שלום כבוד הרב רציתי לשאול מה לגבי מאכל, לדוגמה תפוחי אדמה בתנור שבושלו ביחד עם עוף, אבל אני לא אוכלת את העוף, האם אני נחשבת בשרית?

שלום וברכה! אם תפוחי האדמה נאפו באותה תבנית עם העוף, צריך לחכות אחריהם, גם אם אוכלים רק את תפוחי האדמה ללא העוף. אם תפוחי האדמה נאפו בתבנית נפרדת, אין צורך לחכות אחריהם, למרות שנאפו באותו תנור ובאותו זמן עם אפיית העוף. הרחבה ומקורות: כאשר תפוחי האדמה נאפו באותו כלי עם העוף, זה בגדר "תבשיל של בשר" שהמנהג לחכות אחריו, למרות שאין אוכלים מהבשר עצמו אלא רק מהתבשיל שהתבשל איתו (עי' שו"ע יו"ד פ"ט, ג; בית יוסף או"ח קע"ג; ילקוט יוסף קיצוש"ע, יו"ד פ"ט, לג). כאשר תפוחי האדמה נאפו ביחד עם אפיית העוף אבל בתבנית נפרדת, אין מעבר של רוטב מן העוף אל תפוחי האדמה. מה אם כן עשוי להגדיר אותם כ"בשריים"? לשם כך עלינו לברר את מעמדו של התנור עצמו, שגם הוא אינו נוגע במישרין בעוף שבתבנית, ואף על פי כן אנו מגדירים אותו כ"בשרי". הסיבה המופיעה בפוסקים לכך שהתנור נעשה בשרי, היא ה"זיעה", דהיינו האדים שעולים מן העוף ויוצרים טיפות על תקרת התנור. השאלה היא מהו בדיוק מעמדה של ה"זיעה" ובאיזה אופן היא הופכת את התנור לבשרי. בעניין זה יש מחלוקת בין הפוסקים: בדברי הרא"ש (שו"ת הרא"ש כ', כו) רואים שהוא סובר שזיעה של חלב דינה כחלב, ובמקביל כמובן גם זיעה של בשר דינה כבשר. האדים של העוף נחשבים כמו רוטב בשרי שעולה אל תקרת התנור, ובכך התנור נעשה בשרי. ואילו בדברי הרמ"א נראה אחרת – הזיעה של המאכל אינה נחשבת כמו המאכל עצמו, אלא שהיא יוצרת סוג של חיבור בין המאכל ובין התקרה שמעליו וכך התנור נעשה בשרי. תפישה זו של הרמ"א באה לידי ביטוי בכמה עניינים, שנזכיר כאן את מקצתם: א. ראשית, מקרה שבו יש מחלוקת מפורשת בין הרא"ש לבין הרמ"א: כאשר יש כלי עם חלב רותח, ומעליו כלי עם בשר, והאדים עולים מן החלב אל הכלי הבשרי – כיצד מחשבים את כמות החלב האוסר, כדי לבדוק האם החלב בטל בשישים לעומת הבשר? הרא"ש (שם) מגדיר את הזיעה כטיפות של חלב, ולדעתו יש לחשב את שיעור הביטול כאילו נפלו טיפות של חלב על דופן הסיר הבשרי. לעומת זאת הרמ"א (שו"ע יו"ד צ"ב, ח) מצריך שבבשר שבסיר העליון תהיה כמות של פי שישים כנגד כל החלב שבסיר התחתון, ולא רק כנגד הטיפות שעלו אל הסיר. מחלוקת זו מבליטה את ההבדל בתפישה: הרא"ש רואה את המציאות הזו כמציאות של חלב שהתיז מסיר לסיר, ומה שאוסר הוא רק הטיפות עצמן ויש לשער כנגדן; ואילו הרמ"א רואה את הטיפות כיוצרות חיבור בין כל החלב שבסיר התחתון לבין הבשר שבסיר העליון, ולכן צריך לשער כנגד כל החלב. במקרה הזה, תפישתו של הרמ"א יוצרת חומרא לעומת תפישתו של הרא"ש, אולם במקרים אחרים היא יוצרת קולא. כך למשל: ב. הרמ"א (שם) ממשיך וכותב, שאם הסיר התחתון מכוסה, למרות שיוצאים ממנו אדים (דוק בלשונו שם, ובסימן ק"ח, א, ובספרו של הרמ"א תורת חטאת, נ"ו, ח – בכל אלה מוכח שלמרות הכיסוי עדיין יוצאים אדים מן הסיר), הסיר העליון אינו נאסר. הנימוק שנותן הרמ"א לכך הוא שמצב כזה מקביל למצב של כלי סגור חלבי שנוגע בכלי סגור בשרי, שאינם אוסרים זה את זה. לפי תפישתו של הרא"ש, שהאדים שיוצאים מן החלב נחשבים כחלב ממש, הרי הם צריכים לאסור את הסיר העליון – העובדה שהסיר התחתון מכוסה אינה מועילה, שהרי סוף סוף יצאו ממנו אדים. הדבר דומה לסיר מכוסה שגלש ממנו מעט חלב ונשפך על סיר בשרי, שוודאי החלב הזה אוסר את הסיר הבשרי. אבל לפי תפישתו של הרמ"א, אין כאן מעבר של חלב ממש אלא רק נוצר כעין חיבור בין סיר לסיר, וכיוון שבמצב כזה של סירים סגורים אפילו מגע פיזי ממש בין סיר לסיר אינו אוסר, גם חיבור כזה שנוצר על ידי הזיעה אינו אוסר. ויש לשים לב ללשונו של הרמ"א שם: "דאין אוסרין זו את זו בנגיעה, כל שכן בזיעה" – הזיעה היא אף קלה יותר מנגיעה של סיר בסיר, כיוון שאין כאן באמת מגע פיזי בין הסירים אלא רק כעין חיבור. לפי תפישתו של הרא"ש, הזיעה אמורה להיות חמורה יותר מנגיעה, שכן הזיעה נחשבת כחלב ממש שעבר מכלי לכלי, שזה כמובן חמור יותר מנגיעה חיצונית בין הכלים ללא מעבר של חלב. ג. הרמ"א (שם) מתאר שתולים בשר לייבוש במטבח מעל הכיריים, ולמרות שעולים אליו אדים מן הסירים החלביים אין בכך בעיה, משום שהאדים מתקררים וכאשר הם מגיעים אל הבשר כבר אין היד סולדת בהם. אם האדים נחשבים כחלב ממש, עדיין היתה בכך בעיה, שהרי נשפך על הבשר חלב, גם אם מדובר בחלב קר. לפי תפישתו של הרמ"א, האדים אינם נחשבים כחלב ממש, אלא שהם יוצרים חיבור אל הסיר החם, וכאשר הם כבר התקררו אין הם נחשבים כמחברים. ד. בסימן ק"ח סעיף א' כותב הרמ"א, שכאשר אפו יחד שני מאכלים שאחד מהם אסור ואחד מותר או אחד חלבי ואחד בשרי, למרות שנוצרה זיעה, המאכל לא נאסר אם אחד המאכלים היה מכוסה. וכך הביאו כמה אחרונים (עי' שם בש"ך י' ובדרכי תשובה ל"ט, דיון באיזה מצב הדבר מותר לכתחילה ובאיזה מצב רק בדיעבד; ועי' שמירת שבת כהלכתה מ"ב, כ-כא). אם האדים נחשבים כחלב ממש או בשר ממש, הדבר אינו מובן – אם למשל הסיר הבשרי מכוסה והסיר החלבי פתוח, הרי אדים חלביים יוצאים ומגיעים אל הסיר הבשרי ומטריפים אותו. אבל לפי התפישה שהסברנו, שהאדים אינם נחשבים כחלב ממש אלא רק יוצרים סוג של חיבור בין הכלי לבין התקרה שמעליו, הדבר מובן. אין כאן מעבר של חלב שיוצא מן הסיר החלבי ונשפך על הסיר הבשרי. האדים אכן הופכים את תקרת התנור לחלבית, וכן יוצרים חיבור בין תקרת התנור החלבית לבין הסיר הבשרי, אבל החיבור הזה אינו אוסר את הסיר הבשרי הסגור, שזה כמגע של כלי חלבי בכלי בשרי סגור, שאינו אוסר, כדלעיל אות ב'. העולה מכך לענייננו: לפי תפישתו של הרמ"א, שהתקבלה על ידי כמה פוסקים, האדים של העוף אינם נחשבים כרוטב של בשר ממש, וממילא תפוחי האדמה אינם נחשבים כ"תבשיל של בשר" - הם לא התבשלו עם רוטב בשר. האדים אמנם יוצרים חיבור בין העוף ובין תקרת התנור, וכן בין תקרת התנור לבין תפוחי האדמה, אבל חיבור זה אינו נחשב כמעבר של רוטב ממש. החיבור אמנם הופך את התנור לבשרי, ותפוחי האדמה מוגדרים כמתבשלים בתנור בשרי, אבל מאכל שהתבשל בכלי בשרי ואין בו רוטב בשר אין צורך לחכות אחריו (עי' הגהת הרמ"א לשו"ע יו"ד פ"ט, ג). יתרה מזו – גם אם נוקטים כפי תפישתו של הרא"ש, שהאדים נחשבים כרוטב של בשר ממש, עדיין יש מקום לומר שאין צורך לחכות אחריהם, משום שהאדם לא עירבב בכוונה את תפוחי האדמה עם האדים הבשריים, אלא הדבר קרה באופן שאינו מכוון. מצב זה מקביל למקרה שמופיע בפוסקים (ש"ך פ"ט, יט; פתחי תשובה שם, ז), שאדם בישל תבשיל פרווה בכלי בשרי שיש בו שאריות בשר – למרות שיש שם שאריות בשר, ואף בכמות שנותנת טעם ואינה בטלה בשישים, המאכל אינו נחשב כ"תבשיל של בשר" ואין צורך לחכות אחריו. האדם אמנם בישל במודע את המאכל הפרווה בכלי עם שאריות הבשר, אבל לא היתה לו מטרה לערבב בשר בתבשיל אלא שבמקרה זה היה שם, ולפיכך אין זה נחשב כ"תבשיל של בשר". והוא הדין בענייננו – האדם אמנם אפה במודע את תפוחי האדמה יחד עם העוף, אבל לא היתה לו מגמה לערבב רוטב בשרי בתפוחי האדמה. וכך אכן פסקו כמה מפוסקי דורנו (עיין בספר "דור המלקטים", איסור והיתר, סימן פ"ט סעיף ג', עמ' 434), שמאכל כזה שנאפה בתנור יחד עם בשר, אין צריך לחכות אחריו.