שלום כבוד הרב, לפני כמה חודשים העלתי כמה טרמפיסטים בטיול. אחד מהם שכח את הדאודורנט שלו במכונית, מאמין שאדם רגיל יתייאש ממוצר שכזה ולא יחפש אחריו. אין לי דרך לדעת למי זה שייך ולהשיב לו אותו. האם ניתן להשתמש בדאודורנט?

שלום וברכה, כן. אתה יכול להתמש בדאודרנט. מקורות והרחבה: מן הסתם אין סימנים על הדאודורנט. לדעת הרמב"ם (גזלה ואבדה טו א) אם אדם הרים אבדה שאין בה סימן הרי שזכה בו. הראב"ד (שם) והטור (סי' רס) השיגו על הרמב"ם שהרי הוא הרים את החפץ לפני שהבעלים התייאשו, ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. הבית יוסף (סוף סימן רס וכסף משנה שם) יישב שלדעת הרמב"ם אם אין לזה סימן אסור להרים את החפץ לכתחילה, אך אם הרים מכיוון שאין דרך למצוא את הבעלים הרי זה שלו. וכן פסק השולחן ערוך (רס ט). וכתב הסמ"ע (רס מב) שלפי זה צריך לומר שמה שכתוב בגמרא שהואיל ובאיסורא אתא לידיה אינו שלו, אין זה אלא בדבר שיש בו סימן וזה דוחק. הסמ"ע (שם) וביאור הגר"א (לג) ביארו בדעת הרמב"ם שאם לקח את החפץ על דעת להחזיר ואחר כך הוא רואה שלא יכול להחזיר כי אין סימן - הרי אלו שלו. הש"ך (רס כו) חלק על הסמ"ע וביאר שאם נתברר של מי החפץ צריך להחזירו לבעלים, ולא מועיל היאוש, כיון שיאוש שלא מדעת אינו יאוש. אבל כל זמן שלא נתברר של מי החפץ יכול המוצא לעשות בו מה שירצה. כל זה בדעת הרמב"ם. וכאמור השולחן ערוך פסק כמותו. אך הרמ"א (ס"י) פסק כדעת הראב"ד והטור שאם הרים אבידה שאין בה סימן יהא מונח עד שיבוא אליהו. דעת הגרי"ש אלישיב שלאחר שנראה שכבר התייאשו הבעלים ניתן להשתמש ויזהר לרשום בפנקסו את שם האבידה ומקום מציאתה, וכשיבואו הבעלים ויוכיחו שהאבדה שלהם יחזיר להם (השבת אבידה כהלכה ה ד). וכנראה שהגריש"א כנראה עשה פשרה בין הש"ך ובין הרמ"א (שם הע' יח). וכתב האגרות משה (חו"מ ח"ב סי' מה): "וכשמצא דבר שאין בו סימן ונסתפק אם הוא קודם יאוש, מחוייב לקחתו ואחר זמן שמחוייב לטפל בו יכול לרשום בפנקסו מה שמצא". וראה בקונטרס הזכרונות (סי' נ הע' - 'הן זכרונן' 55) שאירע שמצא הגר"ח קנייבסקי דבר שאין בו סימן, וכתב לעצמו שווי דמיו באומד. בפתחי חושן (אבידה ומציאה פ"ב הע' כג) כתב עצה בזה: "ונראה שלכתחלה כדאי שאם רואה אבידה שיש ספק יאוש שלא מדעת, יתכוין בשעת הגבהה שלא לזכות בה, ולא להחזיר אלא על תנאי אם ימצא של מי הוא, וממילא אינו נעשה שומר, כמו שנתבאר לעיל, ויועיל היאוש שלאחר מכן", ע"ש. ובספר השבת אבידה כהלכה פ"ה הע' יט) כתב שהגרי"ש אלישיב הסכים לעצה זו. בנידון שלנו יש ספק אם זכית בדיאודורנט לפני שהבעלים התייאשו. לכאורה זכית באבידה בקניין חצר ברכב. אך יש אומרים שלא אומרים באיסורא אתא לידיה בחצר. ועוד שיש לומר שלא ניחא לך לקנות את הדאודרנט לפני שהבעלים התייאשו. נחלקו הפוסקים בכך, ראה פתחי חושן (פ"ב הע' יב). למעשה אמר לי הגר"א נבנצל שיכול להשתמש בדיאודורנט ואין צורך לרשום כי מסתמא לא יבואו לתבוע את הדיאודורנט. וכן אמר לי שעטים וכדומה שמוצאים ברחוב ניתן להרים ולהשתמש. וכן אמר לי הגר"ד ליאור שיכול להשתמש. שאלתי אם צריך לרשום. ואמר בשביל מה ירשום? (הרי לא יבואו לדרוש את החפץ). ואמר שהיום אנו חיים בחברת שפע ואנשים מתייאשים מהר מאבידות. וחפצים שמוצאים כמו עט וכדומה שאין עליהם שם, מותר להשתמש. וכן אמר לי הרב צבי פרבשטיין שאין בשביל מה לרשום אבידות שאין להם סימן. וכתב המנחת אשר: "דבמציאות חיינו בחברת השפע שבינינו אנן סהדי שאין אנשים מקפידים כלל לבקש אבידות רבות דאף ששוים פרוטה מ"מ ערכם מעט כמו עטים פשוטים מוצצי תינוקות וכדו' ורחוק הדבר שהבעלים יבואו לדרוש אבידתם וספק אם ההכרזה יגיע לאזניהם, ואם יניח האבידה במקומה, יש יותר סיכוי שהאובד יחזור כלעומת שבא וימצא אבידתו משא"כ אם יטלנה. ולולי דמסתפינא הוי אמינא דבדברים פעוטים שערכם מועט ואין בנ"א מקפידים עליהן אין מצות השבה והרי אלו שלו וכאילו הבעלים נתנו רשות לכל המוצא לקחתם, ורמז לדבר מה שאמרו בב"מ כ"ז ע"ב למ"ד סימנים דרבנן דניח"ל למוצא ולבעלים שיחזירו לנותן סימנים, הרי שחכמים תיקנו להחזיר בסימנים משום שכך ניח"ל לבעלים, וכמו"כ בני"ד ניח"ל לאדם שלא יטרחו בשלו ויפטר אף הוא מלהתעסק בשל אחרים בדברים פעוטים שאין דרך לחזר אחריהם". עכ"ל המנחת אשר.