יש סיפור( נטען שהוא אמיתי בהרצאה של רב מוכר). זוג התחתן ברוסיה, סיביר, יהודים כמובן, ולא היה להם מקווה, או יכולת להגיע למקווה. אין אגם או ים או אפשרות לאגור מי גשמים. ולכן, הבעל לא בא על אשתו עד יומם האחרון, והם לא זכו לקיים מצוות פריה ורביה. שאלתי היא, בשאלה הקודמת נאמר:" טומאה אינה עונש ואינה באה בגלל עבירה של האדם וכד' אלא הטומאה באה במקום שיש חסרון של חיים, במקום שהיו יכולים להיווצר חיים ולא נוצרו. ולכן כשהיתה יכולת לאיש ולאישה ליצור חיים - והם אינם נוצרו - ישנה טומאה אע"ג שאין כאן כלל אשמה של בני הזוג. אותו הדבר בטומאת נידה שבאה בעקבות היכולת לשאת עובר ברחם האישה, יכולת של חים שלא מומשה". אם כן, עצם ההיגיון הוא כי הטומאה היא חמורה כי היה יכולת ליצור חיים ולא נוצרו. למעשה ההיגיון אומר שהרצון של הבורא הוא יצירת חיים, ולכן האם לא ניתן למצוא היתר כלשהו כגון לרחוץ באמבטיה, להתקלח, ועוד.. כמובן לשעת הדחק הזו ואך ורק לזו כמובן ולאפשר להם ליצור חיים? האם זה רצון התורה/הבורא במקרה מעין זה?!

שלום וברכה שאלה יפה שאלת ראשית צריך לדעת שאמבטיה ומקלחת הם אמנם גורמים לנקיות אך לא גורמים לטהרה. אותו יצרן עולמי שיודע את נזקי הטומאה ואת הצורך בטהרה, גם יודע שהטומאה לא מסתלקת בשום דרך חוץ ממקווה טהרה. את הצורך בטבילה אנו מכירים ממצוות ה'. היא עצמה גם לימדה אותנו שאין תחליף למקווה. במקרה שאין מקווה אכן אין שום אפשרות להתיר מגע גם אם תתקלח שעות רבות. אבל זה קשה?!!!! נכון . גם אדם עוור שלא רואה את משפחתו זה קשה. גם אדם חולה שנפטר ממחלתו זה קשה. יש מורכבויות בחיי האדם אך אין בהם כדי לשנות מציאות. בשל קשיים שיש לאדם, לא תשתנה המציאות הרוחנית שאמבטיה לא מועילה כלל לטהרה. מאידך, הקושי והאתגר הם נחשבים מאוד כלפי שמיא. דווקא בשל מאמץ של קיום הלכתי למרות הקושי הגדול הכרוך בהם, הטהרה , הברכה והשפע שמורעפים על האדם ועל העולם כולו גדלים כפל כפליים. בעז''ה שנזכה לעבוד את ה' מתוך בריאות איתנה ולב שמח בתוך כלל ישראל בעז''ה