זה לא בקטע של כפירה אני באמת רוצה להבין כי זה מעסיק אותי הרבה.האם זה באמת הגיוני שהקבה אוהב את כולנו באותה המידה?כיאלו יש כאלה שעובדים אותו יותר ומזכים יותר אנשים אז אותם הוא לא אמור לאהוב יותר?או נגיד לא יודעת לא כולם הולכים ומתנהגים כמו שהקבה רוצה ויש הרבה אנשים רעים שמצערים אנשים אחרים ובעצם פוגעים בבריאה של הקבה אז איך הקבה יכול לאהוב את כולנו באותה מידה?אני לא ברמה של רב גדול והוא עדיין יאהב אותי באותה מידה שהוא אוהב אותו?וגם איך זה הגיוני בכלל לאהוב את כולם בשווה בלי שיהיה פייבוריט כיאלו ליטרלי הוא יצר את כולנו ואנחנו מלא אז איך? אני לא מרגישה פחותה מאנשים אחרים שמאמינים אבל אני כן די בטוחה שאני לא ברמה של רב צדיק או בחורה שחוזרת בתשובה גוזרת את כל הבגדים הלא צנועים ומתחזקת(אני דתייה מהבית) אולי הקבה מעריך את ההתקדמות שלה יותר?אולי הוא אוהב אותה יותר כיוון שהיא מקריבה יותר?אני כן מרגישה אהובה,אהובה מאוד למען האמת אבל עדיין מרגיש לי מוזר שהקבה יוכל לאהוב כל כך הרבה נשמות בו זמנית באותה המידה.ואני ממש מתנצלת אם זה יוצא כפירה חס וחלילה אני באמת אוהבת את הרבה והוא עושה לי כל כך הרבה טובות לאחרונה ובאמת אין לי תלונות בקשר שלי איתו מדהים ובעזרת השם שהקשר רק יתחזק ואני עוד אחזור בתשובה שלמה לפניו והאמונה שלי רק תתעצם פשוט זה נושא שמתסכל אותי קצת.אשמח אם קצת יפשטו לי את העניין סליחה אם זו שאלה שאין עליה ממש תשובה ואני פשוט צריכה להאמין שהקבה אוהב את כולנו באותה המידה

בס"ד שלום לך. תחילה ברצוני לבקש את סליחתך על העיכוב הגדול בכתיבת התשובה. לפעמים מה שהלב חושק הפנאי עושק. מאוד נהניתי משאלתך, שודאי שאינה כפירה, ובהחלט מעולה לשאול שאלה זו, שמראה המון אכפתיות ורצון להבין. השאלה שאת מעלה היא עמוקה, כנה ומאוד טבעית. הרצון להבין איך עובדת האהבה האלוקית מגיע דווקא מתוך הקשר והאהבה שלך להקב"ה, ואין בזה שום שמץ של כפירה – אלא בירור אמוני שגדולי ההוגים והמחשבה היהודית עסקו בו. כדי להבין איך הקב"ה אוהב את כולנו, כדאי להבחין בין שני מושגים שונים: אהבה עצמית (אהבת האב לילדו) לבין הערכה ושכר על מעשים. 1. אהבה עצמית ללא תנאי (כמו אהבת הורה לילד) הקשר השרשי החסידות והמחשבה היהודית משוות את הקשר בין הקב"ה לעם ישראל לקשר בין אב לבניו ("בנים אתם לה' אלקיכם") אהבה ללא מוגבלות הורה אוהב את כל ילדיו בעצם היותם ילדיו. גם אם ילד אחד מוכשר יותר, עובד קשה יותר או משיג הישגים גדולים יותר – האהבה הבסיסית של ההורה אליו אינה גדולה יותר מאשר לילד אחר. עצם המציאות של הנשמה, שנוצרה על ידי הקב"ה, היא מקור האהבה. אין מוגבלות של זמן או קיבולת מכיוון שהקב"ה אינו מוגבל כמו בן אנוש, אין אצלו מושג של "ייגמר לי המקום בלב" או שיהיה קשה לאהוב מיליארדי נשמות במקביל. האהבה שלו אינסופית לכל אחת ואחת. 2. הערכה, קורת רוח ושכר (ההבדל במעשים) יחסיות והשתדלות הקב"ה אכן רואה ומעריך את המאמץ וההקרבה. אדם שמתגבר על יצרו, משנה את חייו או מקריב הקרבה גדולה – פועל נחת רוח גדולה בשמיים התחשבות בנקודת הזינוק חז"ל מלמדים ש"לפום צערא אגרא" (לפי הצער והקושי – כך השכר). הקב"ה אינו שופט אותך בהשוואה לרב גדול או לבעלת תשובה, אלא ביחס למסלול החיים ולכלים הייחודיים שהוא נתן לך. הישג קטן של אדם ביום קשה יכול להיות יקר בשמיים לא פחות ממצוות רבות של אדם שהכל בא לו בקלות. 3. אהבה מותאמת אישית הקב"ה לא אוהב את כולנו בצורה "שבלונית" או אחידה, אלא בצורה ייחודית. לכל נשמה יש תפקיד שאין לאף אחד אחר, וכשם שאי אפשר להשוות בין שני תפקידים שונים לחלוטין במערכת, כך האהבה של הקב"ה אלייך היא אהבה מיוחדת שמכוונת בדיוק אלייך ואל הנשמה שלך. התחושה שאת מרגישה – שאת אוהבת וחושבת שהקשר שלך איתו מדהים – היא השיקוף הנכון ביותר. אינך צריכה להרגיש פחותה, אלא לשמוח בחלקך ובקשר הייחודי שלך עם הקב"ה. אני מקווה שתשובתי סיפקה את מבוקשך, ובכל אופן אם תרצי אני כאן, אשמח לעזור בכל מה שאוכל. בברכה הרב יצחק גרינבלט.