שלזינגר)